הסוס שמסרב להגיע

קארול דונאלי (שם בדוי) היא מורה ותיקה בבית ספר תיכון בקליפורניה. ברבים מהשיעורים שלה תלמידיה מצויידים במחשבים ניידים אישיים. לארי קובן עורך מחקר ארוך שנים בבית הספר של דונאלי, ולאחרונה הוא צפה בשיעורי ביולוגיה רבים שהיא לימדה. לפני כשבועיים קובן דיווח בבלוג שלו על מה שהוא ראה.

יותר מכל דבר אחר, הרושם שמתקבל מהדיווח של קובן הוא שבשיעורים של דונאלי יש שילוב אמיתי ואפילו חינוכי של המחשבים שבידי התלמידים. הוא גם משוכנע שדונאלי היא מורה טובה. עם זאת, ההוראה שלה נשארת די מסורתית. על פי רוב דונאלי מנהלת את השיעור ומכוונת את הלמידה. היא מסבירה מושגים ונותנת הנחיות לפעולה. אפשר פשוט להגיד שהיא עוסקת בהוראה. לדוגמה:

In one lesson I observed, Donnelly began class with a review of yesterday’s material on photosynthesis. Afterwards she had students open their laptops to watch animations of photosynthesis that she had loaded on their machines earlier. A pop-up quiz appeared after the animations. Donnelly walked around and checked student scores on the quiz. She then summarized the concept of photosynthesis by questioning students. Finally, she collected homework assigned the previous day.
אני מניח שעבור רבים מאיתנו שמלווים את תהליך הטמעת התקשוב במערכת החינוך תיאור כזה מעורר אכזבה. בסך הכל מה משתמע ממנו? אפשר להגיד שיש כאן שילוב מוצלח של המחשב בכיתה, אבל באותה מידה אפשר להגיד שיש כאן נצחון של הקיים על האפשרי. המחשב נכנס לכיתה … והכיתה פחות או יותר נשארת כפי שהיתה. קובן מסכם את התצפית שלו:
Donnelly’s classes remind me that thoughtful teaching and smooth weekly integration of laptops into biology lessons –within a five period workload and three preparations across different levels of students–can be done with finesse, humor, excitement, and-yes- within a blend of teacher- and student-centered pedagogy. Like many teachers, she hugs the middle of the spectrum.
לאור הסיכום הזה של קובן אפשר אולי לשאול מה בכלל הטעם בדיווח על העבודה של המורה הזאת. מתוארת כאן כיתה לומדת – לא פחות, אך לא יותר. אני מניח שיש גם מי שישאל, בעקבות הדיווח הזה, מה הטעם בתקשוב בחינוך? אם בסך הכל התקשוב נבלע לתוך הפעילות ההוראתית/לימודית המסורתית, מי צריך אותו? קשה לזהות כאן חידוש, קל וחומר חזון. בשביל זה הביאו את המחשב לכיתה? מה קרה למהפכה הפדגוגית?

לפני חודש נערך כנס ITEC במכון ון-ליר. אחד המושבים של הכנס עסק ב-"מפדגוגיה של לוח לפדגוגיה דיגיטלית". אשר עידן, בהרצאתו במושב הזה, הציג עמדה מהפכנית, עמדה שבוודאי תזהה בהוראה של דונאלי בזבוז של התקשוב. בין היתר עידן הכריז:

דיגיטלי כבר פסה. פדגוגיה סוציאלית היא רדיקליזציה של הרבה מגמות שהתחילו מאז ג'ון דיואי עם הקונסטרוקטיביזם שלו ופדגוגיה חברתית.
במילים אחרות, המהפכה נמשכת, לקראת חינוך אחר. (האם אפשר לכנות תהליך שמתרחש כבר מעל 100 שנה "מהפכה"?) אבל מתברר שכבר אין טעם לדבר על דיגיטלי. מילת הקוד של היום היא "סוציאלי". אני מודה, לפני 11 שנים כתבתי שהאינטרנט עשוי להכריע את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו. יד על הלב, במידה לא קטנה אני מצטער שזה עדיין לא קרה. אבל לאור העובדה שה-"נבואה" שלי, וכמובן של אשר עידן ושל לא מעט אחרים, עדיין לא התגשמה, יש טעם לשאול אם אולי שינוי המינוח מ-"פדגוגיה דיגיטלית" ל-"פדגוגיה סוציאלית" משול לשינוי של תאריך קץ העולם אצל מנהיג של כת שנדרש לעדכן את תאריך הנבואה מפני שהקץ ממאן להגיע.

ואולי בדומה לאותם מנהיגי כיתות, כאשר הקץ (או המהפכה) איננו מגיע, עידן נאלץ להחריף את ההתקפה שלו על המערכת. לדוגמה, כדי לתאר את השינוי החינוכי הנדרש הוא פוסק:

ההמון תמיד יותר חכם מהגאון
המשפט הזה, הרי, איננו משקף בכלל את הטענה של סורוביצקי בספרו. שם לא מדובר ב-"תמיד", אלא בתנאים מאד ספציפיים שמאפשרים להמון להיות חכם. (אגב, דווקא בערך על הספר של סורוביצקי בוויקיפדיה, ללא ספק הדוגמה האולטימטיבית של חוכמת ההמונים, יש תיאור מאד ברור של התנאים האלה. אני מניח שעידן קרא את הערך הזה, ולא ברור לי למה הוא לא נעזר בו, או לחלופין, משנה אותו כדי להתאים לטענה שלו.)

