קטגוריה: מכונות למידה

האם ההחלפה כבר התחילה?

סביר להניח שכל איש חינוך שמע לפחות פעם בעבר את המשפט:

Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
לפעמים זוקפים את המפשט לסופר המדע-בדיוני ארתור סי קלארק ולפעמים לאיש החינוך דייוויד תורנברג. כך או כך, מדובר במשפט שבוודאי מעורר אי-נחת אצל מורים. (אי-שם קראתי שקלארק [או תורנברג] גם חש אי-נחת והצטער על כך שהוא בכלל אמר אותו.) אבל אפילו אם הוא מעורר אי-נחת, קשה לא להרגיש שיש בו יסוד של אמת. אם המורה הוא רובוט שפועל באופן מתוכנת, למה לא להחליף אותו עם הדבר האמיתי?

חשוב להבין שאם קלארק הוא אכן זה שאמר את המשפט הוא כנראה עשה זאת בספר משנת 1982. המחשבים של אז היו הרבה פחות מפותחים מאשר היום, ולכן אפשר להבין שבמשפט טמונה הציפייה שמורה עושה הרבה יותר מאשר רק מגיש מידע לתלמידים ובוחן אם הם קלטו את המידע הזה. אלה, הרי, היו השימושים המרכזיים של המחשב בחינוך באותה תקופה. לפני יותר משלושים שנה כבר היו מכונות הוראה, אבל ספק אם למורים היה מה לחשוש מהמכונות ההם, או מהמחשבים הראשונים שחדרו לחינוך. ברור היה שהמורה ממלא הרבה יותר פונקציות מאשר מה שהמחשב היה מסוגל לעשות אז.

אבל הרבה השתנה מאז, והיכולות של המחשב התרחבו וחדרו לתוך תחומים שעד לפני לא הרבה זמן עדיין נראו כדורשים תבונה אנושית. היום יש יישומי מחשב שמסוגלים לאבחן את קשיי הלמידה של התלמיד ולהכין עבורו מסלול לימוד שמתאים לרמתו ולדרכי הלימוד המועדפות עליו (או לפחות כך טוענים מפתחי היישומים האלה). בנוסף, המחשב מכיל בתוכו, או מאפשר גישה אל, הרבה יותר מידע מאשר ביכולתו של המורה לדעת. פתאום משפט שלפני דור נשמע כאזהרה כללית אך רחוקה מיישום הופך לאיום של ממש.

בפברואר 2012 קתי דייווידסון פרסמה מאמרון עם כותרת שבהחלט נראתה כאיום:

משום מה, דייווידסון, שבוודאי יודעת למי בדרך כלל משייכים את המשפט הדומה והמוכר יותר, בחרה לנסח אותו בצורה אחרת. אבל אחרי הכותרת היא הבהירה שלא מדובר בהמלצה אלא באתגר. היא הסבירה:
What I mean is that, given how sophisticated online technologies are becoming, given how many people around the world are clamoring for quality and low-cost education, given how seriously people in the online educational business (like Kahn Academy) are studying how people learn and what kind of help and interaction they need to learn, given all that, then, if we profs are adding no other value to our teaching but that which could be replicated on line, then, well, turn on the computers and get the over-priced profs out of the classrooms now.
לפני שנה ב-The Atlantic מיכאל גודסי כתב משהו דומה, אבל לא כאיום ולא כאתגר, אלא כנבואה. גודסי, מורה לכישורי שפה בבית ספר תיכון בקליפורניה, כותב שכאשר סטודנטים פונים אליו ושואלים אם כדאי להם להיות מורים הוא מתאר להם את מה שנראה לו כנוף הבית ספרי העתידי. בתיאור שלו יש אמצעי הוראה משוכללים ומורה מומחה (כוכב על!) המשודרים למסך גדול בכיתה, ואילו מנחה זוטר, שהוא מכנה “tech”, דואג להתנהלות התקינה של הכיתה. גודסי ממשיך ומתאר מצב שבוודאי די קוסם לאנשי כלכלה, והרבה פחות לאנשי חינוך:
Since the “tech” won’t require the extensive education and training of today’s teachers, the teacher’s union will fall apart, and that “tech” will earn about $15 an hour to facilitate a class of what could include over 50 students. This new progressive system will be justified and supported by the American public for several reasons: Each lesson will be among the most interesting and efficient lessons in the world; millions of dollars will be saved in reduced teacher salaries; the “techs” can specialize in classroom management; performance data will be standardized and immediately produced (and therefore “individualized”); and the country will finally achieve equity in its public school system.
גודסי מוסיף שהוא נהג להגיד שכל זה יקרה בעוד כ-20 שנים, וחשב שהוא מגזים. אבל בדיון עם עמית שהוא יועץ קריירות הוא הגיע למסקנה שהוא טועה – לא בנוגע למה שיתרחש, אלא לקצב ההתרחשות. לפי העמית שלו כל זה יתרחש תוך חמש או עשר שנים.

