לא יזיק לפנות קצת מקום

לפני שלושה שבועות ג'ף אוטכט הצהיר בבלוג שלו שמורים צריכים ללמוד להשתמש ב-Google+. אוטכט ציין שלפני כחמש שנים, כאשר קומץ של אנשי חינוך התחילו לבחון את היכולות של Twitter, מורים אחרים הביטו בהם בפליאה ולא הבינו למה הם מבזבזים את זמנם עם כלי כזה. אבל היום, הוא מוסיף, מורים רבים נשבעים ש-Twitter הוא כלי שאי-אפשר בלעדיו. לפי אוטכט, המצב של Twitter אז הוא המצב היום לגבי Google+:
Google+ is where Twitter was in 2007. We the users are trying to figure out its best use. We ended up using Twitter in a way that the founders never thought we would. It took people playing with the site, playing with the features, and in the end, we the users defined how it would be used and once that happened it went mainstream.
קיימת עקומה מוכרת מאד בנוגע למסלול שכלי זה או אחר עובר עד אשר הוא מתקבל בציבור והופך לנחלת הכלל. יכול להיות שאוטכט צודק לגבי Google+, ומה שנראה היום סתם כעוד כלי של רשתות חברתיות, כלי שספק אם הוא עושה משהו שונה מהרבה כלים אחרים שכבר בשימוש, עשוי בעתיד להיהפך לאחד הכלים הנחוצים לנו ביותר. אבל קשה להתכחש לעובדה שבכל זמן נתון השוק מוצף בכלים שנחשבים "הדבר הגדול הבא". כלים רבים שפעם התייחסו אליהם כך בקושי ממלאים נישה צדדית בנוף התקשובי-חינוכי היום. אבל לא מעניין אותי כאן לאמת או להפריך את התחזית של אוטכט. מה שמעניין אותי כאן היא התגובה של דאג ג'ונסון. ג'ונסון הוא מורה וספרן במדינת מינסוטה שמוכר מאד בבלוגוספירה החינוכית. בתגובה שלו ג'ונסון איננו שולל את השימוש ב-Google+ (או בשום כלי אחר). במקום זה הוא מעלה בעיה יסודית יותר: כבר היום הוא איננו מצליח להתמודד עם כל הכלים החברתיים שנמצאים באמתחתו, והוא איננו מבין כיצד אפשר להוסיף לכל אלה השימוש ב-Google+. ג'ונסון מונה רשימה די ארוכה של כלים שעבורם הוא פתח חשבונות אבל איננו משתמש בהם. זאת ועוד: הוא מודה שכבר היום, מעבר לחינוך והשימוש בתקשוב בחינוך, אין לו כל כך הרבה עיסוקים אחרים:
And here's the scary thing. Unlike most of the young teachers here on staff, I don't really have much of a life outside my professional interests. I don't go to sporting events or watch TV. I don't have a young family that demands my attention. I don't have hobbies like woodworking or car restoring or cross-dressing. (Just wanted to see if you were paying attention.) I enjoy technology and learning new things, but for me this is all becoming overwhelming.
ג'ונסון מהרהר אם בכלל אפשר ללמד את היכולת להבחין בין כלים שונים ולזהות את אלה שהם באמת חשובים ויעילים. הוא גם שואל האם יש באמת צורך שכל מורה ישתמש בכל כלי. לג'ונסון הצעה די פשוטה:
My thought is that when any pundit recommends a new tool, they be required to suggest a tool that is no longer useful.
ברור שההצעה של ג'ונסון נובעת מהעובדה שיש רק 24 שעות בכל יום, ושאם אנחנו רוצים להכניס עוד עיסוק לתוכו, נצטרך גם להוציא משהו. יש הגיון די בריא בהצעה הזאת.