לא אטען שמערכת החינוך של ישראל היא חכמה במיוחד, אבל לעומת זאת, היא גם איננה מונוליתית. במידה רבה היא פועלת כקואליציה של קבוצות אינטרסנטיות שונות, כשכל קבוצה מושכת לכיוון הרצוי לה. תכנית הלימודים היא, איפוא, פשרה, אולי אפילו תוצאה של ההמון (שבמקרה הזה איננו בהכרח חכם).

יתכן והתקשוב באמת ישנה את פני החינוך, אבל חלק משמעותי מהכספים שמגיעים לתקשוב בחינוך היום מיועד לשכלול המעקב המדוקדק אחר התפתחות התלמיד ולמבחנים ממוחשבים. כלים שמאפשרים ומעודדים את הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית שרבים מאיתנו מייחלים לה אינם מופיעים בראש רשימת התקציב. אולי בגלל זה במקום לראות במורים מי שיחוללו ויכוונו בתבונה את השינוי, עידן תולה את תקוותיו בתמורות חברתיות כלליות שיגררו את החינוך (אולי נגד רצונו?) אל השינוי.

במאמרון שלו קובן מקשר למאמר קלאסי של ג'ודי האריס משנת 2005 בו היא מראה שהטמעת התקשוב בבתי הספר איננה מביאה להגשמת החזון הפדגוגי של רבים מחסידיו. האריס כותבת:

Educational technology use, it turns out, is no Trojan horse, despite the wishes and hopes of many of its advocates.
בתיאור של השיעורים של דונאלי, קובן מראה לנו את המציאות הזאת. התקשוב אכן נכנס למערכת החינוך, ומידי פעם הוא גם משפיע לחיוב על דרכי ההוראה והלמידה. אבל הנסיון מלמד שלא כדאי לצפות למהפכה פדגוגית. זה איננו חזון שמעורר התלהבות. יתכן שהוא אפילו מאכזב. אבל נדמה לי שרצוי וכדאי להכיר במציאות.

האם זה טוב שאנחנו מסכימים?

כתבה של השבוע הקודם בניו יורק טיימס בוחנת (באופן די שטחי, ובכל זאת מעניין) את המקום של עבודה משותפת בתהליכים יצירתיים. הכתבה נפתחת:
DESPITE the enduring myth of the lone genius, innovation does not take place in isolation. Truly productive invention requires the meeting of minds from myriad perspectives, even if the innovators themselves don’t always realize it.
אבל למרות שבתחילת הכתבה אנחנו קוראים שהיצירה זקוקה לעבודה משותפת, ואיננה צומחת מאדם יחיד שיושב לבדו, מבודד מאחרים, בהמשך הכתבה מספרים לנו שהקבוצה לא תמיד מהווה סביבה מתאימה ליצירה. הכתבה מביאה את דבריו של מומחה אחד בתחום חידושים והמצאות שמתייחס לטכניקה של סיעור מוחות:
Brainstorming, Mr. Boyd says, is the most overused and underperforming tool in business today. Traditionally, brainstorming revolves around the false premise that to get good ideas, a group must generate a large list from which to cherry-pick. But researchers have shown repeatedly that individuals working alone generate more ideas than groups acting in concert.
האסוציאציה שמתעוררת אצל ג'ורג' סימנס בעקבות קריאת הכתבה דומה מאד לנושא שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות:
Collaboration involves individuals contributing their unique perspectives, not a type of faceless mob with an identity all its own. The individual view of collaboration has always been an issue for me in using wikis. Wikis overwrite individual contributions….
שמחתי לקרוא את דבריו של סימנס – אם כי לא מפני שאינני רואה כדאיות רבה בשימוש בוויקיים בחינוך, אלא מפני שסימנס מתמקד בחולשה המרכזית של הוויקי בחינוך, חולשה שנובעת מהרצון לאמץ כלי "חדש" מבלי לבחון לעמוק לא רק את יתרונותיו, אלא גם את חסרונותיו. אין ספק שהוויקי מעודד עבודה משותפת, אבל ה-"שותפות" שבאה לביטוי דרכו איננה בהכרח ה-"שותפות" שמצמיחה יצירה אמיתית או משמעותית.

מעניין שהקטעים מתוך הכתבה של הטיימס שסימנס מצטט הם אותם הקטעים שאני סימנתי לעצמי כאשר קראתי אותה. הראשון כבר מופיע בתחילת המאמרון הזה, ואילו השני מצביע על המסקנה המתבקשת מהקטע הראשון:

The best innovations occur when you have networks of people with diverse backgrounds gathering around a problem.
השימוש במילה "רשת", במקום בקבוצה או בקהילה למשל, איננה בחירה סתמית. קבוצה של אנשים שעובדים על אותה משימה איננה אותו הדבר כמו רשת של אנשים שבה כל אחד מתמקד במשימה שהוא הגדיר לעצמו, אך באותו הזמן ניזון מאחרים וגם תורם להם. לטעמי, אפשר לראות כאן את ההבדל הבסיסי בין הבלוג לבין הוויקי, ואת הסיבה שבגללה אני רואה יתרון בבלוג. זה גם יכול להסביר למה חלק לא מבוטל מהפידים בקורא ה-RSS שלי הם של בלוגים של אנשים שלעתים לא מעטות אינני מסכים איתם. רק כאשר אני דואג להשאר פתוח לגישות אחרות משלי, אני מצליח לחדד, ולפתח, את הגישה שלי.

אבל אם זה נכון, נדמה לי שאין מנוס מלשאול עוד שאלה – האם העובדה שסימנס ואני מסכימים כאן היא באמת דבר חיובי?