ואולי אנחנו כבר עדים לתחילת התהליך. לפני שבוע מקורות רבים דיווחו על כך שבקורס מקוון בנושא בינה מלאכותית ב-Georgia Institute of Technology אחד מתוך תשעה עוזרי ההוראה של הקורס היה מחשב שבעזרת תוכנת Watson של IBM השיב לפניות של הסטודנטים. עד סוף הקורס הסטודנטים לא ידעו שמדובר במחשב (על אף הרמז אשר בשם ה-“עזור” – Jill Watson), והסטודנטים היו מאד מרוצים מהאינטראקציה שלהם עם עוזר ההוראה הרובוטי.

בהתחשב בעובדה שבמהלך הקורס 300 הסטודנטים פנו לעוזרי ההוראה עם כ-10,000 שאלות, עוזר הוראה נוסף בוודאי הקל על עומס העבודה. מרצה הקורס הסביר:

One of the main reasons many students drop out is because they don’t receive enough teaching support. We created Jill as a way to provide faster answers and feedback.
ועל אלו שאלות המחשב ענה? שוב ממרצה הקורס:
One of the secrets of online classes is that the number of questions increases if you have more students, but the number of different questions doesn’t really go up…. Students tend to ask the same questions over and over again.
מתברר שרוב השאלות שהגיעו לעוזר ההוראה הרובוטי היו שאלות הקשורות לניהול הקורס – מתי יש להגיש עבודה, היכן נמצאת המטלה. כמו-כן, לא הזיק שעוזרי ההוראה האנושיים לא הכניסו הרבה מהאופי האישי שלהם להתכתבות שניהלו עם הסטודנטים. כתבה ב-Wall Street Journal מצטטת סטודנט שפנה לעזרה מהמחשב, ולא לרגע פקפק באנושיותו:
“I didn’t see personality in any of the posts,” he recalls. “But it’s what you’d expect from a TA, somewhat serious and all about giving you the answer.”

Indeed, most of the other TAs were equally deadpan, helping to keep up the charade.

רוג’ר שאנק כותב על הניסוי הזה, וכצפוי הוא איננו מתרשם. שאנק, בעל נסיון של שנים רבות בתחום של בינה מלאכותית, שואל מה צריכים לעשות על מנת ליצור עוזר הוראה רובוטי ומשיב:
We would first want to see what good teachers do when presented with problems students are having. The Georgia Tech program apparently was focused on answering student questions about due dates or assignments. That probably is what TA’s actually do which makes the AI TA question a very uninteresting question. Of course, a TA can be simulated if the TA’s job is basically robotic in the first place.
נדמה לי שבכך שאנק נוגע בשורש הבעיה, לפחות במקרה הספציפי הזה. ומתברר שהבעיה איננה בקיומו של מחשב שמחליף עוזר הוראה, אלא בציפייה שמה שעוזר הוראה עושה הוא לענות על שאלות ניהוליות. זה איננו שאנחנו צריכים לחשוש שהמחשב נעשה חכם מדי, אלא שאנחנו מתעקשים לטמטם את עצמנו. יתכן שאי-שם בעתיד הבינה המלאכותית תתפתח לרמה שבה מחשב יוכל ללמד קורס. אינני יודע. אבל נכון לעכשיו אם מחשבים יתחילו להחליף מורים זה לא יהיה בזכות החוכמה שלהם.