לפני שבוע אוטכט השיב (בבלוג שלו) לג'ונסון בתשובה שנראית לי די צפויה. הוא איננו טוען שכל מורה צריך להשתמש ב-Google+, אבל הוא חושב שכל מי שמנסה לקדם את התקשוב בחינוך כן צריך. התשובה הזאת היא עבור Google+, ולא עבור השאלה כיצד להחליט במה להשתמש ועל מה לוותר. בנושא הזה אוטכט טוען שאכן יש צורך, וגם אפשרות, ללמד להבחין ולבחור בין כלים חברתיים שונים כדי להחליט מה מתאים לשימוש לפי הצרכים הספציפיים של כל מורה. בנוסף, הוא מצהיר על מה שנראית לי כמדיניות כללית ראויה:

Not every teacher needs to be using every tool. But every teacher should be exposing students to the social-networking tools of their discipline. ….

Not every teacher needs to be using every tool, but every teacher should be using some tool.

קשה להתווכח עם קביעה כזאת, אבל יש פער גדול בין להתווכח לבין לשאול "אז מה?". ג'ונסון העלה בעיה אמיתית, והוא זוכה לקביעה סתמית למדי מאוטכט. היום, פחות מאשר אנחנו צריכים להחשף לכלים חדשים, אנחנו צריכים ללמוד לברור ביניהם. היום, כמעט לכל אחד רשימה של כלים שלדעתו אי-אפשר בלעדיהם. גם לפני חמש שנים חשנו שאנחנו מוצפים בכלים שאיננו יודעים מה לעשות איתם, והיום המצב הזה רק החריף. אבל אוטכט משיב כאילו אנחנו עדיין נמצאים ב-2007. למרבה הצער, כך גם לגבי סרטון שאוטכט מכניס למאמרון שלו כדי להמחיש את הגישה שלו.

אוטכט משלב לתוך המאמרון שלו סרטון של הרצאה של אלכסנדרה סמואל מחודש יוני השנה, הרצאה שנערכה במפגש TEDx, מסגרת דמוית TED, אבל עצמאי, בוויקטוריה שבקנדה. בהרצאה שלה סמואל טוענת שמי שמבלה שעות רבות בסביבה ה-"וירטואלית" איננו צריך להרגיש לא נוח או להתנצל על כך. לפי תפיסתה, הסביבה הזאת איננה פחות "אמיתית" מאשר הסביבה המוחשית והפיסית שבה אנחנו מתפקדים יום-יום. לפי סמואל, כאשר אנחנו מתנצלים על השהות ברשת, אנחנו מתכחשים לערך הרב שאפשר למצוא שם. אין לי ויכוח עם הגישה הזאת – אני דווקא מאד מסכים איתה. אבל אינני מוצא את הקשר בין הטענה של סמואל לבין דבריו של אוטכט. יש הרי מרחק גדול מאד בין לראות את החיים ברשת כלגיטימיים ואפילו רצוים, לבין להכריז שצריכים לאמץ כמעט כל כלי שיוצא לשוק.

בסיכום התגובה שלו לג'ונסון, אוטכט חוזר אל ההרצאה של סמואל ומסיק ממנה מסקנה הקשורה לתפקיד המורה בעידן התקשוב:

Much like the video talks about above, I think all these things, online social-networks and our offline life, are melding together to become…..life. What we need to be teaching students is how it all fits together.
אבל נכון ככל שזה יהיה (ושוב, אני מסכים), אין מנוס מאשר לשאול "אז מה?". סמואל היא דמות מוכרת בעולם הרשת. בעבר נהניתי והתרשמתי ממאמרים שהיא כתבה (ובנוסף, היא נשואה לרוב קוטינגהם, צייר קומיקס מחונן שמצליח להאיר את הרשת באור מיוחד, ומאד מצחיק). אבל נראה לי מוזר שבשנת 2012 צריכים להקדיש הרצאה לתובנה הזאת. חשבתי שהנושא הזה כבר מזמן הפסיק לעורר מחלוקת. ודווקא מפני שלא צריכה להיות סביבו מחלוקת, חשוב לנו לעבור הלאה לנושאים קשים יותר כמו זה שג'ונסון מעלה. אכן, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו ברשת, ומפני שכך, לא יזיק אם כאשר אנחנו פוגשים כלי חדש ומחליטים שאנחנו זקוקים לו, נשמור על השפיות שלנו על ידי כך שנפנה לו קצת מקום על ידי ויתור על כלי ישן.

