אולי הילידים הדיגיטליים האלה בכל זאת מבינים משהו!

כתבה מה-10 לנובמבר באתר של ה-New York Post דיווחה על הפגנה של תלמידים של בית הספר Secondary School for Journalism אשר בברוקלין. כ-100 מתלמידי בית הספר (כיתות ט' עד י"ב) יצאו מכיתותיהם ומבית הספר במחאה על כך שחלק ניכר מיום הלימודים שלהם מבוסס על ה-Summit Learning Platform. במקור Summit היתה רשת של בתי ספר עם דגש חזק על עבודה אישית מול מחשבים. בהמשך, עם תמיכה נלהבת של יזמים טכנולוגיים (ביל גייטס תרם כסף רב) הרשת זכתה לתשומת לב רבה בעיתונות ובציבור. היום הקרן של מארק צוקרברג ואשתו פריסילה צ'אן היא בין התורמים המרכזיים. כתבה באתר EdTech מחודש מרץ של 2016 דיווחה על החיבור של צוקרברג לבתי הספר של Summit: צוקרברג גייס מהנדסים של פייסבוק לעבוד על פיתוח התשתית הטכנולוגית שבהמשך הופצה לבתי ספר רבים ברחבי ארה"ב.

עיון באתר של Summit Learning עשוי לשכנע שמתכנני הפרויקט הצליחו לפצח את חידת ההוראה והלמידה. אנחנו למדים שמדובר בגישת הוראה (instructional approach) אשר:

gives students the opportunity to reach their full potential and teachers the tools they need to meet the needs and interests of each student

האתר מביא את דבריו של מורה אחד שמלמד במסגרת התכנית. קשה לא להדבק מההתלהבות אשר בדברים:

It is going to be challenging, but already I can see how much our students appreciate being the directors of their own education and having choices, challenges and personalized support every day.

כולנו מעדיפים להציג את עצמנו באור מחמיא ולכן לא מפתיע (וגם לא פסול) שהקטעים האלה משקפים את האידיאל ולא בהכרח את המציאות. אבל צניעות מעולם לא היתה בין התכונות הבולטות של מובילי הפרויקט. לא רק שהם טוענים שהתכנית מצליחה, הם גם משוכנעים שהם מתווים את עתיד החינוך.

כפי שהיה אפשר לנחש, למידה מותאמת אישית (personalized learning) נמצאת במרכז הגישה. בכתבה ב-EdTech מ-2016 שמתארת את התכנית אנחנו קוראים:

Another core principle is personalized learning. Instead of listening to teachers lecture, students have time each day to learn at their own pace, choosing the topics and lessons that fit with their learning goals.

התמונה שמצטיירת בראש מהדברים האלה היא של תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית מרוכזים וממוקדים בפרויקטים שמעניינים אותם, כאשר תוך כדי כך, כמובן, הציונים שלהם במבחנים סטנדרטיים הולכים ומשתפרים. אפשר גם להניח שהתלמידים האלה מחייכים במהלך היום ושהבטחון העצמי שלהם הולכת ומתעצמת. אבל עבור התלמידים ב-Secondary School of Journalism זה איננו המצב. הכתבה ב-New York Post מצטטת תלמיד אחד:

“It’s annoying to just sit there staring at one screen for so long,” said freshman Mitchel Storman, 14, who spends close to five hours a day on Summit classes in algebra, biology, English, world history, and physics. “You have to teach yourself.”

רצוי להדגיש שהרעיון של ללמד את עצמנו איננו בהכרח רעיון רע, אבל הלמידה באמצעות התוכנה של Summit היא לקראת מבחנים שבודקים אם נשמר המידע עד למבחן ולא על מנת להעמיק את ההבנה. אותו תלמיד גם מסביר שקל לרמות במבחנים מול המחשב – אפשר פשוט להעתיק את השאלה ולהדביק אותו לתוך גוגל, וכך לקבל את התשובה.

תלמידה אחרת מציינת שהמורים בבית הספר לא קיבלו הדרכה נאותה בפרויקט והתוצאה היא בזבוז זמן גדול:

“It was bad enough that we were lost, the teachers were lost,” Kelly said. “We have done absolutely nothing in that class.”

הביקורת כלפי Summit איננה חדשה. כבר מספר שנים הורים מעלים חששות בנוגע לפרטיות התלמידים (כתבה מספטמבר, 2017 ב-Washington Post היא דוגמה טובה לכך), ולא מעט מורים טוענים שהבטחות התכנית רחוקות מלהתממש. אבל למיטב ידיעתי, המחאה של התלמידים בברוקלין היא הפעם הראשונה שהתלמידים עצמם מוחים נגדה. לאור ההכרזות הרבות על הטבעיות אשר בה בני נוער מסתדרים בסביבה הדיגיטלית אפשר היה לצפות שהתלמידים, שגדלים לתוך עולם של מסכים, ישמחו ללמוד באמצעות Summit. יתכן שאם המציאות היתה כפי שהתכנית מוצגת באתר שלה כך היה. אבל מתברר שהבטחות לחוד ומציאות לחוד.

אחוז גדול של התלמידים בבית הספר בברוקלין, כמו רוב התלמידים שעליהם מופעלת תכנית Summit, באים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. וכמו שקורה לעתים קרובות בפרויקטים דיגיטליים שמקדמים "למידה מותאמת אישית", הכוונה איננה להכוונה עצמית אלה לשעות ארוכות לבד מול מסך המחשב בהכנה לקראת מבחנים. רצוי לזכור שבתי הספר שאליהם אנשי עמק הסיליקון שמפתחים פרויקטים כמו Summit שולחים את הילדים שלהם שונים מאד מבתי הספר שמשתתפים בתכנית. בבתי הספר של ילדיהם באמת מקבלים יחס אישי, ובעמק הסיליקון פופולארי מאד להמעיט עד למינימום את הזמן מול המסכים. אבל זה לעשירים. הציפיה היא שאותם תלמידים (והוריהם) "טעוני הטיפוח" שמקבלים את Summit יגידו תודה על הדאגה אליהם ועל החינוך ה-"איכותי" שמגישים להם. אבל מתברר שאי-שם בדרך התלמידים האלה למדו לא רק להתמודד עם העולם הדיגיטלי, אלא למדו גם לעמוד על שלהם ולדרוש משהו טוב יותר.

למה הכלב הזה מסרב להפסיק לנבוח

שנת הלימודים נפתחה, ואחרי תקופה ארוכה של שקט כאן הגיע הזמן לשאול את השאלה הנצחית – "בשביל מה?". הכוונה איננה "בשביל מה בית הספר?" – שאלה שהיא בהחלט לגיטימית בעיני, אבל בכל זאת גדולה עלי. ה-"בשביל מה?" שלי הרבה יותר ממוקדת: האם יש בכלל טעם לפרסם רשימה הולכת ומתארכת של תלונות כלפי המציאות המדאיגה של התקשוב בחינוך היום? מה שהיום נחשב "טכנולוגיה חינוכית" שונה באופן מהותי ממה שבזמנו, לפני יותר משני עשורים, משך אותי לתחום. אולי פשוט הגיע הזמן להודות שהנביחות של הכלב הזה בכלל לא השפיעו על השיירה שלא רק עברה, אלא דהרה בכיוון אחר.