   —  —  —  —  —

הגיוני היה לסיים את המאמרון הזה בפיסקה הקודמת, אבל מתבקשת הערה נוספת. בתגובות לכתבה ב-Wall Street Journal קוראת אחת מעירה נקודה מעניינת. היא כותבת שהתפקיד של עוזר הוראה איננו רק לסייע לסטודנטים בקורס. הוא אמור גם לרכוש נסיון שיסייע בהתפתחות המקצועית שלו כמרצה:

Graduate students (PhDs) typically are required to be a TA not only to be assessed by their quality as a future professor, but a learning experience for them to know their teaching style, etc. If we start replacing TAs, I am curious what type of future professors we will create? It is unacceptable that the role of a TA is being replaced by a robot to create “efficiency” or to “Save money.” Learning in a classroom is a two-way street and I feel as though the introduction of robotic TAs makes it’s a one-way lane.
כאשר אנחנו מקדמים את הרובוטיזציה של תפקיד עוזר ההוראה אנחנו גם מצמצמים את הנסיון ההוראתי של עוזר ההוראה האנושי. אנחנו עשויים ליצור מעגל קסמים שבו בסופו של דבר נזדקק לרובוטים כמרצים מפני שסגל ההוראה העתידי לא רכש את הנסיון הדרוש כדי ללמד באופן מוצלח.

אולי ישן, אבל עדיין מאד מומלץ

תקציר המאמרון הזה: אני רואה כתבתי הרבה יותר מאשר התכוונתי. אפילו אם הם מעניינים, דבריי כאן אינם העיקר. העיקר הוא המאמרון של פיל מקראיי. מומלץ בחום לקורא, וגם לשמור.

מידי שבוע כתבות רבות, מאמרוני בלוג, וידיעות למיניהם מתפרסמים אודות התקשוב בחינוך. אין באפשרותו של אף אחד לעקוב אחרי כל מה שמתפרסם. לשמחתי מספר אנשים ו/או ארגונים דואגים לסקור את התחום כך שבעזרתם אפשר להגיע לדברים מעניינים וכדאיים מבלי לבזבז זמן יקר בחיפוש. כמו עם כל תחום אחר, חלק מכובד ממה שמתפרסם איננו מקורי, או מעניין. יש מחקרים והגות שחשוב להכיר, ושאחריהם כדאי לעקוב, אבל יש גם המון חומר פרסומי ושיווקי, והגיגים שהם רחוקים מלהיות מקוריים. במקרים רבים קריאת פיסקה פותחת של כתבה מספיקה כדי להיווכח שאין סיבה לקרוא את הכל. למען האמת, כאשר קוראים כתבה שאיננו אלא מחזוּר על סיסמאות נדושות מרגישים הקלה מסויימת – הנה לפחות עוד דבר אחד שלא צריכים לקרוא עד הסוף. וכמובן – מי אני להתלונן. הרי גם אני חוזר על עצמי לעתים די קרובות.

לפעמים קורה שקוראים משהו חדש שבכלל איננו מחדש דבר, אבל בתוך אותה כתבה נתקלים בקישור למשהו מרשים מאד שאחרת לא היינו מגיעים אליו. ולפעמים המשהו הזה יחסית ישן וחבל שפספסנו אותו. במקרים כאלה אפשר להגיד שמוכנים לסלוח על זה שאין חדש, כי הרי דרכו זכינו להגיע למשהו איכותי. כך היה אצלי לפני שבוע.

יש פתיחוֹת שמבטיחות יותר מאשר הן מקיימות. מאמר ב-Medium שאליו הגעתי לפני שבוע הוא דוגמה טובה לכך. בראש הכתבה הופיע איור שמבוסס על אמירה של ג’ואי איטו, המנהל הנוכחי של ה-Media Lab של MIT. האיור ביטא את הרעיון שהחינוך צריך להשתנות – מהוראה ריכוזית לרשת של לומדים. כפתיחה מדובר ברעיון חשוב, אבל לטעמי המאמרון עצמו לא הוסיף שום תובנה חדשה. אבל כזכור, כדאיותו של מאמרון איננה נמדדת רק ברעיונות שבהם הוא עוסק. לפעמים הוא מוביל אותנו למידע נוסף, איכותי יותר. כך היה הפעם, כאשר בתוך הכתבה מצאתי קישור למאמרון של אלפי קון (Alfie Kohn) מלפני שנה. דווקא את המאמרון של קון קראתי כאשר הוא התפרסם ואפילו מצאתי שסימנתי אותו בדואר שלי כמשהו שעליו רציתי לכתוב. אינני יודע למה לא עשיתי זאת אז, אבל שמחתי להגיע אליו שוב. זאת עוד: בתוך המאמרון של קון מצאתי קישור למאמרון שהתפרסם שנתיים לפני כן, מאמרון שאליו לא הגעתי כאשר קראתי את המאמרון של קון בפעם הראשונה.