הכנה לאזרות טובה

לפני כחודש אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר המפריך מספר הנחות שגויות בנוגע לסכנות שאורבות לתלמידים הפעילים ברשתות חברתיות. בין היתר הם מביאים נתונים שמראים שטענות נפוצות שנחשבות בציבור הרחב כאמיתות כמו:

  • הרשת היא מקום מסוכן. רוב הילדים נפגעים בה, או
  • יש הרבה מקרים של תקיפות, אונס ואף רצח של ילדים שנפגשו עם אנשים שהכירו רק ברשת

פשוט אינן נתמכות על ידי העובדות. הפרכת ההנחות האלו נחוצה מאד במערכת החינוכית. אם היא תהיה קשובה למה שאברום ועידית כותבים יש סיכוי שהתייחסות המערכת לרשתות חברתיות תהיה, סוף סוף, שקולה ומאוזנת יותר.

זה יהיה, ללא ספק, צעד חיובי בכיוון הנכון, אם כי אפשר לקוות לצעדים נוספים. כתבה מסוף החודש הקודם בעיתון אוסטרלי מדווחת שב-86% מבתי הספר של אוסטרליה הגישה ל-Facebook חסומה (וב-57% YouTube חסום, וב-14% ויקיפדיה). אבל מה שמעניין בכתבה הן התגובות של מספר מורים למצב הזה:

Some educators say the social-media bans in schools are overkill and privacy fears have overshadowed the positive educational opportunities social media can offer students. They argue the best way for students and teachers not to fall victim to technology is to use it and understand so they can control it. ….

The ban also fails, they say, to take into account the role social networking has had in real-world events – most recently the civil uprising in Egypt – and dismisses some of the rich and meaningful ways students use it, including to display grief and to rally for causes.

הכתבה מביאה את דבריו של מנהל אחד שטוען שמפני שתפקיד בית הספר הוא להכין תלמידים להמשך החיים, בית הספר הוא דווקא מקום מתאים לשימוש ברשתות חברתיות:
Part of preparing students for life is training them about how to use social networking, a policy which inhibits or restricts social-networking sites may work in the short term but will not help with equipping a student with the skills for life.
מחקר שהתפרסם לאחרונה מבקש לבדוק אם ההשתתפות ברשתות חברתיות יכולה לתרום לפעילות חברתית פוליטית בעולם המערבי (כידוע, הדיון בעניין מקומן של הרשתות בתמורות החברתיות בעולם השלישי ער למדי). לפי כתבה ב-Christian Science Monitor מלפני בערך שבועיים המחקר גילה ש:
Youths involved in online groups based on common interests, even if those interests were not political, were more likely to increase their level of volunteering, charitable giving, and expressing themselves about community issues, compared with similar peers who were not involved in online groups.
מדובר בטענה שרבים מאיתנו שמחים להאמין לה, אם כי לא ברור אם יש כאן קשר סיבתי או פשוט שבני נוער עם נטייה להשתתפות ברשתות חברתיות גם נוטים יותר להיות מעורבים בפעילות חברתית מחוץ לרשתות. המחקר עצמו, כ-32 עמודים בקובץ PDF, זהיר מאד בטיעוניו ומשתדל לא להסיק מסקנות גורפות. (למען האמת, הקריאה בו קצת מייגעת, אבל יתכן שזאת בעצם מחמאה היות ואין ספק שקל יותר לקפוץ למסקנות שאינן בהכרח נתמכות על ידי הנתונים עצמם.)

אפילו אם הכותרות בעיתונים מגזימות בנוגע להשפעה של ההשתתפות ברשתות חברתיות על המעורבות הפוליטית העתידית של בני נוער, יש "תחושה באוויר" שיש דברים בגו. בוודאי יהיו עוד מחקרים בנושא, וגם אלה בוודאי יסיקו מסקנות מהוססות – זאת הרי טבעם של מחקרים. ובינתיים, רצוי שבתי הספר יגלו שבמקום להמשיך לפחד ממדיה חברתית, עדיף לשלב את השימוש בה לתוך מערכת הלימודים, כי כך (כנראה) מחנכים למעורבות חברתית ולאזרחות טובה.