פעם הכיוון היה לרוחי. זמינות ה-WWW פתחה את בית הספר למקורות מידע מעבר לספר הלימוד וכלי Web 2.0 הרחיבו את הסביבה הלימודית מעבר לכיתה הפיסית. שני אלה בישרו על העצמת הלומד, וההעצמה הזאת התאימה לגישות חינוכיות שביקשו להעמיד את התלמיד במרכז. אבל כבר זמן די רב היישומים הדיגיטאליים שפותחו בהמשך לא גוייסו להעצמה, אלא להקניה יעילה יותר. ה-"למידה מותאמת אישית" אמנם לפעמים קורצת לכיוון של הרחבת הבחירה של הלומד, אבל על פי רוב ביסודו של דבר הכוונה היא להתאים את התלמיד לחומר הנלמד. והכלים שהיום עומדים לרשות המערכת כדי לעשות זאת חזקים עשרות מונים מדפי ווב או בלוגים פשוטים. היום יש שפע של נתונים ואלגוריתמים שמסוגלים לנתח את קשיי הלמידה של התלמיד כדי לשפר את יכולת הקליטה שלו. אולי יש מי שמוצא בכך ברכה, אבל לא לילד הזה פיללתי.

בספרו מ-2015 Machines of Loving Grace ג'ון מרקוף מתאר שתי מגמות מתחרות במהלך ההיסטוריה של התפתחות התקשוב. הוא מכנה אותן AI מול IA – המחשב ככלי של הבינה המלאכותית מול המחשב ככלי שמסייע לאדם להרחיב את היכולות השכליות שלו. שתי המגמות האלו אינם בהכרח לגמרי מנוגדות זו לזו – לפעמים המדענים והמהנדסים שפיתחו אותן עבדו באותם מכוני מחקר. מרקוף מתאר מאבק מתמשך בין הגישות, כאשר היום הוא רואה את ידה של ה-AI, במיוחד בזכות שילוב ה-big data עם הרובוטיקה, על העליונה. יותר ויותר האדם מוצא את עצמו מיותר בתוך עולם טכנולוגי שמתפקד באופן עצמאי.

בשנים הראשונות של חדירת האינטרנט לחינוך גישת ה-IA, ה-augmented intelligence, היתה הגישה המובילה (מדובר באחרי דעיכת ההתלהבות מקופסאות סקינר למיניהן). המאגר האדיר של ה-WWW ושל מנועי חיפוש שזירזו את הגישה למידע הזה היו ביטוי לכך. אבל היום, אפילו כאשר לכאורה אלגוריתמים אמורים לסייע למורים ולא בהכרח להחליף אותם, ה-AI, ה-artificial intelligence, שולטת. ואולי יותר מאשר בכל מקום אחר זה בא לביטוי באותה "התאמה אישית" שאני חוזר אליה שוב ושוב.

לפני חודש, בבלוג שלו, פיטר גרין ציין שהיום ההתאמה האישית איננה מסתפקת באיתור ובזיהוי קשיי ההבנה של התלמיד, אלא מבקשת גם לחדור לתוך העולם הרגשי של התלמיד:

So we're seeing attempts to mine other sorts of data. NWEA, the company that brought us the MAP test, now offers a feature that tells you whether or not the student taking the computer test is engaged or not. They believe that by analyzing the speed with which a student is answering questions, they can determine whether or not said student is trying. During test time, the teacher dashboard will toss up a little warning icon beside the name of any not-trying-hard-enough student so that the teacher can "redirect" the student.

בהמשך המאמרון גרין מתאר מיזמים עוד יותר בעייתיים (מומלץ מאד להכיר אותם). אבל לפני הדוגמאות האלה הוא מעיר הערה שנראית לי קולעת מאד לבעייתיות של יישום ה-AI בחינוך:

That is more redundant than creepy; many teachers perform a similar analysis and intervention with a technique called "looking with their eyes."

במילים אחרות, התקשוב של היום מאפשר משהו שכל מורה טוב ידע לעשות. אפשר לטעון שבעזרת הטכנולוגיה המלאכה הזאת נעשית טוב יותר (טענה שמאד מוטלת בספק) אבל מה שחשוב כאן הוא המגמה של הוצאת המורה האנושי מתוך תהליך ההוראה, וראיית התלמיד ככלי ריק שיש למלא ב-"ידע" בדרך היעלה ביותר. חשוב להבין שלא מדובר במשהו יוצא דופן, אלא בגישה המעוגנת היטב בתפיסת ה-AI. אפשר לראות זאת בציוץ די אירוני שג'ונתן נוליס (Nolis), "מדען דאטה" עצמאי, העלה בחשבון ה-Twitter שלו לפני מספר ימים:

The most underrated algorithm in data science is “go talk to people who deal with the problem every day and learn from them.”

במילים אחרות, מי צריך בני אדם כאשר יש אלגוריתמים שמסוגלים לנתח את הנתונים – נתונים שלפי חסידי ה-AI בוודאי אמינים יותר מאשר מראית עין או משמע אוזן.

האם אני מגזים? הרי ללא ספק אפשר לדלות מידע חשוב מהנתונים שאלגוריתמים מפותחים יכולים לנתח עבורנו. גארי קספרוב הבין שאין ביכולתו לנצח את Deep Blue או את תוכנות השחמט שבאו בעקבותיה. אבל הוא גם גילה שאם הוא עובד בשיתוף פעולה עם תוכנת שחמט התוצאה היא צוות מנצח. זאת כנראה הגישה שבכתבה חדשה ב-Washington Monthly:

Why More Colleges Should Treat Students Like Numbers

הכתבה מדווחת על הנסיון של האוניברסיטה של דרום פלורידה שמנתחת את שלל נתוני הסטודנטים במגמה לעזור להם לסיים בהצלחה את לימודיהם. קשה למצוא פגם במטרה כזאת, אבל בכל זאת יש משהו קצת תמוה בכמה מהקביעות שבכתבה, לדוגמה:

Students who log on to the LMS, download materials, click on lectures, and contribute to discussions are much less likely to drop out than students who don’t. Student engagement can now be measured in real time.

קביעה כזאת דומה מאד להערה של גרין שמורים יכולים ללמוד הרבה על התלמידים שלהם אם פשוט יצפו בהם ברצינות. אודרי ווטרס רואה כאן ביטוי ל-"חוק" של ג'וסטין רייך. נדמה לי שרייך ביטא אותו לראשונה בכתבה ב-Education Week משנת 2014:

Students who do stuff will perform better on stuff than those who don't do stuff.

וספק אם באמת יש צורך באלגוריתם משוכלל כדי להגיע למסקנה מרעישה כזאת.