המאמרון ב-Medium עסק בצורך של מערכות החינוך ליצור תחושה של מעורבות אישית אצל הלומדים. עבור כותב המאמרון (ועבור רבים אחרים, כמובן) אותה מעורבות אישית איננה יכולה להסתכם בהתעניינות במתרחש בשיעורים. ואם כך, כותב המאמרון שאל, מה כן? הוא השיב, כצפוי, שהמעורבות צריכה לעורר את האפשרות של השפעה של ממש על חיי הלומדים. אם זה איננו מה שקורה:

I would suggest that if the answer to this question is not something compelling, we should encourage our young people to stay home and surf the internet, travel, sleep or read a good book.
באמירה הזאת יש כתב אישום חמור כלפי מערכות החינוך, אם כי אינני בטוח שכותב המאמרון התכוון להיות כל כך חריף או תקיף. הרי אם אכן נכון שאפשר לקבל מהבית, מהרשת ומספרים את אותו “חינוך” שבית הספר מבקש להעניק, אז מערכות החינוך הן בעצם בזבוז משווע. אבל מלבד ההתייחסות החריפה הזאת לא מצאתי במאמרון משהו שלא ניתן למצוא בכתבות רבות אחרות … מלבד הקישור שהזכרתי קודם.

המאמרון בן השנה של קון היה הרבה יותר ממוקד. קון מתאר את ההבדל בין “למידה אישית” (personal learning) לבין “למידה מותאמת אישית” (personalized learning). הוא כותב:

Personal learning entails working with each child to create projects of intellectual discovery that reflect his or her unique needs and interests. It requires the presence of a caring teacher who knows each child well.

Personalized learning entails adjusting the difficulty level of prefabricated skills-based exercises based on students’ test scores. It requires the purchase of software from one of those companies that can afford full-page ads in Education Week.

בנוסף, קון מתאר את אנשי החינוך שעשויים להתלהב מ-“למידה מותאמת אישית”. הוא איננו חוסך בתיאורים כדי שנדע מה דעתו עליהם:
Two overlapping groups of educators seem particularly enamored of PLI (מינוח של קון – Personalized Learning Inc.): (1) those who are awed by anything emitted by the private sector, including books about leadership whose examples are drawn from Fortune 500 companies and filled with declarations about the need to “leverage strategic cultures for transformational disruption”; and (2) those who experience excitement that borders on sexual arousal from anything involving technology – even though much of what falls under the heading “ed tech” is, to put it charitably, of scant educational value.
יכול להיות שיש מי שיגיד שגם כאן אין הרבה חדש, ואכן, קון איננו היחיד שמבקר את הנהירה אחרי “למידה מותאמת אישית”. אבל קון מבחין הבחנה מדוייקת בין שני סוגי למידה שהם לכאורה דומים, וזה מה שמרשים במאמרון. קון מסביר למה “למידה” איננה סתם רכישת עוד ועוד מידע, והוא גם מראה שהמטרה של “למידה מותאמת אישית” היא בעיקר העלאת ציונים במבחנים. הוא גם מראה שלעתים קרובות מדי התקשוב משרת את המבחנים, ולא את הלמידה.

תוך כדי הכנת הסקירה הזאת מצאתי את עצמי שואל אם אולי הסיבה שבסופו של דבר לא כתבתי על המאמרון של קון לפני שנה קשורה לעובדה שגם כל הנקודות שציינתי למעלה נכתבו פעמים רבות. אולי הרגשתי שאפילו אם אני מהנהן בראש בהסכמה לכל מה שקון כותב, לא היה צורך לציין את המאמרון הספציפי הזה. יתכן. הרי לדעתי מדובר במאמרון מצויין, אבל לא בהכרח יוצא דופן. וזה מביא אותי למאמרון שאליו קון מקשר במאמרון שלו.