כביר! … אבל לא בהכרח ללמידה

ברור לי שבתי ספר אינם עתידים להעלם בקרוב. גם אם אני מייחל ליום שבו תלמידים יורשו לכוון את הלימודים של עצמם (וגם יהיו מסוגלים להפיק תועלת מהלימוד העצמי הזה), ברור לי שזה לא יקרה בקרוב. אבל זה כמובן איננו אומר שאין טעם לחתור ליצירת התנאים שבהם זה יוכל לקרות. היעד נשאר העצמת הלומד העצמאי, והצטיידותו בכלים שיאפשרו לו לחוות הרפתקת למידה משמעותית ומרתקת.

והיום, לכאורה, התנאים הדרושים לקידום הלמידה העצמית הזאת זמינים לנו. חסידי Web 2.0 בחינוך טוענים כבר מספר שנים שהכלים שנמצאים בידינו היום מאפשרים לכל לומד להרכיב את הסביבה האישית ללמידה, ה-Personal Learning Environment, של עצמו. אמנם היום כתבות ומאמרונים על ה-PLE נפוצים קצת פחות מאשר לפני שנה או שנתיים, אבל עדיין אנחנו קוראים את הגיגיו של סטודנט שמנחים אותו, במסגרת לימודיו, "לבנות" PLE משל עצמו בתדירות די גבוהה. בדיווחים האלה הסטודנט מכריז בשמחה ובגאווה שהוא מתרגש מאד על הקמת ה-PLE שלו. אבל משום מה, יותר נכתב על הקמת הסביבות האלו מאשר על השימוש בהן לצרכי למידה. לפעמים המילה "סביבה" מוחלפת ב-"רשת" על מנת לרמוז שהלמידה אמנם אישית, אבל היא נתמכת על ידי הקשרים שהלומד יוצר עם אחרים. ובעצם, בבסיס הרעיון של ה-PLE/PLN נמצאת ההנחה שהלמידה האישית יונקת מהשיתוף.

ג'ורג' סימנס, מפתח תיאוריית הלמידה connectivism, דוגל בחיבור הזה בין האישי והציבורי. באופן פשטני למדי אפשר לכתוב שעבור ה-connectivism הלמידה מתאפשרת כאשר הלומד מתחבר למקורות רבים ומגוונים. לאור זה, ברור שסימנס מוצא ערך בסביבה/רשת האישית ובלמידה שיתופית. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבועיים הוא חוזר ומדגיש שיש ערך רב בקשרים הלימודיים האישיים שנוצרים בסביבה כזאת. אבל הוא גם חש שרבים מאלה שכותבים בהתלהבות על הסביבות האישיות שהם בונים מתמקדים יותר בעצם קיומה של הסביבה, ופחות בשימוש בסביבה הזאת לצרכי למידה:

