אולי פעם אחרונה ודי

בדיקה שערכתי בבלוג הזה מראה שהזכרתי את חברת Knewton, חברה שפיתחה תשתית ללמידה מותאמת אישית, שמונה פעמים. הפעם הראשונה היתה ביולי 2013. כבר באותו מאמרון ראשון הרמתי גבה בנוגע ליומרה של יזמי החברה. מאז לא מצאתי סיבה לסגת מהספקנות (בלשון המעטה) שהבעתי כלפיה. כאן בבלוג, ובמסגרות נוספות, נהגתי לצטט את חוסה פריירה (Jose Ferreira), המייסד של Knewton, שהתרברב שבעתיד הלא רחוק הכלי שהחברה מפתחת יאפשר לה למסור לתלמיד מה כדאי לו לאכול לארוחת בוקר, בהתאם לשיעורים שהוא לומד באותו יום, כדי למקסם את הלמידה שלו (ראו כאן, למשל).

Knewton היתה בין היזמויות הבולטות ביותר בתחום הלמידה המותאמת אישית, אם כי נדמה לי שהיה נכון יותר לכנות את הגישה שלה “הוראה מותאמת אישית”. הרי, הכלי לא שחרר את התלמיד לעסוק בתחומים שמעניינים אותו, אלא ביקש להתאים את קצב מסירת המידע שהמערכת קבעה כדרוש לתלמיד ליכולת הקליטה שלו. בעיני הבעיה של הכלי לא היתה רק בעובדה שהוא לא עבד (אם כי הוא באמת לעולם לא עבד), אלא שביסודו של דבר הוא לא היה חינוכי.

כאשר כתבתי על החברה בפעם האחרונה, באוקטובר 2018, היה כבר ברור שהמציאות איננה תואמת את ההבטחה. אותו מאמרון סקר דיון ציבורי שאורגן על ידי EdSurge על התרומה של למידת מכונה (machine learning) לחינוך. בדיון ההוא מדען data של Knewton הודה שעל אף הציפיות הגדולות, ההבטחה עדיין רחוקה מלהתממש. ועל אף ההודעה הזאת החברה לא נסוגה מה-“חזון” של ייעול העברת ה-“ידע” הדרוש לתלמיד.

השבוע למדנו שהמו”ל החינוכי Wiley רכש את כל נכסי החברה – בסכום שלא פורסם אבל תואר כמכירת חיסול. במהלך השנים Knewton גייסה מעל $180 מיליון, כנראה על הבטחה ויומרה מלבד. משקיעים הוקסמו מההגזמה הפרועה של החברה וציפו לרווחים נאים. אבל בסוף הם גילו מה שמבקרים חינוכיים טענו כבר שנים.

באוקטובר 2015, בתגובה לכתבה על Knewton באתר NPR שבו המייסד פריירה הכריז:

We think of it like a robot tutor in the sky that can semi-read your mind and figure out what your strengths and weaknesses are, down to the percentile.

מיכאל פלדשטיין טען שמדובר בתרופת סרק (snake oil). פלדשטיין, כמובן, לא היה היחיד לטעון כך, אבל כצפוי הדעה המלומדת של אנשי חינוך לא שכנעה את המשקיעים.

ועכשיו מה שכבר מזמן היה ברור לאנשי חינוך סוף סוף נהיר גם למשקיעים שהפסידו כסף רב בתקוות השווא לכלי קסם שיאפשר להושיב כל תלמיד מול מסך מחשב ו-“ללמד” אותו בקצב האישי שלו. כתבה על המכירה ב-Inside Higher Ed מביא את דבריו של פיל היל (שותף של פלדשטיין) שמעלה את הסברה שלו בנוגע לרכישה:

The company simply didn’t work out, that’s the long and short of it. My guess is that the pressure to sell was driven by investors who realized the jig was up.

אבל העובדה שהיום Knewton איננה אלא צל של עצמה, איננה אומרת שאין יזמים חדשים שחולמים את אותו החלום. יש בוודאי לא מעטים שעוד מתכוונים להגשים אותו.

ג’ון וורנר, גם ב-Inside Higher Ed, מודה שההודעה על Knewton גורמת לו מידה מסויימת של שמחה לאיד, לא רק בגלל ההגזמה אשר בטיעונים של פריירה, אלא מפני שהרעיון הבסיסי של קידום הלמידה באמצעות ניתוח אלגוריתמי של נתונים מסיביים מתבסס על חדירה לפרטיות התלמיד ומצמצם את הלמידה למדידה של נתונים שאינם באמת משקפים למידה:

Often, even if the technology worked exactly as advertised it looks corrosive, as with the latest trend to track “biometric” inputs to see if students are “paying attention.” Attention is not a proxy for learning, but because it’s what can be tracked, we treat it that way.

וורנר מציין שברוב הגדול של היזמויות ה-“חינוכיות” המטרה היא להחליף את המורה, והוא מדגיש שחשוב להתנגד למהלך הזה, מהלך שלרוב, כפי שציינתי כאן מספר פעמים, מוצע עבור אוכלוסיות נחלשות ולא עבור מי שיכול לשלם בעד חינוך איכותי אמיתי.

לפני שלוש שנים, חצי שנה אחרי הביקורת שלו כלפי Knewton התפרסםה, מיכאל פלדשטיין חש צורך למתן את הביקורת שלו כלפי יזמויות חינוכיות. הוא הבהיר שלא כל יוזמה היא אחיזת עיניים. הוא כתב:

if you want better learning science, then don’t push vendors out of academe. Instead, push them in. Make them show their work. Make them subject their research to peer review. Vendors should be accountable for their claims.

הוא בוודאי צודק. לא כל מי שמבקש להרוויח בחינוך באמצעות כלים או פרויקטים דיגיטליים עושה זאת מתוך התעלמות מהידע הרב על למידה שנצבר במהלך הדורות. הרצון להרוויח איננו הופך יוזמה לפסולה. אך מה לעשות, ופעמים רבות מדי הבטחות ריקות ללא ביסוס מחקרי או תיאורטי מגייסות כסף רב ובהמשך (כמה מפתיע!) הן נכשלות בגדול. פלדשטיין, אגב, התייחס להשכלה הגבוהה, שם הסיכוי למצוא אנשי אקדמיה שיזהו את הבלוף גדול יותר מאשר ב-K12. אבל ההמלצה של פלדשטיין הגיוני עבור שתי הזירות – לא להסתנוור מהחומר הפרסומי אלא לדרוש נתונים והוכחות. לעתים קרובות מדי הבלוף מתגלה מאוחר מדי לא רק מפני שהוא נמסר במעטפת של סמכותיות ובטחון מופרז, אלא מפני שהאחראים לחינוך רוצים להאמין שמה שמוכרים להם היא באמת תרופת פלא, ואין להם הכלים להבדיל בין השניים.

הסיפור של Knewton הוא אמנם איתות לכך שסופן של לפחות חלק מהיזמויות המפוקפקות בחינוך עתידות להיעלם, אבל אפשר להיות בטוחים שיש אחרות שמחכות להזדמנות למלא את החלל שנוצר. אולי לא אצטרך לכתוב שוב על Knewton, אבל לצערי יהיו וודאי אחרות שעליהן אצטרך לכתוב דברים דומים.