לפני שנים רבות קהילת התקשוב בחינוך נהגה לטעון שהפדגוגיה חייבת להוביל את הטכנולוגיה. הטענה נשמעת מאד הגיונית, אם כי אני מניח שכבר אז ידענו שיותר מאשר מדובר בהובלה היה זה ענין של הדדיות שבה הטכנולוגיה מאפשרת דברים שאולי לא יכלו לבוא לביטוי פדגוגי במציאות טכנולוגית אחרת. באותה תקופה הטכנולוגיות הדיגיטאליות החדשות יכלו "להוביל" אותנו ליישום תפיסות פדגוגיות שהיה קשה יותר לממש בלעדיהן. וכאן ההבחנה של מרקוף עוזרת לנו להבין את הבעיה שלי עם הכיוון הנוכחי של התקשוב החינוכי.

הטכנולוגיות של עז היו טכנולוגיות IA, והן סייעו בקידום גישה חינוכית שהעצימה את הלומד, שעודדה לו לקחת פיקוד על הלמידה של עצמו. לעומת עז, הטכנולוגיות המובילות של היום, אלה שמכונים AI (גם אם לא פעם הכינוי מוטעה) מסתמכות על אלגוריתמים כדי לייעל את מלאכת ההקניה, והן עושות זאת תוך צמצום הנגיעה האנושית. יתכן מאד שה-AI מייעל את מלאכת ההוראה. אבל היא כמובן איננה שואלת אם זה החינוך שאנחנו רוצים. זאת שאלה שעליה רק בני אדם יכולים לענות. לצערי, במציאות התקשובית של היום, מציאות שבה אנשי טכנולוגיה ואנשי חינוך לכאורה משתפים פעולה, איננו מוצאים מספיק אנשים שאפילו שואלים את השאלה הזאת. ולכן נדמה לי שאצטרך להמשיך לכתוב כאן.

אני חייב להודות שאינני יודע כיצד להשיב לזה

במאמרון הקודם שהתפרסם כאן הבאתי ציטוטים שתיארו את ההתייחסות של עולם העסקים כלפי מערכת החינוך. בקיצור, רבים ממובילי עולם העסקים רואים במערכת החינוך פס ייצור של העובדים העתידיים של העסקים שלהם. הציטוטים שהבאתי הם מימינו, אבל אין קושי למצוא ציטוטים דומים מלפני חמישים ומאה שנים. ציינתי גם שללא ספק אחד התפקידים שהחברה בכללותה מטילה על החינוך הוא ההכשרה לעולם העבודה – לא בהכרח כדי לשרת את המעסיקים, אלא באופן כללי כדי שהאדם הבוגר יוכל להתפרנס. למערכת החינוך מספר תפקידים, והבעיה עם הציטוטים שהבאתי איננה שהם נאמרו בכלל – הם הרי בסך הכל די צפויים – אלא שהגישה שהם מבטאים היא הרווחת היום, הגישה שנותנת את הטון למערכת החינוך באופן כללי.

זמן קצר אחרי פרסום אותו מאמרון קראתי מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן. מידי פעם קובן מביא כתבות של אנשי חינוך אחרים, וכך היה הפעם. הוא פרסם כתבה של ליי מקגויגן (Leigh McGuigan), המנהל של Vertus High School במדינת ניו יורק, בית ספר שמקדם, כנראה בהצלחה רבה, בני נוער שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות.

במאמרון הקודם לא הזכרתי "למידה מותאמת אישית", אבל בציטוטים שהבאתי אפשר היה למצוא הזדהות עם פירוש אחד של המונח – התאמת התלמיד למערכת באמצעות כלים שיאפשרו להקנות לו את מה שהמערכת מבקשת להקנות ביעילות המירבית. כידוע, לפי דעתי הפירוש הרצוי של המונח שונה מאד. לטעמי, כדי להיקרא "אישי", המצב הרצוי הוא התאמת המערכת לצרכי התלמיד ולמה שמעניין אותו. מקגויגן ניצב, בצורה די ברורה, לצד הפירוש הראשון, שהוא, כידוע, הרווח ביותר בקרב המובילים בתחום התקשוב החינוכי היום.

מקגויגן מסביר שחלק נכבד מהלימודים בבית הספר שלו מתנהלים כלמידה מותאמת אישית – במובן ההקנייתי של המונח. במשך שעות ארוכות התלמידים יושבים מול מחשבים כאשר האלגוריתמים של תוכנות ה-"הוראה" קובעות את קצב ההקנייה. מקגויגן מצדיק את הסידור הזה עם הסבר שבעיני די בעייתי, אבל במידה לא קטנה גם הגיוני. הוא מסביר שבחייהם כבוגרים הרוב המכריע של התלמידים שלו יעבדו במשרות שדורשות מהן למלא הוראות, ויהיו להם אפשרויות מצומצמות ביותר לבטא יצירתיות או לעסוק במה שמעניין אותם. בעיניו, לפחות עבור התלמידים בבית הספר שלו, ה-"התאמה האישית" האחרת, זאת שמאפשרת לתלמידים לקבוע מה מעניין אותם, איננה מכינה אותם למציאות שהם יפגשו אחרי בית הספר. הוא כותב:

An undue focus on “engagement” personalization risks students not building the broad body of secure, automatic knowledge and skills they’ll need to succeed in college, and that they may not develop the self-control and grit to independently weather challenges, setbacks, and annoyances. Our students need a great deal of practice in that stuff which we might call “the basics.” We’ve found that we can’t let them just rely on their strengths or follow their preferences if we’re going to help them master those.

החינוך שמקגויגן מתאר שונה מאד מזה שאני רוצה לקדם. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שהוא מעוגן במציאות – עגומה ככל שתהיה. (ואני מודה שהדגש הפופולארי היום על פיתוח חשיבה יזמית מתעלם מהעובדה הפשוטה שאחוז נכבד ביותר של יזמי העתיד יגלו שהיזמויות שלהם ייכשלו ושאם הם ירצו להתפרנס הם יצטרכו למצוא עבודות דומות יותר לאלה שלקראתם מקגויגן מכשיר.)

מקגויגן מסיים את המאמרון שלו עם קביעה שכצפוי די צורמת לי:

Personalization done right can help cultivate self-control and self-motivation, the characteristics that students will need in the real world. But personalization done wrong risks graduating students who are ill-equipped to succeed in the real world, lack important knowledge and skills—and of doing all this because it’s trying to answer the wrong question. I hope we’re not experimenting on our students to satisfy our theologies, as they won’t get many second chances.

אני בטוח שמקגויגן פועל מתוך דאגה אמיתית לתלמידים שלו. הוא רוצה שהם יוכלו להתפרנס ולדאוג למשפחות שהם יקימו. קשה להתווכח עם הדאגה הזאת. זאת ועוד: הוא בהחלט יכול לטעון שהחינוך שאליו אני שואף מבוסס על שקר מפני שהוא איננו מכין תלמידים לעולם שהם עתידים לפגוש אחרי לימודיהם.

לא בכדי הבלוג הזה משתדל להתמקד בסוגיות הקשורות לתקשוב בחינוך. מן הסתם הוא גם גולש לסוגיות חברתיות רחבות יותר (ואינני מסתיר את העובדה שיש לי דעות "חברתיות" מאד מוצקות). על אף הדעות האלו אני מעדיף להצמד לנושאים שבהם אני יותר בקי ומשתדל לא לגלוש מעבר להם. לטוב או לרע, את המלאכה הזאת אני משאיר למוצלחים יותר ממני. ונדמה לי שהווידוי הזה מוביל לשאלה: כיצד זה קשור לבעיה שלי עם דבריו של מקגויגן?