Where things get a bit more confusing with PLNs is when we fail to advance beyond those warm fuzzy feelings about being connected to others with more substantive knowledge and action. Being connected is at best a conduit – a suggestion or hint of potential value in information exchange or general interaction. Perhaps we share YouTube videos, interesting articles, and break into the odd spontaneous debate with political extremists (both lefties and righties are good for much mileage on this topic). Or perhaps we get together and create something – an article, a list of resources on a topic, and so on. These are important “social glue” activities in strengthening and maintaining our connection with others in our PLN.
סימנס מכיר בכך שיש חשיבות לתחושה החמימה של שייכות שה-"שימוש" ב-PLE יוצר. גם אם יש נימה של סלחנות כלפי הגוזמאות שנשמעות כלפי ה-PLE, הוא איננו מבטל אותה. לסביבה כזאת יש, ללא ספק, ערך בלמידה. אבל הוא מזכיר לנו שהדבק החברתי שאצל רבים נחשב לחשוב כל כך איננו המטרה, אלא רק האמצעי להעמקת הלמידה. ולמרבה הצער, הוא חש שרבים מדי מבוני הסביבות האישיות של עצמם אינם עוברים לשלב הנוסף החשוב הזה. אם הסביבה היא באמת "רשת", אז הרשת הזאת איננה מטרה בפני עצמה, מערכת נאה של קשרים שטווים על מנת להביט בה בסיפוק, אלה כלי שלוכד את מה שאנחנו מבקשים ללמוד. רשת איננה צריכה להיות יפה או אסתטית, אלא פשוט יעילה. עבור סימנס הערך החשוב ביותר של ה-PLE/PLN נמצא ביכולת שלה לדרבן פעולה:
Once we get past the thrill of “ooh, I love my PLN”, we can get down to something more practical (and yes, boring). What’s important with a PLN is not “what it does for me” but rather how I can use it to change things in education, society, or the world. Learning networks give us potential for action.
מפני שעבור סימנס הלמידה חייבת להיות פעילה, הוא שולל את ה-"אורבים" שממקמים את עצמם בשולי הרשת, מוכנים תמיד לקחת, אבל לא לתרום. בעצם, הוא איננו מקבל את הטענה שקיימת השתתפות שולית לגיטימית – legitimate peripheral participation. הוא מבין שההשתתפות ברשת היא תהליך, ולכן יתכן שעד שאדם ירגיש מספיק נוח ליטול חלק פעיל ברשת כלשהי הוא ירצה להתאקלם ולהכיר אותה יותר מקרוב. ובכל זאת, "השתתפות" כזאת איננה נראית לו, בנוסף לכך שהיא איננה מהווה בסיס ללמידה.

כזכור, קראתי עשרות דיווחים של אנשים שכתבו על הסביבות האישיות שהם פתחו (לעתים קרובות במסגרת מטלה בלימודים). נדמה לי שברוב הגדול מאלה הסביבה הזאת מתוארת כאוסף של כלים. במידה לא קטנה בעידן התקשוב זה צפוי – אנחנו פתוחים לגירויים לימודיים דרך כלים שמביאים לנו קישורים למאמרים, לסרטים, לדיונים, ועוד. אבל מתקבל הרושם שמי שמתאר את הסביבה האישית שלו תוך שימת דגש על כלים רואה את הלמידה כאוסף הולך וגדל של כלים, ולא כתובנות שאליהן הוא מגיע באמצעותם. ובעצם, אין זה צריך להפתיע אותנו. הרשתות החברתיות שתופסות חלק נכבד מהחיים שלנו היום מציעות לנו מגוון כלים שבאמצעותם אנחנו מתחברים לאנשים אחרים. נוצרים קשרים חיוביים, אבל אלה קשרים של "נוכחות", לא של "התהוות". הקשרים האלה אינם מעודדים אותנו ללמוד משהו או להתמודד עם בעיה כדי לפתור אותה. די בכך שאנחנו שם. נדמה לי שההסתפקות בנוכחות הזאת עוברת אל הסביבות האישיות שלכאורה מיועדות ללמידה, ובסופו של דבר יש הכל מלבד הלמידה.

ואם כל זה נכון, "ההשתתפות השולית" שעליה סימנס קובל איננה רק תופעה שתחלוף ככל שהלומד ייטיב להתרגל לסביבה החדשה. אפשר אולי לזהות כאן "תרגום" של הציפיות שלנו מהרשת החברתית לתוך הרשת הלימודית. לקראת סיום המאמרון שלו סימנס כותב:

Creation, collaboration, and sharing are the true value points of a PLN. It’s not what it does for me, but rather what I am now able to do with and for others.
דברים אלה של סימנס נכתבים כביקורת על ה-"לקיחה" שבעיניו היא מרכיב מרכזי מדי בסביבה. אפשר להסכים עם הביקורת, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת מפספסת משהו. רבים מאד מאלה שלכאורה בונים "סביבות אישיות ללמידה" פשוט אינם מודעים לכך שבסביבה לימודית משהו הרבה מעבר לנוכחות בלבד אמור להתרחש. אני עדיין מקווה שנחתור ליצירת התנאים שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו. אבל אני חושש שהתנאים האלה אינם מוצאים ביטוי בסביבה האישית ללמידה כפי שלומדים רבים בונים אותה היום.