בנצחון הזה אין מפסידים

ההכרזה מלפני שבוע באתר של אנציקלופדיה בריטניקה היא מהסוג שבוודאי מעוררת תגובות רבות נוסח "הגם הבריטניקה בנביאים?", או "אם לא תוכל לנצח אותם …". הרי הבריטניקה מנהלת מלחמה עיקשת נגד הוויקיפדיה, ופתאום אנחנו קוראים באתר שלהם:
Encyclopaedia Britannica is about to launch a new initiative that we’re very enthusiastic about. The main thrust of this initiative is to promote greater participation by both our expert contributors and readers. Both groups will be invited to play a larger role in expanding, improving, and maintaining the information we publish on the Web under the Encyclopaedia Britannica name as well as in sharing content they create with other Britannica visitors.
כמובן שבהודעה של הבריטניקה לא משתמשים מפורשות במילה "ויקי", אבל אין ספק שבצורה זו או אחרת, זאת הכוונה. ואם כך, קשה לא להסיק את המסקנה שמשהו (וסביר להניח שה-"משהו" הזה הוא שיקול כלכלי) התערער אצלם. המקור המומחה שמעניק סמכות למידע, שנלחם נגד קול ההמון, שמכריז שוב ושוב שאין להפקיר את הידע בידי הדיוטות, מחליט שהוא דווקא רוצה לשתף את קוראיו בתהליך הפקת הידע שהוא מפרסם ומפיץ. אנשי הבריטניקה בוודאי מודעים לכך שהכרזה כזאת תעורר לעג רב, ואכן, בהרבה בלוגים התגובות די צפויות. academhack למשל כותב:
“First they ignore you, then they ridicule you, then they fight you, then you win.”
אבל לצד התגובות הצפויות, והאולי מוצדקות, האלו כלפי הצעד הזה של הבריטניקה, יש גם לא מעט תגובות אחרות. יש מגיבים שבמקום להגיד "אמרנו לכם", או שמכריזים על נצחון לוויקיפדיה, נצחון שמשפיל את הבריטניקה, רואים כאן דגם נוסף, ולגיטימי, לארגון ולהפצה של מידע, דגם שראוי שייבדק. דייוויד ויינברגר, למשל, מברך בכנות על הצעד הזה. הוא כותב:
Excellent! We need lots of variations on the theme of collaboration. Editing and expertise add value. They slow things down and reduce the ability to scale, but Wikipedia’s process makes it possible to read an article that’s been altered, if only for a minute, by some devilish hand. It all depends on what you’re trying to do, and collectively we’re trying to do everything. So, this is good news from Britannica. It’ll be fascinating to watch.
אני איתו. הקביעה שבצוותא אנחנו מנסים לעשות את הכל מאד מוצאת חן בעיני. אין מודל נכון אחד לגיבוש הידע האנושי, והמטרה גדולה ומורכבת מספיק כך שבדרך להשגתה ראוי שיפרחו 1000 פרחים. אולי יש כאן נצחון לוויקיפדיה, אבל הנצחון הזה בוודאי אינו משפיל את הבריטניקה. אני אפילו מעז לכתוב שכולנו מנצחים. הרי בעצם, כולנו נמצאים באותו הצד.

לפעמים ביצה אינה אלא ביצה

לטוב או לרע, כאשר אני מתעמת עם רעיון מסויים הכתיבה זורמת יותר מאשר כאשר אני מביע הסכמה. כאשר אני מסכים עם משהו אני כמובן שמח לחלק שבחים ומחמאות, אבל התוצאה היא, לדעתי, פחות מעניינת. אי-הסכמה בדרך כלל מובילה רבים מאיתנו לנתח דברים יותר לעומק, ועל ידי כך אנחנו גם מצליחים לחדד ולזכך את המחשבות של עצמנו. אני קורא את הבלוגים של רשימה די ארוכה של אנשי חינוך שכותבים על השימוש בטכנולוגיות בתהליך הלמידה. מן הסתם מדובר בקבוצת אנשים שמסכימה על קשת רחבה של נושאים יותר מאשר היא במחלוקת. ההסכמה גם יוצרת תחושה של שייכות, תחושה שהיא בוודאי רצוייה. אבל אותה הסכמה איננה בהכרח יוצרת מחשבה מהעמיקה, או כתיבה מעניינת.

אם כל ההקדמה הזאת נראית כמו מבוא להתנצלות, יש בזה משהו. הרי גם אם הביקורת מחדדת את המחשבה, אין זה נעים לקטול, פעם אחר פעם, את דבריהם של בלוגרים אחרים (בלוגרים שאינם, אגב, קוראים עברית, ואינם יודעים שמישהו משמיץ אותם). כזכור, אני קורא רשימה ארוכה מאד של בלוגים, ואם אני מגלה שפעם אחר פעם אינני מסכים עם בלוגר מסויים, שום דבר לא עוצר אותי מלהפסיק לקרוא את אותו הבלוג. אם בכל זאת אני ממשיך לקרוא בלוג שאת עמדותיו אני מבקר באופן די קבוע, הסיבה היא, על פי רוב, שאני מוצא לא מעט מדעותיי באותו בלוג שאני מבקר. בעצם, אני קורא ומגיב מפני שבדרך הזאת אני מבטא ביקורת על עצמי. כך קורא עם הבלוג של ג'ודי בראק – Golden Swamp. במידה מסויימת, בראק הפכה עבורי למראה שלתוכה אני מכריח את עצמי להביט כדי שאזכור שדי בקלות גם אני יכול להפוך לגרופי של הטכנולוגיה, למעריץ נלהב שאינו מוצא שום פגם בתחום הטכנולוגיה בחינוך.