קון מקשר למאמרון של פיל מקראיי (Phil McRae) שהתפרסם שנתיים לפני-כן, באפריל 2013. בתחום שבו כמעט מידי שבוע מופיעים כלים חדשים, ויישומים מציפים את השוק כך שמורה בקושי מצליח להכיר אחד לפני שאחר דוחק אותו הצידה (שלא לדבר על כך שמדובר בתחום שבאופן תדיר ממציא את החינוך מחדש), שלוש שנים הן תקופה מאד ארוכה. לאור זה המאמרון של מקראיי מרשים במיוחד. כבר אז מקראיי, מרצה באוניברסיטה של אלברטה (קנדה) ובעל משרה באיגוד המורים של אלברטה, שלא הכרתי עד לקריאת המאמרון הזה, חזה את הכיוון שבו התקשוב החינוכי פונה, כיוון שאפשר לזהות כבר מכותרת המאמרון:

למען האמת, באורך של מעל 5000 מילים קשה להתייחס למה שמקראיי כתב כ-“מאמרון”. מדובר במאמר מקיף שסוקר את ההיסטוריה של “מכונות הוראה” ומסביר למה הנסיונות של “למידה מותאמת אישית” אינם אלא גירסה דיגיטאלית של אותם נסיונות. מקראיי מסביר שהיום, כמו בעבר, השאיפה למערכות הוראה ממוחשבות מוּנעת על ידי תפיסה מצומצמת למדי של למידה, כאשר הדגש הוא על מה שניתן לבדוק באמצעות מבחנים:
Adaptive learning systems (the new teaching machines) do not build more resilient, creative, entrepreneurial or empathetic citizens through their individualized, linear and mechanical software algorithms. Nor do they balance the desire for greater choice, in all its manifest forms, with the equity needed for a society to flourish. Computer adaptive learning systems are reductionist and primarily attend to those things that can be easily digitized and tested (math, science and reading). They fail to recognize that high quality learning environments are deeply relational, humanistic, creative, socially constructed, active and inquiry-oriented.
מקראיי איננו מסתפק בביקורת. הוא מתאר רצף בגישות “חינוכיות” החל בתפיסות של “ניהול מדעי” של טיילור ותרגומן לחינוך על ידי תורנדייק, דרך הביהייביוריזם של סקינר ואחריו הבינה המלאכותית של שנות ה-70, ועד לימינו. בכל אלה הוא מזהה את אותה השאיפה – לייעל ולשכלל את מלאכת מסירת המידע אל הלומד. בכל הגלגולים מדובר באותה מסירה, תוך עדכון האדרת הטכנולוגית:
Adaptive learning systems still promote the notion of the isolated individual, in front of a technology platform, being delivered concrete and sequential content for mastery. However, the re-branding is that of personalization (individual), flexible and customized (technology platform) delivering 21st century competencies (content).
מקראיי מודה שיש משהו מאד מפתה בגישות ה-“אישיות” אותן הוא מבקר. אבל הוא מזהיר שה-“פתרונות” שחברות פרטיות מציעות למערכות החינוך כדי לכאורה לקדם את הפן ה-“אישי” הזה מגבירים את המעקב אחרי הלומדים (כדי לעזור להם להתקדם, כמובן). לדעתו הפתרונות האלה עתידים להגביר את התלות של מערכות החינוך בחברות שאוספות את המידע על הלומדים. הוא צופה שהמשך התהליך הזה מהווה איום של ממש על החינוך הציבורי.

המאמרון של מקראיי מציג תמונה מקיפה על הכיוונים שבהם התקשוב בחינוך מתפתח. המאמרון אמנם נכתב לפני שלוש שנים, אבל הוא איננו נקרא כמסמך היסטורי. במקום זה אפשר להגיד שיש בו נבואה. יתכן שלפני שלוש שנים היה עלינו לראות במאמרון אזהרה. היום, למרבה הצער, הרבה ממה שמקראיי חזה כבר התגשם. גם היום חשוב לקרוא את דבריו – לפני שיהיה מאוחר מדי לשנות את הכיוון.

למה צפויה לנו עוד ועוד הוראה מותאמת אישית דרך התקשוב

אף אחד לא יחשוד בי שאני רואה טעם בכיתה שבה התלמידים יושבים מול מסכים וזוכים ל-“שיעורים” שבהם יישום דיגיטאלי כלשהו “מעביר” אליהם “ידע” ומתרגל אותם כדי לבדוק אם אותו “ידע” נרכש בצורה יעילה. כבר כתבתי כאן פעמים רבות שבעיני “הוראה” כזאת היא עיוות רציני של הרעיון של “התאמה אישית”. ובכל זאת, אני נוטה להשתכנע ש-“הוראה” מהסוג הזה עתידה לכבוש את החינוך.