ברור לי שכל עוד החברה תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום, יש מידה גדולה מאד של צדק בגישה של מקגויגן. הרי אנשים צריכים לאכול, וכדי לאכול הם צריכים להרוויח כסף. הטענה של מקגויגן היא שצורת ההוראה שבה הוא נוקט תאפשר לתלמידים שלו לעשות זאת כשיתבגרו. לעומת זאת, ממש לא ברור שצורת ההוראה (וכאן אפשר לכתוב "החינוך") שבה אני דוגל מיטיבה עם אותם תלמידים שעשויים למצוא את עצמם בתחתית הסולם החברתי. (למען האמת, גם כך וגם כך הם יהיו בתחתית.) להגנתי אני יכול לטעון שאני גם קורא לשינוי חברתי מקיף שישנה את המצב שבו מישהו צריך להשאר אי-שם בתחתית. אבל אינני יכול להגיד ביושר שהעתיד שאני מאחל לו באמת מתקרב. ולכן בצער עלי להודות שקשה לי להתווכח עם הטענה של מקגויגן.

על פירושיה השונים של "למידה מותאמת אישית"

כאשר מתייחסים ל-"למידה מותאמת אישית" אפשר להתרשם שמדובר בגירסה חדשה של חכמי הודו העיוורים והפיל. כל מי שמנסה להגדיר מהי "למידה מותאמת אישית" נוגע בפן שונה של המונח ומשוכנע שהוא תפס אותו במלואו. זה קורה גם לי, אם כי אני כמובן משוכנע שתפיסתי את המונח היא אכן הנכונה. נסיון לעשות קצת סדר בבלגן לא יכול להזיק. עם זאת, נדמה לי שבסופו של הנסיון הזה במקום שאצליח להבהיר אני רק אוסיף בלבול. אבל גם זה משהו. בנושא מורכב כזה מי שמתיימר להביא פתרונות משלה את עצמו. אני מקווה שלפחות אוכל להצביע על כמה מההיבטים שהופכים את הסוגיה לבעייתית.

אם נחפש את התפיסה הקלאסית של ההתאמה האישית בחינוך נדמה לי שנמצא אותה במורה הפרטי של בני האצולה. אריסטו, שהיה המורה הפרטי של אלכסנדר מוקדון, הוא בוודאי הדוגמה המוכרת ביותר. החונך האישי מופיע בעוד סיפורים רבים, לדוגמה באגדה על המלך ארתור שהוכשר למלוכה על ידי הקוסם מרלין (אם כי לפחות בגירסה של E.B. White ארתור לא היה מודע לייעודו). בימיו המוקדמים של שילוב המחשב לתוך מערכות החינוך חלק מההבטחה של מערכות כמו PLATO היה שהן מסוגלות להציע לכולם את מה שבעבר רק העשירים יכלו לקבל.

אבל ההדרכה האישית הזאת הניחה, כהנחת יסוד, שהמורה הממוחשב "יילמד" את מה שהמערכת החינוכית קבעה שהתלמיד צריך לדעת. במקרים של בני האצולה יתכן שזה באמת היה המצב. הרי הנסיך היה צריך ללמוד למשול, וסביר להניח שזה גם מה שהוא רצה ללמוד. אבל כאשר מערכות חינוך נפתחו לכלל האוכלוסייה בחברה ההמונית (ואולי גם הדמוקרטית) כבר לא היה מצב של התאמה "אישית". המדינה קבעה מה הדור הצעיר צריך ללמוד, וההתאמה האישית לא היתה התאמה לרצונות של הלומד, אלא התאמה לקצב וליכולת הלמידה של הפרט. ההתאמה לא שירתה את הלומד כך שהוא יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. במקום זה היא שירתה את המערכת שנעזרה בה כדי להקנות את הידע הדרוש לכמה שיותר לומדים ביעילות המקסימלית.

כאשר ההתאמה האישית פגשה את הדיגיטאליות (ללא קשר לחינוך) היתה קריצה כלפי הדמוקרטיזציה של הנגישות למידע. היה נדמה שמתרחשת חזרה להתאמה לרצונות של הלומד. די להזכיר שאחד ממנועי החיפוש הראשונים נקרא Ask Jeeves. השם הזה רמז על מטפורה של שוויון הזדמנויות. מעכשיו כל אחד, ללא קשר לרמתו הסוציו-אקונומית, יכול לקבל משרת פרטי בדיוק כמו אצל העשירים. זה המשיך לבוא לביטוי במערכת ההמלצות של Amazon, ו-Netflix הרחיב את הגישה הזאת לתחומי בידור נוספים. לפחות למראית עין ההתאמה האישית של החברות האלה היא התאמת ההיצע לרצונות שלנו. נוצר עבורנו משרת אישי שפעל ללא לאות כדי לאתר את מה שעשוי לעניין אותנו. קשה להתלונן על שירות כזה, וכזכור בשנים הראשונות של אמזון מעטים מאיתנו היו מודעים לבעייתיות של איסוף המידע אישי שהיה דרוש על מנת שהשירות הזה יוכל למלא את ייעודו.

אבל מה שמתאים לשוק הצריכה איננו בהכרח מתאים למערכת חינוכית. שמחנו שאמזון ידע להתאים בין הרצונות שלנו כקוראים לבין ההיצע האדיר שבקטלוג שלו. זה רחוק מבטוח שהיכולת של מערכת חינוכית להתאים חומרי למידה לקצב הקליטה של כל תלמיד משמח באותה מידה. הרי התאמה אישית לקצב הלמידה, תוך קביעה מראש של מה שכל אחד צריך ללמוד, איננה נותנת ביטוי לבחירה. הקול של הרוב הגדול של חסידי ההתאמה האישית במערכות חינוך היה "קול אמזון", אבל הידיים היו ידי מערכת נוקשה שהעמידה כמטרה אחידות בהישגים. כפי שאליוט סולוואי וקתי נוריס ציינו במאמרון שהם פרסמו לפני מספר שבועות:

Actually, personalized learning – the kind where machine learning feeds students their next bite of information — is actually personalized instruction

נדמה לי שמעטים יפסלו לגמרי את השימוש בכלים דיגיטאליים כדי לנתח את הצרכים הלימודיים של התלמיד, אבל מדובר כאן במידה, ובדרך שבה זה נעשה. הצילומים הצבעוניים והחביבים של כיתות של רשת Rocketship אינם יכולים להסתיר שמה שמתרחש בכיתות האלו היא "הוראה מותאמת" שמטרתה היא להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. הלמידה ה-"אישית" שמתבצעת בכיתות האלו, במקום להעמיד את התלמיד במרכז הופכת את התלמיד למוצר. יש כאן דוגמה מצויינת לאותה "התאמה" שסולוואי ונוריס מבקרים. הבעיה היא שרבים מאלה שדוגלים בהתאמה אישית באמצעות התקשוב רואים ב-Rocketship מודל חיובי.