אני מניח שהשם של הבלוג של בראק הוא מה שמשך אותי אליו תחילה. אני הרי מאד מזדהה עם המטפורה הבסיסית שלה לגבי "ביצת" האינטרנט. בראק חוזרת למטפורה הזאת השבוע כאשר היא כותבת על ספר שהיא קוראת:

The premise of this blog and generally of my writing is that the Net is a swamp filled with the gold which will cause global enlightenment as the 21st century rolls on. Both Gilder’s and Zimmer’s Microcosms describe the sort of swamp where tiny pieces interact to cause it all. In the golden swamp, gold too is micro.
נדמה לי שההמשך של אותה מפטורה היה די צפוי:
How does the massive heap of information we call Wikipedia emit supple knowledge. With millions of of possible paths to webpages to choose among why does Google choose to place the best few at the top? Why does the chaos of content connections online make sense emerge instead of just crashing?
הבעיה היא שעם כל הכבוד למטפורה היפה, הדברים פשוט אינם עובדים כך. לא קל לתרגם את כל הקטע הזה, אבל חשוב לנסות כדי להראות עד כמה הטענה הזאת מופרכת. משמעות המילה emit היא "פולט", והמילה supple הינה "רך" או "גמיש". בראק בעצם אומרת לנו שמתוך מצב של כאוס צומח ידע בעל ערך. אבל ה-"ידע" עליו היא כותבת אינו מה שצומח, או מה שנוצר. נוצר מאגר מידע אדיר ממדים שממנו אנחנו יכולים לדלות פריטי מידע שחלק מהם שימושיים לצרכים שלנו. כמו-כן, גוגל איננו "בוחר" את פריטי המידע הטובים ביותר וממקם אותם בראש תוצאות החיפוש. הפריטים שמגיעים לראש התוצאות אינם בהכרח הטובים ביותר, אלא אלה שיותר אנשים מצאו ככדאיים עבורם – ולמען האמת, אחרי שפריטים מסויימים ממוקמים בראש התוצאות, לא קל להוריד אותם משם, גם אם הם אינם הטובים ביותר, או הכדאיים ביותר לצרכים שלנו או של רבים אחרים.

בראק נופלת בפח די צפוי – היא מניחה שמה שפופולארי הוא בהכרח גם טוב. כמעט אפשר להגיד שהיא יורה חץ, ואחרי זה מציירת את המטרה מסביב למקום בו הוא פוגע. דרכי הפעולה של הרשת אכן נפלאות. אבל עלינו להזהר לא לחשוב שמתרחש בה קסם. כאשר אנחנו מניחים שידע יכול לצמוח באופן קסמי מהערבוביה הביצתית של הרשת, אנחנו מפסיקים לעסוק בעבודה הקשה של לעזור לתלמידים ללמוד כיצד לזהות את מה שבאמת כדאי מתוך הביצה הגדולה הזאת.

פרספקטיבה היסטורית מעוררת מחשבה

לטעמי, קליי שירקי הוא אחד ממורי הדרך החשובים שלנו לחיים בעידן האינטרנט. לא צריך להפתיע שכבר הזדמן לי לצטט אותו. לצד התמיכה הבלתי-מסוייגת שלו בכלי אינטרנט חדשים ובהתהוותם של התחברויות חדשות שהרשת מאפשרת, הוא איננו מתעלם מהסכנה של הדלדלות תרבותית שעשוייה להתרחש מ-"חוכמת ההמון". ובנוסף, ואולי כאן באמת הגדולה שלו, הוא מצליח להעמיד את עידן האינטרנט ואת השינויים שמתרחשים בעידן הזה, בפרספקטיבה היסטורית מעניינת.

אתמול, בבלוג שהוא הקים שעוסק בנושאים הקשורים לספר החדש שלו, שירקי פרסם פרוטוקול של הרצאה שהוא נשא לפני מספר ימים. בהרצאה הזאת שירקי איננו מתייחס כלל לחינוך, אבל נדמה לי שלא יזיק אם אנשי חינוך ינסו לבחון את ההשתמעויות האפשריות של התהליך שהוא מתאר על התחום שלהם.

שירקי עורך השוואה בין התקופה שלנו לבין זו של המהפכה התעשייתית, ומתמקד בנקודה שהיא אולי מאד לא צפוייה. הוא כותב:

The transformation from rural to urban life was so sudden, and so wrenching, that the only thing society could do to manage was to drink itself into a stupor for a generation. The stories from that era are amazing– there were gin pushcarts working their way through the streets of London.

And it wasn't until society woke up from that collective bender that we actually started to get the institutional structures that we associate with the industrial revolution today. Things like public libraries and museums, increasingly broad education for children, elected leaders–a lot of things we like–didn't happen until having all of those people together stopped seeming like a crisis and started seeming like an asset.

It wasn't until people started thinking of this as a vast civic surplus, one they could design for rather than just dissipate, that we started to get what we think of now as an industrial society.

בעצם, שירקי רומז שהתגובה החברתית הראשונה לאורבניזציה האדירה שהתרחשה בעקבות המהפכה התעשייתית היתה בהלה וחוסר יכולת להתמודד, ורק אחרי תקופה של הסתגלות למצב החדש הזה מוסדות שיכלו לנצל את הריכוזים החדשים האלה של בני אדם התחילו לצמוח. הוא שואל מה בימינו יכולה להיות ההקבלה לג'ין של התקופה ההיא. כדי למצוא את ההקבלה הזאת, הוא מנסה קודם כל לזהות את השינוי שלא היינו מוכנים לו, והוא מזהה אותו בפנאי. לדבריו, עידן הפנאי הפתיע אותנו, ולא ידענו כיצד להתמודד אותו, כיצד לנצל את הפנאי בצורה חברתית חיובית:
For the first time, society forced onto an enormous number of its citizens the requirement to manage something they had never had to manage before–free time.