איך שגלגל לא כל כך מסתובב

אנתוני אורסיני הוא המנהל של חטיבת הביניים על שם בנימין פרנקלין בעיר רידג'ווד שבמדינת ניו ג'רסי. לפני כשבוע וחצי הוא שלח מכתב (בדואר אלקטרוני) להורי כל תלמידיו בו הוא מבקש לגייס את עזרת ההורים למנוע מילדיהם להשתתף רשתות חברתיות אינטרנטיות. המכתב התפרסם, בין היתר, באתר של תחנת טלוויזיה בניו יורק, ולכן אנחנו יכולים לדעת שאורסיני כתב:
It is time for every single member of the BF Community to take a stand! There is absolutely no reason for any middle school student to be a part of a social networking site!

Let me repeat that – there is absolutely, positively no reason for any middle school student to be a part of a social networking site! None.

נחשפתי למכתב המדהים הזה דרך הבלוג של אירא סוקול. על פי רוב סוקול מאד שקול בדבריו, אבל המכתב של אורסיני הצליח להרגיז אותו, וכותרת המאמרון שלו מבטאת זאת: Anthony Orsini, Please Shut Up. אבל הכותרת הבוטה הזאת איננה נובעת רק מהרצון להגיד למנהל בית ספר שהוא מדבר שטויות. סוקול מסביר שרשתות חברתיות הן אמצעי התקשורת המועדף על בני הנוער היום, ולכן:
I'm just asking that you taste your own medicine. That you stop communicating in your preferred way. Stop talking, stop writing, stop reading, stop all those conversations you have in the school corridors, at restaurants, on the phone, at the market.
דבריו של אורסיני הזכירו לי כתבה מלפני 12 שנה על מפקח במחוז בדרום קליפורניה, אל מייארס (Al Mijares), שהתבטא בצורה דומה. כמובן שאז לא היה Facebook, אבל היה לו ברור שהאינטרנט והלמידה הבית ספרית היו מנוגדים זה לזו. מייארס ראה לנכון לחסום כמעט כל דבר אפשרי באינטרנט. הוא הסביר:
Kids should not be using computers for fun. Kids should be focused on their task. That task is to be educated not entertained.
אבל קל מדי לצחוק, ולטעון שתמיד יהיו אנשים שלא מבינים שהעולם של היום איננו אותו עולם של אתמול. בכל זאת הדברים קצת יותר מורכבים. בתגובות למאמרון של סוקול הורה לילד שלומד בבית הספר של אורסיני מביע התנגדות לגישה שלו, אבל מדגיש שלדעתו מדובר במנהל טוב שמנסה לטפל בבעיות חמורות של בריוניות ברשת. ואותו הורה איננו לבד. במאמרון נוסף, שלושה ימים מאוחר יותר, סוקול כותב שמכרים שגרים ברידג'ווד כתבו לו וסיפרו שאורסיני הוא אדם טוב שנקלע מצב בלתי-אפשרי. לאור הדברים האלה סוקול מנסה לגלות יותר הבנה כלפי המנהל – אבל בכל זאת, קשה לו. הרי אם המצב בבית הספר נואש כפי שהוא נראה, ספק אם זה בגלל התלמידים והרשתות החברתיות שלהם בלבד. סוקול מציין, למשל, שהשיעורים שם בוודאי משעממים ביותר אם במכתב שלו להורים אורסיני כותב:
Over 90% of all homework does not require the internet, or even a computer. Do not allow them to have a computer in their room, there is no need.
אינני מכיר את המצב ברידג'ווד, וצר לי לקרוא שהאווירה בבית הספר היא עד כדי כך עכורה שהמנהל חש צורך לאמץ בפתרונות קיצוניים כמו להמליץ להורים לא לאפשר לילידיהם מחשב בחדר. ובכל זאת, די מפתיע ש-12 שנים אחרי התבטאויותיו של אל מייארס, יש עדיין מנהלים שסבורים שאינטרנט ולמידה סותרים זה את זו.