ולמרבה הצער, נדמה לי שהצלחת ההתאמה האישית של Netflix מסייעת לתפיסה הזאת. לפני כתשעה חודשים ציטטתי כאן ממאמר של גרט ביאסטה (Gert Biesta) משנת 2005 – Against Learning. על אף הכותרת של המאמר שלו, ביאסטה לא התנגד ל-"למידה". מה שהפריע לו היה התהליך שכבר אז הוא הבחין בו של השתלטות השוק על הלמידה. הוא התריע שבמקום שאנשי חינוך יהיו אחראים לקבוע כיצד נכון ורצוי לקדם את תלמידיהם, זירת הלמידה נעשית לשוק שמציע מרכול מגוון וכל אחד בוחר מה מתאים לו. ביאסטה טען ש:

Parents send their children to school because they want them to be educated, but it is up to the professional judgement and expertise of the teacher to make decisions about what this particular child actually needs. Here lies a fundamental difference between what we could call the market model and the professional model. (ע. 59)

יותר מעשור אחרי המאמר הזה אפשר לראות עד כמה מודל השוק השתלט על החינוך. הרי היום כאשר מדברים על "למידה מותאמת אישית" (ולא על "הוראה מותאמת אישית") הדרישה היא ליצור מערכת בחירות דוגמת Netflix שמצליח לבטל את המקצועיות של איש החינוך. אני חושש שהחיבור של "הוראה מותאמת אישית" שמסתווה כ-"למידה" עם "שוק" הלמידה על בסיס כמו Netflix אינו מבשר טובות ללמידה שאני מאחל לה.

פסגה חינוכית?

לפני כשבועיים נערך ה-ASU + GSV Summit. בליל האותיות הזה דורש קצת פיענוח. ASU הוא Arizona State University. למיטב ידיעתי מדובר באוניברסיטה מאד מוערכת הנחשבת לאחת החדשניות ביותר בארה"ב (ואני מודה שאינני יודע כיצד זה נמדד). GSV הם ראשי התיבות של ה-Global Silicon Valley – גוף שקצת קשה להדגיר. לפי כתבה ב-Business Week:

GSV is a family of connected businesses focused on three complementary disciplines: Investments, Strategic Services and Media. These collective businesses are united by an obsession with finding, investing in and partnering with the most dynamic growth companies in the world…the ones they call the Stars of Tomorrow.

מדי שנה נערכת ה-"פסגה" של שני הגופים האלה, וזאת של חודש אפריל היתה השמינית. כתבה ב-EdSurge שדיווחה על הפסגה מסרה ש:

the ASU+GSV Summit, now in its 8th year, is fueled by nonstop mingling and convening. This is the edtech industry’s premier financial conversation, packed with more than 4,100 people and 350 CEOs.

מתוך התיאור הכללי הזה אפשר לנחש שהחינוך והלמידה היו שחקני משנה בה, ואילו שאלות של עסקים תפסו את מרכז הבמה. ואכן, הסקירה של EdSurge מתמקדת בהיבט הזה. כמה מכותרות המשנה של הכתבה ממחישות את זה היטב:

• העיסקה הגדולה של השבוע
• מתי לקנות, מתי למכור
• מובילים ומזעזעי מערכות

ובכל זאת, אם מציינים שה-"שיח הכספי" הזה הוא הבכיר בתחום הטכנולוגיה החינוכית עדיין אפשר לצפות שידברו גם על למידה. ואכן, כך היה. כתבה באתר של ASU מתייחסת לדיון שהתנהל בנושא החם של "למידה מותאמת אישית". אבל אותה כתבה מעלה (לפחות אצלי) תמיהה לא קטנה. הכתבה מוסרת:

The education-technology experts discussed the challenges that exist in developing technology-based tools and systems at scale. Primary to the discussion was the notion of personalization, and how K-12 and higher education institutions can implement technology without losing the personalization that is integral to successful learning outcomes.

עד היום, ופעמים רבות מאד, מומחים בתחום הטכנולוגיה החינוכית טענו שביכולתן של טכנולוגיות דיגיטאליות, באמצעות איסוף מאסיבי של נתונים וניתוחם, אפשר יהיה להגיע לכל תלמיד. במילים אחרות, בדרך הזאת לא "מאבדים את ההתאמה האישית" אלא סוף סוף משיגים אותה. והנה, אותם מומחים מתמודדים עם "אתגרים" שהמרכזי אשר בהם הוא איך להגיע לכל תלמיד וסטודנט. קשה לא לחוש שאי-שם בדרך מישהו גילה שההבטחות הגדולות של אותם מומחים נתקלו במציאות. (רצוי גם לשים לב למונח "learning outcomes" – אולי "תוצאות הלמידה", אם כי התרגום הזה איננו מספק. מה מבדיל בין "למידה" לבין "תוצאות הלמידה"? אחד הוא תהליך שבא לביטוי במהלך החיים. האחר מתבסס על מדידה מדויקת ומדקדקת מתמדת. "תוצאות למידה" מתאימות מאד לעולמם של יזמים "חינוכיים" שמכניסים עוד ועוד אמצעי מדידה לתוך המערכת.)

פיליס לוקט, מייסדת Leap Innovations שמקדם בתי ספר צ'רטר עתירי טכנולוגיה בשיקגו, הנחתה את הדיון המדובר. הכתבה מביאה הערה משלה:

Part of the challenge is that the development is happening so far away from the needs of our educators and our students, and then we wonder why adoption is so slow.

נדמה לי שההיסטוריה של טכנולוגיות חינוכיות אכן מאמתת את האמירה הזאת. אבל לא ברור אם לוקט מכוונת אותה כלפי אותם מומחים שאת הדיון שלהם היא הנחתה. הרי העדר הכרות עם ההיסטוריה של הטכנולוגיה החינוכית (כן, אני יודע, אני מציין את הנקודה הזאת לעתים קרובות מדי) הוא מאפיין מרכזי של המחדשים שאיתם היא ישבה.

העדר הראייה ההיסטורית הזאת מופיעה בסקירה הקצרה שאודרי ווטרס ,שנכחה בפסגה, העלתה לאתר שלה. ווטרס מביאה מספר דוגמאות מהרצאות ומשיחות שהיא שמעה במקרה בפסגה. הדוגמאות האלו מעידות על חוסר הכרות עם ההיסטוריה. לדוגמה היא מספרת שהיא שמעה יזם אוסטרלי טוען:

up ‘til two years ago, Australia didn’t do anything related to ed-tech.

יותר מכל דבר אחר, ההערה הדי מדהימה הזאת מצביעה על בורות. פרויקט ה-1:1 הראשון בבית ספר, לפני יותר מ-25 שנים, היה באוסטרליה, וה-Moodle כמובן גם בא משם. אבל יזמי הטכנולוגיה החינוכית בעקביות ממציאים את הגלגל.