And what did we do with that free time? Well, mostly we spent it watching TV. ….

And it's only now, as we're waking up from that collective bender, that we're starting to see the cognitive surplus as an asset rather than as a crisis. We're seeing things being designed to take advantage of that surplus, to deploy it in ways more engaging than just having a TV in everybody's basement.

לפי שירקי, הפרץ האדיר של "תוכן משתמשים" שאנחנו עדים לו באינטרנט של היום הוא עדיין טיפה בים של ה-"פנאי" הרב שאנחנו מקדישים לצפייה בטלוויזיה. זאת ועוד – אנחנו ממש בתחילת הדרך של יצירת התוכן הזה, ושירקי מקבל כמובן מאליו שחלק גדול מהתוכן שניצור לא יהיה בעל ערך. הוא מניח שרבות מההתנסויות שלנו יהיו מוטעות, ושברוב ההתנסויות האלו לא נמצא את הדרכים ה-"נכונות" (או אולי הכדאיות) לניצול הפנאי. עם זאת, הוא מדגיש שבני אדם רבים מתחילים לגלות שאפשר לעשות יותר עם העודף הקוגניטיבי שעומד לרשותם מאשר רק לצרוך מדיה. הם מגלים שכדאי להם גם ליצור אותו. הוא דווקא מאד אופטימי.

תוכן גולשים וחינוך – זיווג מוצלח

איריס, בשחקי, שחקי על חלומות, מתייחסת למאמר שהופיע בקפטן אינטרנט לפני מספר ימים. המאמר מצביע על מגמה "חדשה" באינטרנט – שהתלהבות כלפי תוכן הגולשים כבר מיצה את עצמו, ושהמטוטלת נמצאת בדרך חזרה להסתמכות על אתרים "מוסמכים". איריס מגיבה:
אני מקווה כי השמועות על מותו מוקדמות מדי.
וחשוב לטעמי, להעצים את המקום שלו בחינוך.
לעתים קרובות מתקבל הרושם שהצדדים השונים בוויכוח על איכותו ועל כדאיותו של תוכן הגולשים בכלל לא מדברים על אותו הדבר. המקטגרים שואלים מי צריך עוד ועוד סרטים של תינוקות צוחקים ביו-טיוב, או צילומים של חתולים חמודים בפליקר. הם מצביעים על שורה ארוכה של טעויות בוויקיפדיה ושואלים כיצד אפשר למצוא משהו בעל ערך בכל זה. לעומתם, המסנגרים מזכירים שלא פעם, בלוגרים לא מוכרים הצליחו לחשוף עובדות על פרשות שהעיתונות הרשמית לא פרסמה. וכמובן שהם מזכירים שמספר מחקרים הראו שהאמינות של הוויקיפדיה אינה יורדת מזו של אנציקלופדיות בעלות מוניטין. במידה לא קטנה, שני הצדדים צודקים. חשוב להזכיר גם שמשום מה, רוב המבקרים החריפים כלפי תוכן הגולשים מעדיפים להתעלם מהרמה הירודה של לא מעט עיתונים, ומתוכניות טלוויזיה רבות, ומכוונים את החיצים שלהם כלפי האינטרנט בלבד.

אבל ההערה הקצרה של איריס, שמתייחסת לזירה החינוכית, חשובה ביותר. המערכת החינוכית שואפת, כך מספרים לנו, לעצב אזרח שתורם לחברה. מטרת החינוך איננה אזרח פסיבי, אלא אזרח המעורב באופן פעיל בחיי החברה. באמצעות הכלים האינטרנטיים שעומדים לרשות המערכת החינוכית היום, תלמידים מסוגלים להתנסות ביצירת תוכן. הם יכולים להיות יצרכנים (prosumers) שאינם רק צורכים תרבות, אלא גם יוצרים אותה. אין ספק שלא פעם התוצרים שהם יפיקו יהיו ירודים, אבל בית הספר הוא מקום שבו הם יכולים לבחון את היכולות שלהם כך שבעתיד היצירות שלהם יהיו טובים יותר ובעלי ערך של ממש.

חשוב לזכור שהרוב הגדול של האנשים שמעלים סרטים סתמיים ליו-טיוב היום הם בוגרים של מערכות חינוכיות שלא עודדו את היצירה העצמית. אם התלמידים של היום יזכו לעידוד יצרכני מהמערכת החינוכית, יש סיכוי שתוכן הגולשים שהם יפיקו כבוגרים יהיה הרבה יותר איכותי מאשר מה שהבוגרים מהם מפיקים היום.

מטפורה נאה … עד גבול מסויים

ג'ודי בראק, בבלוג Golden Swamp, בדרך כלל מתמקדת בדרכים שבהן ידע ותובנות צומחים מהבלגן שהוא הבליל הבלתי-מאורגן של האינטרנט. היום היא מקשרת למאמר בניו יורק טיימס המדווח על שינויים שמתרחשים בהבנה של המדע כלפי מחלת הסכרת. היא כותבת:

An article today in the New York Times Science section explains how a network of factors – not just a few simple ones – gives rise to diabetes.

מתברר שלאור מחקרים חדשים, הסברה המקובלת, שלפיה הסכרת היא תוצאה של מספר קטן של גורמים – הלבלב, הכבד, שרירים ושומן – מתחילה לפנות מקום לתמונה סבוכה יותר, תמונה שבה "רשת" של גורמים גורמת למחלה. בראק משתמשת בדוגמה הזאת להסיק מסקנה רחבה הרבה יותר:

This network understanding is new, and being discovered in fields as diverse as biology, electrical engineering, cognitive and information sciences, and many more. It is one of the grand discoveries of our time. A golden age of learning awaits us once we apply this understanding to education.