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות "better writers" יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם "טובה" או "טובה מאד", לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:

Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people's writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי "better writers", כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת "better writers", שהם אכן "כותבים יותר טובים", אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה "טבעית" לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל "מעניין" היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ"ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:

Does it damage literacy? Our research results are conclusive – the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

פתחו (רק קצת) את השער

דרך הבלוג של קתי דייווידסון הגעתי למאמרון של נינה סיימון בבלוג Museum 2.0. המאמרון של סיימון התפרסם לפני כמעט ארבעה חודשים, אבל הטענה המרכזית שלה בוודאי עדיין תקפה.

סיימון מתפרנסת כיועצת בתחום המוזיאונים ועיצוב תערוכות, עם דגש על הגדלת חוויית המבקר. בגלל זה, היא מבינה שהמשפט הפותח במאמרון שלה עשוי להתקבל כטיפה מוזר:

I’ve had it with museums’ obsession with open-ended self-expression. I know this sounds strange coming from someone writing an admittedly self-expressive blog post, but hear me out.
הנוסחה המוכרת מסביבות אינטרנטיות חברתיות ש-90% מהמשתתפים רק צופים במתרחש, ואילו 1% מהמשתתפים אחראים ל-90% מהתוכן, כנראה תקפה גם במוזיאונים. סיימון מסבירה שמעצבי תערוכות במוזיאונים מעוניינים לעודד את המבקרים לתרום לתערוכות (המתאימות לכך), אבל רק אחוז קטן מהמבקרים באמת עושים זאת. היא שותפה לרצון להפעיל כמה שיותר מבקרים, אבל טוענת שעבור מבקרים רבים ההזמנה להתבטא באופן חופשי מתקבלת יותר כאיום מאשר כהזמנה. המסקנה שלה היא שבעצם, פחות הוא יותר:
If your goal is to invite visitors to share their own experience in a way that celebrates and respects their unique contribution to the institution, you need to design more constraints, not fewer, on visitor self-expression.
סיימון מביאה דוגמה מפעילות שלה עם בני נוער. המשתתפים ביקשו לדעת מה עליהם לעשות, וכיצד מה שהם עושים ישתלב לתוך התערוכה שעליה עבדו. עובדי המוזיאון, שלא רצו להגביל את היצירתיות של אותם בני נוער נהגו להשיב "עשו מה שבא לכם", תשובה שבעיניהם היתה הזמנה ליצור. אבל הפירוש שבני הנוער נתנו לאותן המילים היה "בעצם, לא איכפת לנו מה אתם עושים". סיימון מעירה:
The teens wanted the constraints, both so they could be good contributors and to put some limits on the vast openness of “whatever.”
ואילו מפני שלא היו מגבלות או הכוונה, גם לא היו תוצאות.

המסקנה של סיימון די ברורה – והיא בוודאי תקפה גם בסביבות חינוכיות שמתבססות על כלי Web 2.0. כדי להגדיל את מעגל התורמים לפעילות לימודית משותפת עדיף להגדיר היטב יעדים ברורים ומתוחמים. מעטים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם גדר שנפרצה לחלוטין.

למה להסתפק בספרי לימוד דיגיטאליים?

בשבועות האחרונים התכנית של מושל מדינת קליפורניה להחליף ספרי לימוד מסורתיים בספרי לימוד דיגיטאליים זכתה להתייחסות רבה (פורטל מס"ע ריכז מספר קישורים לנושא). לא התלהבתי מהתכנית של שוורצנגר. אני משוכנע שיש כדאיות רבה בספרים דיגיטאליים, וכהורה אשמח שהתרמיל של ילדיי יהיה קל יותר (לא שהם מרבים להביא ספרים הביתה …). אבל אני חושש שהכוונות של שוורצנגר קשורות יותר לחסכון בהוצאות מאשר בשיפור הלמידה של תלמדים. ספרים דיגיטאליים לבדם אינם מבטיחים הצלחה – לא בהוראה ולא בלמידה. יש ספרים מודפסים שבידי מורים טובים מסוגלים להחיות נושא וספרים דיגיטאליים שאולי משתמשים בטכנולוגיות בנות ימינו אבל מעניקים ללומד חוויה לימודית רדודה.