ווטרס גם מזכירה לנו את הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה משנת 2012 כאשר חברי הוועד המנהל דרש את פיטוריה של נשיאת האוניברסיטה אחרי שהם למדו, דרך העיתונות הפופולרית, על התנופה הגדולה של קורסי MOOC. חברי הוועד שאלו למה זה לא קורה אצלם, וחששו שהמוסד שלהם איננו צועד עם הזמן. הם בכלל לא ידעו, וגם לא טרחו לבדוק, שהאוניברסיטה שלהם היתה בין המובילות בתחום שילוב הדיגיטאליות לתוך קורסים.

אבל על אף העובדה שאני נהנה לקרוא את העקיצות של ווטרס, וכמוה כואב את היומרנות שכנראה זרמה חופשי בפסגה, אני מוצא את עצמי שואל אם היא באמת ציפתה למשהו אחר. הרי רצוי לזכור שב-EdSurge ציינו שמדובר ב-edtech industry’s premier financial conversation. צריך להיות ברור שהדגש היה על הכסף, ולא על החינוך.

משום מה, שוב ושוב אנחנו מופתעים!

באיחור של קצת יותר מחודש אני מגיע למספר קישורים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות אבל איכשהו מצאו את דרכם לתחתית הערימה. זה קורה. תמיד יש יותר מדי לקרוא, ומתוך היותר מדי הזה יש גם הרבה שעליו כדאי לכתוב. אבל מה לעשות ועדיין יש רק 24 שעות ביום. במקרה הספציפי הזה יש עוד סיבה לדחיית ההתייחסות: בסופו של דבר מדובר בנושא שאני מרבה לכתוב עליו כאן. בכלל לא ברור שיש טעם שאני (או כל קורא שאולי מגיע לדפים האלה) אתייחס כאן שוב ליוהרה המוגזמת של אלה שמבקשים "לחדש" את החינוך באמצעות התקשוב.

ובכל זאת, כאשר נתקלים במשבש שמודה בפומבי שהשיבוש התורן שלו איננו מניב את התוצאות הצפויות, יש כאן אירוע די חריג ויש טעם להתייחס. לפני קצת יותר מחודש, ב-EdWeek, ריק הס פרסם את הווידוי המרשים ביותר של לארי ברגר, היום אחד המנהלים הבכירים של Amplify. כזכור, עד לפני כשנתיים Amplify שיווק טבלט שהיה אמור לאפשר "למידה מותאמת אישית" לתלמידים, תוך פיקוח צמוד של מורים. החברה עברה מספר גלגולים והיא כבר לא משווקת את הטבלט. הדגש היום הוא על יישומים ללימוד קשת רחבה של נושאים, תוך "התאמה אישית" כמובן.

הס כותב שהוא הזמין את ברגר להשתתף בדיון בנושא "למידה מותאמת אישית" (personalized learning) שבו השתתפו מספר אנשים פעילים בתחום. ברגר לא היה יכול להגיע למפגש, ולכן הוא שלח מכתב שהס מביא בכתבה שלו. במכתב ברגר סוקר את הכשלונות של Amplify ושל מיזמים דומים. בין היתר הוא כותב:

Until a few years ago, I was a great believer in what might be called the "engineering" model of personalized learning, which is still what most people mean by personalized learning. 

ברגר מתאר את השלבים אשר במודל הזה:

• מיפוי של כל מה שתלמידים צריכים ללמוד
• בעקבות הערכת הידיעות של התלמידים, מיקומו של כל תלמיד במפה במקום המתאים לו
• הכנת ספרייה ענקית של עצמי למידה, תוך הכנת אלגוריתם לבחון מה מתאים לכל תלמיד
• שימוש של התלמידים באותם עצמים שהוכנו להם
• הערכה חוזרת של התלמידים ומיפויים מחדש וחזרה על התהליך

הוא מוסיף שאם המפה ועצמי הלמידה יזכו לשימוש של מיליוני תלמידים האלגוריתמים ייעשו יותר ויותר מדויקים כך שעם הזמן כל המערכת תיעשה יותר ויותר מדויקת ומוצלחת. אבל אז ברגר מודה:

I spent a decade believing in this model—the map, the measure, and the library, all powered by big data algorithms.

Here's the problem: The map doesn't exist, the measurement is impossible, and we have, collectively, built only 5% of the library.

במה שנראה כהתקף צניעות מאד לא אופייני למשבשים בחינוך ברגר לא רק מודה בכשלון של מה שהוא מכנה ה-engineering model. הוא גם מעלה כיוון שונה שיאפשר התקדמות לקראת המטרה של "למידה מותאמת אישית", כיוון שהוא מציג בשאלה שהוא מציב לפני המשתתפים באותו מפגש:

What did your best teachers and coaches do for you—without the benefit of maps, algorithms, or data—to personalize your learning?

אין לי ספק שברגר הוא אדם חכם ומוכשר, ואני מוכן להאמין שהוא באמת ובתמים רוצה לקדם את הלמידה של תלמידים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו די מדהים בשאלה שהוא שואל. הרי מיליוני דולרים הושקעו בפרויקט של Amplify ובפרויקטים דומים, מתוך תחושת בטחון גדולה (וכנראה גם מופרזת) שהמפות והאלגוריתמים והנתונים יובילו את החינוך אל המנוחה והנחלה. והנה, מיליוני דולרים מאוחר יותר צצה אפשרות זולה בהרבה, ושאלה שאפשר היה לשאול הרבה קודם – מה עשו מורים טובים על מנת "להתאים" את הלמידה לכל תלמיד.

בבלוג שלו לארי קובן מתייחס לווידוי של ברגר. קובן מציין שלפני שנים הוא פגש את ברגר והתרשם מאד ממנו. אבל זה איננו מונע ממנו לזהות נקודת תורפה משמעותית מאד בתפיסה היזמית של מחדשים חינוכיים, במיוחד של אלה שמבקשים לקדם פתרונות טכנולוגיים. קובן מציין את העובדה שמשום מה רבים מאד מתקשים להפנים – שמערכות חינוך מורכבות מאד, ואם באמת רוצים לחולל שינוי יש צורך להבין את האינטראקציה של המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית והשפעתן על החינוך. כהרגלו, הוא גם מזכיר את הראייה קצרת הטווח של המחדשים:

those confessing their errors about solving school problems seldom looked at previous generations of reformers seeking major changes in schools. They were ahistorical. They thought that they knew better than other very smart people who had earlier sought to solve problems in schooling

שוב, אין באמת חדש כאן, מלבד גילוי הלב אשר בווידוי של ברגר. אבל סביר להניח שזה לא ישנה הרבה. הרי הקצב המסחרר שבו הדיגיטאליות ממשיך להתפתח כמעט מבטיח שיש עוד מחדשים שכבר עטים על החינוך, מוכנים להסביר שבעצם האלגוריתמים של השנים האחרונות לא התבססו דיים על הבינה המלאכותית שעכשיו עומדת לרשותם. שוב אין צורך להביט אחורה וללמוד מהעבר. ולכן בוודאי התהליך הזה שוב יחזור על עצמו.