הדעה הזאת התחזקה אצלי תוך כדי קריאה של ספר חדש של בארי שוורץ, Why We Work. ספרו של שוורץ בוחן את המרכיבים שמביאים לנו סיפוק בעבודה. שוורץ טוען שהסיפוק בעבודה איננו נובע מהמשכורת (גבוהה ככל שתהיה) אלא מהתחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי שתורם לחברה. בעיניו לא התגמול הכספי החיצוני, אלא המוטיבציה הפנימית והתחושה שביצענו משהו בצורה מוצלחת הם שגורמים לנו לסיפוק בעבודה. שוורץ מביא דוגמאות רבות כדי לחזק את הטיעון המרכזי הזה. דווקא בעיני אין בדבריו הרבה חדש. העובדה שהיה צורך לכתוב את הספר (ולהרצות על הנושא במסגרת TED) מראה עד כמה התפיסה שאנחנו שונאים את העבודה שלנו ושהסיבה היחידה שבגללה אנחנו עובדים היא הצורך להתפרנס השתלטה עלינו.

הספר איננו עוסק בחינוך, אבל שוורץ מביא שתי דוגמאות של מורות שהרצון שלהן לעבוד עם ילדים נתקל בדרישות של המערכת לקדם את הילדים בצורה מתוכנתת. מהדוגמאות האלו הבנתי שעתיד ההוראה בהחלט יכולה להיות אותה הוראה של “personalization” באמצעות התקשוב, על אף העובדה שההתאמה האישית הזאת יונקת ממכונות ההוראה של סקינר שלכאורה פסו מהעולם לפני שנים די רבות. ללא קשר לתקשוב שוורץ מסביר את המצב המתהווה בחינוך:

In large part, what we’ve done is create systems that are designed to make teacher quality irrelevant. Curriculum specialists, sitting in offices at boards of education, design curricula that are “idiot proof,” spelling out in excruciating detail how the lessons should go. The idea, borrowed from Adam Smith, Henry Ford, and F. W. Taylor, is that if you create a smart system, you don’t need smart and dedicated teachers.
ובפועל קורה שמורה בעלת מוטיבציה לעבוד עם תלמידיה בצורה יצירתית ומעוררת עניין פוגשת תסריט שלפיו היא מחוייבת “ללמד”:
On day fifty-three of the school year, Ms. Jabbari joined all the other kindergarten teachers in the Chicago system in teaching the letter B to her students. The binder she used identified the section of the Iowa Test of Basic Skills to which that day’s lesson plan corresponded, and provided step-by-step questions and conversation starters.

Script for Day: 053
TITLE: Reading and enjoying literature/words with “b”
TEXT: The Bath
LECTURE: Assemble students on the rug or reading area. . . . Give students a warning about the dangers of hot water. . . . Say, “Listen very quietly as I read the story.” . . . Say, “Think of other pictures that make the same sound as the sound bath begins with.”

The script Jabbari followed was twice as long as the book she was reading.

פן נחשוב שמדובר במקרה יוצא דופן, שוורץ מביא דוגמה נוספת של מורה לכיתה א’ בבית ספר בברוקלין שמתוך “אידיאליזם והתלהבות” עזבה משרה בעלת משכורת גבוהה יותר כמזכירה משפטית כדי לחולל שינוי בחינוך. שוורץ מתאר שיעור שהיא לימדה, והתגובה של המורה המאמנת שלה כלפי מה שהתרחש:
When she began her “literacy block” at 11:58 one Wednesday in May, she opened the textbook to Section 1, “Pets Are Special Animals.” Her mentor, veteran teacher Marie Buchanan, was sitting in. When Ms. Moffett got to a line about a boy mischievously drawing on a table, she playfully noted, “Just like some students in here.” Mrs. Buchanan frowned. “You don’t have to say that.” When Ms. Moffett turned to a page that suggested an art project related to the story and started passing out paper, Mrs. Buchanan commented: “You’re not going to have time to complete that.” After the lesson, Mrs. Buchanan pulled her aside. “You have to prepare for these lessons and closely follow your teacher’s guide. We’re going to do this again tomorrow, and you’re not going to wing it.”
(הקטע בספר שמתייחס להוראה, עמ’ 41 -44, זמין במלואו דרך Google Books. מומלץ גם לקרוא את הסקירה של מריה פופובה על הספר.)