האמנם? למען האמת, אני נוטה להסכים … אבל. מצד אחד, המיון הסטנדרטי בתוך ספריות תרם רבות ליכולת שלנו לאתר מידע שאחרת היה מפוזר במקורות רבים. הפיזור הקשה על האחזור. לעומת זאת, אפשר לטעון שאותו מיון גרם ליצירת קטגוריות נוקשות שמנעו מאיתנו למצוא קשרים בין תחומים שונים. שיטות חיפוש מידע, להבדיל משיטות למיון המידע, מקדמות את ההבנה הרשתית שבראק מהללת. אבל אפילו אם התשובות נמצאות אי-שם בתוך הרשתות, בקשרים שבין מרכיבים שלפני-כן לא נתפסו כקשורים, מישהו בכל זאת יצטרך למצוא את אותם הקשרים. לכן, כאשר בראק כותבות …

The most direct and practical way to begin applying networks to education is to open up knowledge resources and interconnect nodes to form clusters, thus emerging ideas

… קשה לא להרגיש שחסר שלב חשוב, אפילו הכרחי, בתהליך.

המטפורה של הביצה המוזהבת מאד מוצאת חן בעיני. אבל כאשר מלבישים אותה על החינוך היא כאילו רומזת שמספיק ליצור בליל של עובדות בלתי-קשורות ולבחוש, ובדרך פלאית יוצאות תובנות חשובות. (או אולי מספיק להשליך חכה לתוך אותה ביצה כדי להוציא פינינים של ידע.) צר לי, אבל לא כל מתכון הוא מתכון מצליח; צריכים בכל זאת לדעת לדוג. וחשוב גם לזכור שרק לעתים רחוקות מאד (אם בכלל) צפרדע שמנשקים הופכת לנסיך.

קצר ולעניין (ובכל זאת מאריכים טיפה)

ג'ורג' סימנס פרסם היום מאמרון קצר מאד – כל כך קצר שאין סיבה לא לצטט אותו במלואו:

Wired has created a fairly simple resource: How To Wikis covering subjects such as making youtube videos, using flickr, explaining DRM, etc. I'm starting to question the usefulness of resources like this. Five minutes with a good search engine will provide the same information, but with better context specific information for the searcher. Part of the same reason I'm questioning wikipedia as a concept – it is quite simple for anyone with marginal competence with online search/databases/Google Scholar to find what is needed. What is the value of aggregation completed on behalf of many people, rather than based on needs of one person? Not much value anymore.

אולי מספיק פשוט להוסיף "אני מסכים". אבל האמת היא, שאני מאד מסכים. הרי אני אומר משהו דומה כבר די הרבה זמן. אי לכך, אני מרשה לעצמי להרחיב טיפה.

אם אני מבין אותו נכון (ונדמה לי שאכן כך אני עושה) סימנס שואל לגבי התועלת של אתר מטריה המרכז מידע על קשת רחבה כל כך של נושאים. הרי ה-WWW בעצמו כבר מהווה מסגרת כזאת, ואמצעי החיפוש החזקים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים לנו להגיע למידע הרצוי ללא צורך שהמידע הזה יהיה מרוכז תחת אתר מטריה אחד.

כזכור, לפני שנה וחצי ירון לניר פרסם את המאמר שלו Digital Maoism, בו אפשר למצוא טענה מאד דומה לזו של סימנס, אך מנוסחת ביתר הרחבה:

For instance, most of the technical or scientific information that is in the Wikipedia was already on the Web before the Wikipedia was started. You could always use Google or other search services to find information about items that are now wikified. In some cases I have noticed specific texts get cloned from original sites at universities or labs onto wiki pages. And when that happens, each text loses part of its value.

כאשר המאמר של לניר התפרסם, רבים התייחסו אליו כמו שמגיבים היום לדעות של אנדרו קין. אבל לניר אינו טוען שהיום ההמון משתלט על האיכות, אלא שהקול האישי, הייחודי, הולך לאיבוד במסגרת כמו הוויקיפדיה השאופת ל-"נקודת ראות נויטראלית":

When you see the context in which something was written and you know who the author was beyond just a name, you learn so much more than when you find the same text placed in the anonymous, faux-authoritative, anti-contextual brew of the Wikipedia. The question isn't just one of authentication and accountability, though those are important, but something more subtle. A voice should be sensed as a whole. You have to have a chance to sense personality in order for language to have its full meaning. Personal Web pages do that, as do journals and books.

נדמה לי שחלק מהקסם של בלוגים הוא שגם בהם אנחנו מוצאים מידע שהוא ספוג באופי של הכותב. זה חלק ממה שעושה את הבלוג של סימנס למעניין, ונעים לראות שהוא כנראה מודע לכך שה-"נויטארליות" של אתרי מטריה מאיימת להפוך את הרשת התוססת לסביבה תפלה.