למען האמת, זה לא צריך להפתיע

דרך מאמרון בבלוג של מרטין וולר (Martin Weller) מלפני שבועיים הגעתי שוב למאמרון של דוג לוין (Doug Levin) שהתפרסם לפני חצי שנה. עוד בזמן פרסום המאמרון של לוין סימנתי אותו אצלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב, ולפני חודש וחצי שלחתי אותו לעצמי שוב, אבל משום מה הוא נדחף לתחתית הערימה. האיזכור במאמרון של וולר החזיר אותי אליו, ולא הופתעתי לגלות שהנושא עדיין חם וראוי להתייחסות. במאמרון שלו וולר מביא שלוש סוגיות מעולם החינוך שבדרך כלל נחשבות למוסכמות – סוגיות שבעיניו ראויות לבחינה ספקנית יותר. הראשונה מאלה היא הקביעה שלמידה מותאמת אישית (personalized learning) עדיפה על כל סוג אחר של למידה. על הכדאיות של הסוג הזה של למידה וולר כותב:

that seems obvious right? It’s better to have something tailored to your needs rather than one size fits all?
על פניו וולר צודק – מה יכול להיות לא בסדר במשהו שמותאם לצרכים שלנו. אבל הקריאה במאמרון של לוין, שהתבסס על מחקר של חברת ראנד (RAND Corporation) שהתפרסם בקיץ, עוררה אצלו ספקות. מתוך המחקר הדי מקיף (הוא התפרסם בשני חלקים – תיאור המחקר והממצאים ב-50 עמודים, ותוצאות הסקר בטבלאות וגרפים ב-90 עמודים) לוין מביא ממצא שעל פניו נראה כמנוגד לצפיות שלנו, ממצא שהוא מבליט בגופן גדול ומודגש במאמרון שלו:
Students in Personalized Learning Programs Feel Less Positive About School Than Students in Other Schools
לוין שואל למה, אם ההתאמה האישית אכן דבר חיובי, תחושותיהם של תלמידים שלומדים בפרויקטים כאלה פחות חיוביות כלפי בתי הספר שלהם מאשר תלמידים בפרויקטים מסורתיים יותר. הוא כותב שהממצא הזה הפתיע אותו, ודרבן אותו לעיין בדוחות קודמים של ראנד על פרויקטים של התאמה אישית בציפייה שאולי הוא יגלה שהממצא הנוכחי חריג ואיננו מבטא מגמה כללית. אבל הוא דווקא מצא שממצא דומה הופיע גם במחקר קודם. הוא כותב שסקר של ראנד משנת 2015 הראה ש:
students in personalized learning programs are statistically less likely to report enjoying and feeling comfortable in school; feeling engaged in and enjoying schoolwork
חשוב להדגיש שהממצא הספציפי הזה איננו אחד המרכזיים מתוך המחקרים של ראנד. מדובר במחקרים די מקיפים שביקשו לבחון את האפקטיביות של פרויקטים של למידה מותאמת אישית ולזהות את התנאים השונים בבתי הספר ואצל המורים שמשפיעים על האפקטיביות הזאת. נדמה לי שלוין היה צריך לנבור בכל הטבלאות שהתפרסמו כדי להיתקל בו, וכזכור, הוא בעצמו הופתע ממנו. לוין איננו חושש שמישהו מנסה להסתיר אותו, אבל הוא כן מדגיש שמדובר בממצא מעורר ענין. מעבר להערה שממצא כזה מחייב המשך של בדיקה, לוין איננו מעלה סברה שיכולה להסביר את הקורלציה השלילית הזאת בין ההתאמה האישית בלמידה לבין ההנאה בבית הספר. לעומתו, אני כן מוכן להעלות ניחוש, ואני מניח שלא יפתיע שלדעתי הבעיה נעוצה בעובדה שקיימים פירושים שונים למונח "למידה מותאמת אישית". תחת אותה כותרת יש למידה שמאפשרת לתלמיד להתמקד בנושאים שמעסיקים אותו, ויש למידה שמתאימה (באופן "אישי") את אותה תכנית לימודים ליכולות של כל תלמיד. הניחוש שלי הוא שהתלמידים שהביעו רגשות שליליים למדו במסגרות שבהן הלמידה היתה לרוב ישיבה מול מחשבים שבסך הכל תפקדו כקופסאות סקינר על מנת לייעל את "העברת החומר".

רבים מהתלמידים שנסקרו במחקר של ראנד למדו במסגרות שזכו לתמיכה מה- Next Generation Learning Challenges – קרן בתמיכה של ביל גייטס ומספר עשירים נוספים. שלושה רבעים מבתי הספר במחקר היו בתי ספר צ'רטר שבדרך זאת או אחרת נתמכים על ידי ה-NGLC. על פי רוב, בבתי הספר מהסוג הזה המגמה הראשית היא "קידום" התלמידים עד להצלחה במבחנים סטנדרטיים. ה-"קידום" הזה נעשה באופן פרטני, כאשר אלגוריתמים "עוזרים" לזהות את הקשיים של כל תלמיד ולהגיש לו, הן מבחינת רמת הקושי של התכנים, והן מבחינת הקצב של הגשתם, מנות "ידע" שהוא יוכל לעכל בהצלחה. חלק גדול מה-"למידה" נעשה בסגנון של בוחן, וזמן רב מוקדש למבחנים כדי שהתלמידים ילמדו כיצד להבחן בהצלחה. זה איננו סגנון ההוראה/הלמידה הבלעדית של בתי הספר האלה. המחקר סקר מורים שדיווחו על סגנונות הוראה מגוונים, כולל סגנונות של חקר וגילוי. ובכל זאת, רבים מבתי ספר הצ'רטר של ה-NGLC רואים בצורה הזאת של "התאמה אישית" דרך טובה לקדם אוכלוסיות חלשות ולכן ניתן לנחש שהיא רווחת ברבים מבתי הספר אשר במחקר.

וזה כמובן יכול לעזור להסביר את מה שעל פניו נראה כלא הגיוני. אמנם השיטות הנהוגות ברבים מבתי הספר במחקר הן "אישיות" ואפילו "מותאמות" לכל תלמיד, אבל אפילו אם הוא יושב מול מחשב נוצץ שלכאורה משדר חדשנות וקידמה, איזה תלמיד ירצה לבלות חלק ניכר מהיום שלו מול קופסה שמעבירה אליו "ידע" ובוחן אם הוא אכן נקלט. שלוש פעמים בעבר הזכרתי כאן את הסיפור הקצר הקלאסי של אייזק אסימוב – The Fun They Had (יש גם תרגום עברי די צולע משלי). בסיפור הזה ילדים של אמצע המאה ה-22 שלומדים בבתיהם באמצעות רובוט אישי (מה שאפשר לכנות "התאמה אישית מלאה") מוצאים ספר שמתאר את שיטת הלמידה המיושנת של כיתה של תלמידים. הם מהרהרים לעצמם שיכול היה להיות מאד נחמד ללמוד בדרך הזאת. ומתוך המחקר של ראנד אנחנו כנראה מגלים שאין צורך להגיע למאה ה-22 כדי למצוא תלמידים שיתגעגעו ללמידה כזאת.

ככה לא בונים שינוי חינוכי

לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר Fast Company כלל אותו בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:

For bringing the startup model to schools.
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. כתבה ב-Bloomberg מוסר לנו ש:
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם כתבה ב-EdWeek מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.

בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.

להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.

לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:

Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.

כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.

בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:

For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.

למען האמת, אפילו לא קרובים

לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:

that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:

But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

כן לנתונים, אבל בידי הלומד עצמו

הפעם האחרונה שהזכרתי כאן את ג'ורג' סימנס היה לפני כמעט שנה, בספטמבר 2015. המאמרון של סימנס שאליו התייחסתי אז היווה מן פרידה מתחום התקשוב בחינוך. כוונת הפרידה באה לביטוי בכותרת המאמרון:

באכזבה מופגנת סימנס כתב שהפעילות שלו בתחום התקשוב נבעה מהציפייה שטכנולוגיות חדישות יוכלו להעצים יכולות אנושיות, כולל בתחום הלמידה. אבל במקום זה:
educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology
אני קורא את הבלוג של סימנס (ודברים נוספים שהוא כותב) כבר שנים רבות. השתתפתי, אם כי באופן מאד פסיבי, ב-CCK08 – קורס ה-MOOC שהוא וסטיבן דאונס הנחו לפני כשמונה שנים. גישתו החינוכית ודעותיו תרמו רבות לכיוון שבו אני מקווה שהתקשוב בחינוך יצעד.

לכן הצטערתי על ההחלטה של סימנס, אם כי גם הבנתי והזדהיתי עם האכזבה שלו. אבל גם הופתעתי מהכיוון החדש בו הוא פנה. הוא טען שהתקשוב צריך להתמקד ב-learning analytics (ויקיפדיה מתרגם את המונח כ-"ניתוח הלמידה"). היה מוזר בעיני שאדם שטען שהתקשוב החינוכי הופך את בני האדם לטכנולוגיה יתמקד בתחום הנתונים, תחום שבעיני רק מחזק את הראיה של האדם כטכנולוגיה. לא פקפקתי בכוונות של סימנס. לא חששתי שהוא מחפש כיוון חדש הבשל להשקעה כספית שיניב רווחים גדולים אי-שם בהמשך. ידעתי שליבו במקום ה-"נכון". ובכל זאת לא הבנתי מה הוא מחפש בעולם הנתונים.

לפני מספר ימים סימנס פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו – בסך הכל המאמרון התשיעי מאז פרסם המאמרון שעליו כתבתי בספטמבר לפני שנה. במאמרון הזה סימנס כותב על adaptive learning. המונח הזה עדיין איננו נפוץ מאד במרחב החינוכי, אבל אפשר להגדיר אותו כמונח נרדף ל-personalized learning, אותה "למידה מותאמת אישית" שאני מרבה לבקר כאן. סימנס אמנם רואה ערך רב בניתוח נתונים כמנוף לקידום הלמידה, אבל במאמרון החדש הוא ביקורתי מאד כלפי הגישה הזאת, גישה שאולי אפשר לתאר אותה כתהליך שבו אלגוריתמים מסתגלים ללמידה "האישית" של הסטודנט ובהמשך מגישים לו את מה שעליו ללמוד בצורה מותאמת ליכולת, ול-"סגנון" הלמידה שלו. הציפיה היא, כמובן שהסטודנט ילמד "טוב יותר". סימנס מסביר:

The software “learns” from the students and adapts the content to each student. End result? Better learning gains, less time spent on irrelevant content, less time spent on reviewing content that the student already knows, reduced costs, tutor support when needed, and so on.
על אף העובדה שסימנס רואה חיוב רב בניתוח הלמידה, הוא מטיל ספק ביכולת שלו להגשים את ההבטחות האלו. נכון להיום מדברים גבוה, אבל המציאות איננה משכנעת. אבל הביקורת של סימנס איננה מסתכמת בהטלת ספק. הוא מבקר גם את הרעיון שבבסיס ה-adaptive learning. הוא טוען שיישומים ש-"לומדים" את הדרך היעילה ביותר להגיש מידע (כן, זה כמעט תמיד "מידע") לסטודנט בהכרח הופכים את הסטודנט ללומד פסיבי. הוא מוסיף שתהליך הוראה כזה:
robs learners of the development of the key attributes needed for continual learning – metacognitive, goal setting, and self-regulation – because it makes those decisions on behalf of the learner.
מול התהליך הזה הוא מעמיד את האפשרות שהסטודנט יהיה לומד שיודע לסגל את עצמו למצבים שונים וחדשים:
What we need to do today is create adaptive learners rather than adaptive learning. Our software should develop those attributes of learners that are required to function with ambiguity and complexity.
אולי יש כאן רק משחק מילים נחמד, אבל דרכו אפשר לזהות את ההבדל בין הגישה הרווחת אצל אנשי עמק הסיליקון שמשקיעים בתקשוב החינוכי לבין הגישה של אלה שהלמידה באמת חשובה להם.

בין המאמרון הנוכחי לקודם שעליו כתבתי רוב מה שסימנס פרסם עסק בניתוח הלמידה. מקריאת המאמרונים האלה מתרשמים שסימנס באמת רואה בו תחום שיכול לתרום רבות לחינוך. בפברואר, למשל, הוא כתב:

It is here, in analytics and data use in education, that far more attention and awareness is needed than is currently evident. Algorithms will subsume most of our educational practices as they will embody certain pedagogies, support roles, and even faculty practices. Quite simply, the shape of tomorrow’s university is now actively being coded into analytics models. I’m generally fine with this as a concept, but quite nervous about this as an action.
נדמה לי שעל מנת להבין את הביקורת הנוכחית של סימנס יש צורך לראות את שלושה המאמרונים שהזכרתי כאן כרצף בהתפתחות החשיבה שלו. לפני שנה הוא הביע את האכזבה שלו ממה שקרה לתקשוב בחינוך. ובכל זאת, במהלך השנה האחרונה הוא תלה תקוות בניתוח הלמידה כתחום שאם יפותח נכון אפשר יהיה לקדם את הלמידה. כעת הוא איננו נוטש את התחום הזה, אבל הוא מבקש לתת לו כיוון שונה מהמקובל. עבור סימנס המטרה איננה לגייס את הנתונים על מנת להגיש מידע לסטודנט בצורה יעילה יותר, אלא לגייס אותם כדי לעזור לסטודנט להבין כיצד הוא עצמו לומד, כך שהוא יוכל לכוון את עצמו.

מפני שהנטייה האישית שלי היא להתייחס לאיסוף וניתוח נתונים בחינוך עם מנה גדושה של חשדנות (דבר שמי שעוקב אחרי הבלוג הזה בוודאי יודע) טוב לי שאדם כמו סימנס עוסק בנושא. ברור לי שימשיכו לאסוף נתונים, ונכון להיום האיסוף הזה משרת את אלה שמבקשים לייעל את העברתו של עוד ועוד מידע לסטודנט, וכמובן גם להרוויח מפיתוח כלים שעושים זאת. אם סימנס יצליח לגרום לשינוי כיוון כך שהנתונים שנאספים יסייעו לסטודנט להכיר טוב יותר את דרכי הלמידה של עצמו, וכך לשפר אותן, תהיה זאת תרומה משמעותית מאד לתקשוב החינוכי, ולחינוך כולו.