שוורץ מביא את הדוגמאות האלו כדי להראות שאפילו בעבודה כמו הוראה, עבודה שלכאורה מאפשרות ואף מעודדות יוזמה וביטוי אישי, הגישה התעשייתית הרווחת עבור כל עבודה וההנחה שאנחנו עובדים רק על מנת להרוויח כסף שולטות. הוא סבור שאם נוכל לשנות את הדרך שבה החברה שלנו מתייחסת לעבודה נוכל להחזיר לכל עובד תחושות של משמעות ושל תרומה לחברה וכך לאפשר לכולנו למצוא עניין ביום העבודה שלנו. שוורץ איננו מתייחס לתקשוב, ולכן הוא איננו מציין עד כמה מה שהמורות שבדוגמאות האלו נדרשות לעשות דומה להוראה המתוכנתת באמצעות המחשב. אבל לא קשה למצוא את הדמיון. המורות שבדוגמאות הופכות למכונות ש-“מלמדות” לפי תסריט שנקבע מראש. סביר להניח שהן אינן מוצאות סיפוק בעבודה הזאת, ושתוך תסכול הן יעזבו את ההוראה. לעומתן המחשב איננו מתעייף, ואיננו מתלונן מהחזרה האין-סופית על תסריט מתוכנת. הוא בוודאי ימלא את תפקידו בנאמנות כפי שדורשים יוצריו.

אני שותף לתקווה של שוורץ שנצליח להחזיר משמעות ועניין לכלל העבודות המבוצעות בחברה שלנו. כמוהו, אני משוכנע שאנשים מחפשים יותר בעבודות שלהם מאשר רק משכורת. אבל אני חושש שקברניטי החברה יגלו שבנוגע ל-“חינוך” הרבה יותר קל לתכנת מחשב “ללמד” לפי תסריט שנקבע מראש מאשר לדרוש זאת מבן אדם. ולכן הם יעדיפו, בשם “טובת התלמידים” והקידמה כמובן, להעביר את המלאכה החשובה הזאת למכונות שיכולות לבצע אותה במהירות וביעילות. יתכן והמחשב אפילו ירגיש סיפוק ממה שהוא עושה, אם כי זה רק יוכיח שהוא איננו בן אדם.

אז מה באמת המורה עושה?

בעולם התקשוב החינוכי מרבים לצטט אמירה של ארתור קלארק משנת 1980: כל מורה שניתן להחליף במכונה ראוי שיוחלף. (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Any teacher who can be replaced by a machine should be.) על אף הפעמים הרבות שבהן האמירה הזאת מצוטטת, קיים ויכוח בנוגע לכוונה שלה. האם היא נאמרה כביקורת כלפי מורים שהם בעצם מיותרים, ולכן הכסף שהולך למשכורות שלהם מבוזבז? או אולי כוונתה היא להדגיש שמורים צריכים לעוסק רק בענייני חינוך של ממש, וכל דבר אחר (מבחנים וציונים, למשל) ראוי שייעשה על ידי מכונות?

אודרי ווטרס, בסקירה על ספרה של דנה גולדשטיין, The Teacher Wars, נעזרת באמירה של קלארק כדי להצביע על כך שלאורך ההיסטוריה של הטכנולוגיה בחינוך מקצוע ההוראה נמצא תחת מתקפה מתמשכת. היא מזהה בכמיהה למכונות הוראה רצון להחליף מורים במכשיר “יעיל” (ובספו של דבר גם זול) יותר. אבל אפשר לזהות באמירה גם מגמה יותר הומניסטית. ווטרס מצטטת את ב’ פ’ סקניר (שבדרך כלל מספיק להזכיר את שמו כדי לרמוז על משהו אנטי-הומניסטי):

In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being.
(ווטרס מייחסת את דבריו של סקינר לשנת 1953, אם כי למיטב ידיעתי המשפט מופיע מאמר שהתפרסם לראשונה ב-1958.)