מענין לענין על, פחות או יותר, אותו ענין

יש ימים שלשמחתי אין לי על מה לכתוב. יש גם ימים שלצערי אין לי על מה לכתוב. ויש ימים שבהם מספר המאמרונים המעניינים שמצטברים בקורא ה-RSS שלי רבים כל כך שבקושי אפשר לדעת היכן להתחיל לכתוב. זאת ועוד: על פי רוב אני משתדל שכל מאמרון שאני מפרסם כאן יעסוק בנושא אחד, ואילו משום מה, הדברים שמצטברים אצלי מהווים בליל גדול, ערבוביה של נושאים, כך שקשה להכין מאמרון ברורה וממוקדת. אבל מה לעשות, וכמו שציינתי פעמים רבות בעבר, זה חלק מהאופי של העיסוק בבלוגים. ולכן, עם מבוא ארוך ומפותל, ואולי גם מיותר, אפשר לנסות לחבר בין כמה מהדברים המגוונים שהצטברו אצלי לתוך מאמרון שאני מקווה יהיה, בסופו של תהליך, פחות או יותר קוהרנטי.

במאמרון האחרון שלי ניסיתי להסביר למה עבורי רשת יעילה ומשמעותית יותר מאשר קהילה. אותו מאמרון זכה לתגובה עניינית ומנומקת מאחת מהשותפות לרשת שלי, Iteacher. Iteacher דוגלת ב-"קהילה", אם כי נדמה לי שעצם התגובה שלה על גבי הבלוג הזה מחזקת את הטענה שלי בנוגע ל-רשת. אני מקווה שבקרוב נוכל להמשיך את הדיון – גם כאן, גם בבלוג שלה, ובעוד מספר מסגרות. ובינתיים, מאמר שנתקלתי בו דרך חשבון הדלישס של שותף אחר לרשת שלי מאפשר לי להביא דוגמה נוספת לאותה אמורפיות פורה ש-רשת מאפשרת. מדובר במאמר של ג'יימי מקנזי, לטעמי אחד ההוגים המעניינים, והחשובים, בתחום הלמידה באמצעות מחשבים (אם כי המאמר הספציפי הזה, Teaching Social Studies Authentically, כמעט איננו מזכיר מחשבים או אינטרנט, וזה דווקא אחת הנקודות החיוביות שבו). אני קורא את המאמרים של מקנזי, מאמרים שהוא מפרסם באתר שלו, From Now On, כבר יותר מעשור. מקנזי איננו כותב בלוג, וכמובן שאין כל פסול בכך. אבל כמי שקורא את מאמריו במשך שנים רבות, אני חש שאיכותם דווקא נפגמת בגלל זה.

ולמה נפגמת? אם יורשה לי להשמיע קצת ביקורת כלפי מישהו שאני מאד מעריך, אדם בעל קבלות מוכחות, אני חש שמקנזי מנותק מדיונים חשובים מאד שמתרחשים על גבי הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בתהליך הלמידה. הוא חוזר על עצמו, ואיננו נעזר בהגיגים של אחרים כדי להמשיך לפתח את התפיסה הבסיסית שלו.

זאת ועוד: כזכור, הגעתי למאמר של מקנזי דרך חשבון הדלישס של ידיד לרשת. לאתר של מקנזי אין RSS. עדכונים לאתר אפשר לקבל רק דרך הדואר, או אם זוכרים לבקר באתר לבדוק אם יש שם משהו חדש. נדמה לי שבגלל זה, השפעתו של מקנזי פחותה ממה שהיא יכלה להיות. יש יחסית מעט דפים מהאתר שלו המסומנים בדלישס. יש בלוגים שמזכירים מאמרים שלו, אבל (לפי בדיקה ב-Google Blog Search) נדמה לי שהוא מוזכר הרבה פחות מאשר הוגים אחרים שחשיבותם פחותה מחשיבותו.

אז? במשך שנים רבות מקנזי מצליח להתמיד בפרסום חומרים המבטאים גישה חינוכית בריאה למחשבים, לאינטרנט, ולחקר משמעותי. יתכן מאד שמתאים לו לעבוד בנפרד מאחרים. אך אם הוא היה משולב יותר לתוך הבלוגוספירה החינוכית, אני משוכנע שהוא היה ניזון מאחרים, וגם השפעתו היתה גדולה יותר.

באותו גליון של העיתון/האתר של מקנזי בו מתפרסם המאמר שהזכרתי, מקנזי מפרסם גם ביקורת על ספרו של אנדרו קין, The Cult of the Amateur (מה? אני שוב מזכיר את הספר הזה?). ביקורתו של מקנזי היא … די פרווה. חשים שהוא חושש מלנקוט עמדה. מצד אחד הוא חש שחוכמת ההמון איננה כל כך חכמה, אך מצד שני, הוא מודע לכך שהכלים שמשתמשים בהם היום יכולים לעזור מאד בתהליך הלמידה. לדוגמה:

Schools should pay attention to Keen's claims and discuss whether policies should be adjusted to meet some of his concerns. In recent discussions with several schools about Wikipedia and its suitability as a source for student research, I learned that these schools had created no policy governing this issue and each teacher was acting independently, with some taking quite a strong stance against Wikipedia while others were more permissive, suggesting that students might use it as a starting place for a project. The more we looked at some of the controversy swirling around Wikipedia, the more the staffs of these schools seemed intent on creating a policy.

מה להגיד … סתמי למדי. לא כל אחד צריך, כמובן, להיות מהפכן חינוכי, אבל יש בפיסקה הזאת משהו יותר מדי בנאלי. מקנזי, שכותב המון על הכוח הלימודי שבשאילת שאלות, ובפרויקטים לימודיים המשלבים מה שאחרים מכנים "אוריינויות חדשות" היה צריך, לטעמי, להיות הרבה יותר תקיף. בערך באותו הזמן שהביקורת הזאת של מקנזי התפרסמה, התפרסמה גם, למשל, ביקורת, נוקבת ממש, של דייוויד ויינברגר. גם ויינברגר איננו פוסל כמה מהטענות של קין, אבל הוא מנתח אותו לעומק כדי להראות עד כמה הגישה של בעצם פשטני. הפער בעומק הניתוח בין שתי הביקורות רב, ומקנזי מאד מאכזב. וגם כאן, נדמה לי שלפחות בחלקו, זה נובע מהעדר התחברותו של מקנזי לרשת שיכלה להעשיר אותו בקלט מתחדש מתחומים רבים ומגוונים.

