רמתו של התוכן המיוצר במהפכה החברתית המכונה “Web 2.0” נמוכה מאוד, ולמעשה ייתכן שהאינטרנט בגירסתו הקודמת, זו המכונה היום רטרואקטיבית “Web 1.0” היה יותר מעניין, יותר תוסס, יותר אמין, פשוט יותר טוב.
תופעות אשר יצרו היפר-אינפלציה בתכנים ירודים, העתקה סיטונאית של יצירות וטקסטים וניצול האנונימיות של הרשת לביצוע עבירות שונות, לרבות מעשים פליליים.
משתלבת בוויכוח המתנהל באינטרנט דובר האנגלית, בשאלה אם התופעה המכונה תכנים מבוססי גולשים מדרדרת את התרבות ביגון שאולה.מעניין לציין שעל אף הביקורת של אלפון כלפי ה-Web 2.0 (ביקורת המזכירה בלוגים, ויקיפדיה, YouTube, ועוד), לכנס PIC הוקם (ועדיין יש) ויקי – אחד הכלים שלכאורה אלפון מזהה כמקדם תרבות ההמונים שממנה הוא סולד. בין יוזמי כנס PIC היה גם מט”ח, ולכן יש טעם לזכור את המאמר של איש מט”ח, גיא לוי, מלפני מספר חודשים. באותו מאמר, שבוודאי היה לרוחו של מט”ח, לוי התייחס בחיוב לשילוב הוויקי בתהליך הלמידה.אז מה קורה כאן? קודם כל, חשוב לציין שאין שום פסול באמביוולנטיות. אפשר לבקר את ההגזמות, ואת המגוחך בחלקים רבים של ה-Web 2.0 מבלי לפסול אותו כליל. (אם כי, קצת יותר מתינות בדברי אלפון לא היתה מזיקה.) ואולי אפשר להסיק מסקנה אפילו פשוטה יותר – קשה מאד לחיות בסביבה האינטרנטית מבלי להשתמש בכלי Web 2.0.
אבל נדמה לי שמשהו נוסף, ובסיסי יותר, מתרחש כאן. גופים חינוכיים אמנם היו מעורבים בארגון של כנס PIC, אבל הכנס עסק, כנראה העיקר, בדפוס. ומה לעשות, תרבות ה-“עשה זאת בעצמך” של ה-Web 2.0 מאיים על המו”לים. נוצר מתח שהוא אולי בלתי-נמנע. מצד אחד, המו”לים מייצגים, על פי רוב, התרבות ה-“גבוהה” והנורמטיבית, תרבות “איכותית” הנקבעת “מלמעלה”. לעומת המו”לים, אנשי מט”ח הם במידה די רבה אנשי חינוך הדוגלים בגישה הבנייתית של הלמידה. הם אמונים על גישה שאומרת שיש לאפשר לתלמידים ליצור בעצמם, אפילו אם לפעמים התוצר הוא אותם “תכנים ירודים” שעליהם כותב אלפון. גם אנשי חינוך המייחלים לתלמידים שיוכלו לזהות איכות תרבותית מבינים שעליהם לאפשר לתלמידיהם לא רק להיות צרכני תרבות, אלא להיות גם יוצריה. אנשי חינוך נידונים להתמודד באופן מתמיד עם המתח שההבנה הזאת יוצרת.
האמת, יש משהו חצוף, כן – חצוף, בגישתו של אלפון ודומיו.>התשובה הראויה לאלפון לא צריכה להיות בדיון על רמתו של התוכן. (בהחלט יתכן שזה תוכן ירוד.) התשובה היחידה בעיני שצריך שצריך לענות בלוגר או פליקר או יוטיובר לאלפון היא “חבר – אני לא צריך את רשותך” או כמו שאומרים הילדים: “לא שואל אותך”. זה הכל.>וכמו שאתה כותב, טוב יעשו אנשי החינוך, אם במקום לדון בשאלה “טוב” או “רע”, יבינו שתוכן גולשים קיים, וילמדו את תלמידיהם (וגם ילמדו בעצמם, יחד עם כולנו) לבור את התבן מהמוץ, ואם אפשר לייצר גם קצת מוץ, שבתוכו אולי נמצא תבן.
לאיכות התוכן שגולשים – ילדים או מבוגרים- יוצרים, אין קשר ל”תופעה” המכונה web 2.0.>הרשת מאפשרת לחוסר ידע, חוסר תרבות או חוסר השכלה לצאת לאור ואולי מפנה את הזרקור לאנשים בחברה שבעבר, מן הסתם, לא היינו שומעים את דעתם בפומבי ובפרסום גלוי ונפוץ כל כך. >אני מאמינה שweb 2.0 הוא יותר מ”הייפ” חולף, הוא מהווה דרך חיים ופילוסופית חשיבה. השימוש הנכון ביישומים מהסוג הזה בחינוך יכול לאפשר את הגשמת החזון של חינוך כפי שחלמו עליו מאז תחילת המאה דיואי ואחרים. >א.