אמנם בדבריו של סקינר יש ציפייה גדולה שמכונות הוראה יוכלו לרשת חלק ניכר מעבודת המורה, אבל לציפייה הזאת מתלווה הרצון לשחרר את המורה מתפקידים שאינם חינוכיים של ממש. מתבקשת השאלה – מה צריך להשאר אצל המורה, מהם התפקידים האנושיים שמכונה איננה יכולה למלא? נדמה לי שהתשובות הראשונות שעולות לראש לשאלה הזאת הן “אמפתיה” והיכולת של המורה לא רק “להעביר ידע”, אלא ליצור סביבה שבה התלמיד רוצה ללמוד וחש את הבטחון הדרוש כדי שיהיה מוכן להעז ללמוד. אלה תכונות שאין במחשב … אבל אולי עוד יהיו.

אנני מורפי פול, באתר של Hechinger Report, מדווחת על הנסיונות של חוקרים לאפשר למכונות “לקרוא” את הרגשות של לומדים. פול מציינת שמזמן ידוע שחלק ניכר מההצלחה של הדרכה אישית (tutoring) קשור ליכולת של המדריך לחוש את רגשות הלומד ולהגיב להם. היא כותבת:

Now the designers of computerized tutoring systems are beginning to make sensing and responding to emotions a key part of the process, and they’re finding that users learn more as a result.
היא מביאה מספר דוגמאות לפיתוחים בכיוון הזה:

  • כיסא עם חיישנים שלפי כיצד התלמיד יושב מזהים את מידת התעניינותו או ניתוקו מהלמידה
  • עכבר שמזהה את מידת הלחץ המופעל עליו, ועל ידי כך מודד את מידת התסכול של הלומד
  • חיישנים המונחים על עור הלומד שיכולים לבחון עוררות חיובית או שלילית
  • מצלמות שמסוגלות לנתח את הבעות הפנים של הלומד כדי לדעת עד כמה הוא מעורב בלמידה

כמובן שזיהוי מצבו הרגשי של הלומד הוא רק השלב הראשון של העבודה. מערכת הוראה/הדרכה ממוחשבת צריכה להיות מסוגלת גם להגיב כראוי למצבים שהיא מזהה. גם בתחום הזה יש התקדמות: יש חוקרים שמפתחים מנגנוני תגובה שמתוכנתים לגרום ללומד להרגיש שמבינים את הקשיים שבהם הוא נתקל, ולכוון אותו כלפי תחושות של מסוגלות.

משפטי הסיכום של הכתבה של פול רומזים שזה רק עניין של זמן עד שהמחשב יוכל למלא את הפונקציות הרגשיות החשובות שמורה טוב יודע למלא:

Skilled human tutors likely arrived at these insights some time ago. Our computers are just now catching up to what good teachers have done forever: make students’ feelings part of the lesson.
יש נימה של אופטימיות במשפטים האלה. נדמה לי שהאופטימיות הזאת נובעת מהתקווה שכאשר המחשב יצליח להגיב כראוי לרגשותיו, כולל תסכוליו, של הלומד, גם מי שאיננו יכול להרשות לעצמו מורה פרטי יוכל לזכות בהוראה איכותית. אבל המגמה הזאת גם צריכה להחזיר אותנו להרהר באמירה של קלארק. אם אכן רצוי שכל מורה שניתן להחליף במכונה יוחלף, ואם יש מערכות מחשב שכבר מסוגלות להגיב כראוי לרגשות הלומד, אולי גם התפקיד הזה של המורה האנושי כבר איננו נחוץ.

ווטרס, שאיננה מתייחסת לכתבה של פול, מחדדת את הבעייתיות במכונות הוראה, גם אם אלה יהיו מודעות לרגשות. היא מגיבה לחזון של סקינר על שחרור המורה מתפקידיו המכבידים ומדגישה שאפילו אם השחרור הזה הוא לטובה, עדיין לא מדובר בשינוי יסודי של כיצד בית הספר פועל:

But rather than fundamentally change school – rather than ask why so much of the job of teaching entails “burdensome chores” – education technology seems more likely to offload that drudgery to machines.
במילים אחרות, יתכן שבקרוב מחשבים יוכלו לא רק “להעביר חומר” ללומד, אלא גם לסייע לו להתגבר על קשיים רגשיים ואולי אפילו להזדהות עם הקשיים האלה. אבל גם כאשר היום הזה יגיע בית הספר עדיין יהיה מקום שבו סמכות חיצונית קובעת עבור הלומד מה עליו ללמוד ובאילו סטנדרטים הוא צריך לעמוד. התקשוב בוודאי יוכל לסייע גם בשינוי בכיוון הזה, אבל לשם כך נזדקק גם לחזון חינוכי שונה מהנוכחי.