והנה, הגעתי לסיום המאמרון הזה, ועדיין לא ברור לי אם חיברתי את החלקים השונים, אם אני מהרהר רק לעצמי, או אם ההרהורים האלה תורמים, ולא במעט, גם לאחרים. ויש עוד מספר הולך וגדל של נושאים אחרים שעליהם כבר צריכים לכתוב.

מתח בלתי נמנע?

לא הגעתי לכנס PIC (דפוס, אינטרנט וקהילה) שנערך בסוף חודש יוני. רציתי להגיע, אבל יותר מדי מטלות לקראת סיום שנת הלימודים (לא לדבר על כך שזה היה רגע לפני הנסיעה לחו"ל) מנעו זאת ממני. כמעט שכחתי לגמרי שהכנס התקיים, עד שנתקלתי במאמר של דב אלפון שהתפרסם ב-Ynet מחשבים, מאמר שהוא, כנראה, תקציר הרצאתו מאותו כנס. במאמר אלפון טוען שהמונח Web 2.0 הוא הרבה יותר הייפ מאשר תוכן. בכך, לפחות בעבר, הסכמתי איתו. לפני שנה וחצי, למשל, כתבתי (באנגלית) דברים דומים – !It's just too OH. אלפון טוען שחלק גדול ממה שמבחינה טכנולוגית נחשב Web 2.0 כלל אינו חדש, ומבחינת התוכן:
רמתו של התוכן המיוצר במהפכה החברתית המכונה "Web 2.0" נמוכה מאוד, ולמעשה ייתכן שהאינטרנט בגירסתו הקודמת, זו המכונה היום רטרואקטיבית "Web 1.0" היה יותר מעניין, יותר תוסס, יותר אמין, פשוט יותר טוב.

הוא מונה מספר כלים המזוהים עם ה-Web 2.0, ופוסק שאלה הובילו ל:
תופעות אשר יצרו היפר-אינפלציה בתכנים ירודים, העתקה סיטונאית של יצירות וטקסטים וניצול האנונימיות של הרשת לביצוע עבירות שונות, לרבות מעשים פליליים.

דבריו של אלפון (שגם גורפים למדי, ולפחות במאמר אינם מגובים בדוגמאות) מזכירים מאד את הביקורת של אנדרו קין בספרו החדש (אליו התייחסתי בקצרה לפני כחודשיים). גל מור, בתגובה לאלפון (גם ב-Ynet) גם שם לב לדמיון הזה. הוא כותב שהגישה של אלפון:
משתלבת בוויכוח המתנהל באינטרנט דובר האנגלית, בשאלה אם התופעה המכונה תכנים מבוססי גולשים מדרדרת את התרבות ביגון שאולה.

מעניין לציין שעל אף הביקורת של אלפון כלפי ה-Web 2.0 (ביקורת המזכירה בלוגים, ויקיפדיה, YouTube, ועוד), לכנס PIC הוקם (ועדיין יש) ויקי – אחד הכלים שלכאורה אלפון מזהה כמקדם תרבות ההמונים שממנה הוא סולד. בין יוזמי כנס PIC היה גם מט"ח, ולכן יש טעם לזכור את המאמר של איש מט"ח, גיא לוי, מלפני מספר חודשים. באותו מאמר, שבוודאי היה לרוחו של מט"ח, לוי התייחס בחיוב לשילוב הוויקי בתהליך הלמידה.

אז מה קורה כאן? קודם כל, חשוב לציין שאין שום פסול באמביוולנטיות. אפשר לבקר את ההגזמות, ואת המגוחך בחלקים רבים של ה-Web 2.0 מבלי לפסול אותו כליל. (אם כי, קצת יותר מתינות בדברי אלפון לא היתה מזיקה.) ואולי אפשר להסיק מסקנה אפילו פשוטה יותר – קשה מאד לחיות בסביבה האינטרנטית מבלי להשתמש בכלי Web 2.0.

אבל נדמה לי שמשהו נוסף, ובסיסי יותר, מתרחש כאן. גופים חינוכיים אמנם היו מעורבים בארגון של כנס PIC, אבל הכנס עסק, כנראה העיקר, בדפוס. ומה לעשות, תרבות ה-"עשה זאת בעצמך" של ה-Web 2.0 מאיים על המו"לים. נוצר מתח שהוא אולי בלתי-נמנע. מצד אחד, המו"לים מייצגים, על פי רוב, התרבות ה-"גבוהה" והנורמטיבית, תרבות "איכותית" הנקבעת "מלמעלה". לעומת המו"לים, אנשי מט"ח הם במידה די רבה אנשי חינוך הדוגלים בגישה הבנייתית של הלמידה. הם אמונים על גישה שאומרת שיש לאפשר לתלמידים ליצור בעצמם, אפילו אם לפעמים התוצר הוא אותם "תכנים ירודים" שעליהם כותב אלפון. גם אנשי חינוך המייחלים לתלמידים שיוכלו לזהות איכות תרבותית מבינים שעליהם לאפשר לתלמידיהם לא רק להיות צרכני תרבות, אלא להיות גם יוצריה. אנשי חינוך נידונים להתמודד באופן מתמיד עם המתח שההבנה הזאת יוצרת.