ולפעמים יש טעם להשתחרר מהספרים בכלל. כתבה באתר של ה-St. Petersburg Times מדווחת על בית ספר יסודי בפלורידה שנעלה את ספרי הלימוד במתמטיקה בארון, והתחיל ללמד בדרך אחרת:

Instead of textbooks, teachers used games, group assignments and other materials. They also focused on showing students different ways to solve the same problem.

"We get to pull activities targeted for higher level of engagement with students, rather than using textbooks or worksheets," said teacher Denise White, who helped rewrite the curriculum.

וראו זה פלא – ההישגים הלימודיים של התלמידים, שלפני הנסיון היו די ירודים, השתפרו באופן משמעותי.

הדיווח הזה על נסיון בארה"ב בהחלט מרשים, אבל כאשר התחלתי לכתוב עליו הרהרתי שלא היתה לי סיבה להפליג כל כך רחוק כדי למצוא דוגמה מוצלחת של למידה שאיננה מתבססת על ספר הלימוד (מודפס או דיגיטאלי). במשך שנת הלימודים האחרונה, במחוז חיפה, אריאלה לונברג הפעילה תלמידים בכיתות ד' בקרית ביאליק ברשת חברתית שהוקדשה לשילוב בין מתמטיקה ומולדת. הפרויקט מתואר היטב בדף הראשי של אתר הרשת החברתית:

לשם הכנת המסלולים המתמטיים אנא צלמו בעזרת מצלמה דיגיטלית אתרים בעיר ביאליק.

האתרים יכולים לשקף נקודת מבט היסטורית, גיאוגרפית (מפות וצילום האיזורים השונים), כלכלית (חנויות/ קניון…) או אחרת.

נסו לצלם תמונות שיש בהם עניין מתמטי (בכל דבר יש…) או הנדסי.

המשימה הבאה שלכם תהיה לסמן על תמונה או תמונות (במצגת) או ליצור סרטון (מתמונות או במצלמת וידאו), בעיות מתמטיות, ליצור מסלולים שבהם ניתן ללכת או לפתור אתגרים מתמטיים ולהעלות לכאן- לרשת שלנו.

וכך עשו. במסגרת הפרויקט (שהופעל גם בעידוד המנחה המחוזית למתמטיקה, נעמי חדד) התלמידים התחילו "לחשוב מתמטיקה". הם יצרו סרטים ומצגות, הרכיבו חידות מתמטיות, וכמובן הקדישו זמן רב לפרויקט מעבר לשעות בית הספר. (כיאה לפרויקט לחינוך היסודי, הרשת החברתית סגורה, אבל מתעניינים יכולים לבקש להרשם על מנת לצפות במצגות ובסרטונים שנוצרו – קרית ביאליק בשביל המתמטיקה.)

אינני שולל ספרי לימוד – לא מודפסים, ולא דיגיטאליים. אבל פרויקטים מהסוג הזה, שמזמין תלמידים למצוא את המתמטיקה בחיי היום-יום, ובשיתוף פעולה, יכול להעניק הבנה מתמטית מעבר למה שספר לימוד יכול … ואם הנקודה החשובה היא חסכון, הוא בוודאי עושה את זה יותר בזול.

הרבה מעבר לטכנולוגיה

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:
networks that are both socially constructed and individually driven
ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:

Students who understand that their knowledge is socially constructed can benefit immensely from the integration of social networking into their learning process. It cannot be understated that the sooner students understand that their knowledge is not an isolated construct the sooner they will develop skills of negotiation, debate (an almost forgotten academic skill), critical inquiry, and cognitive positioning–all of which are essential in becoming successful lifelong learners as well as developing expertise in their discipline.
כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:
In the digital world, these kinds of groups, if they are truly based in learning, need not be confined to a class or a course but can continue long after the course has ended.
ובהמשך:
… if students begin a class with existing communities of learners, why silence those and start new ones? Similarly, if students initiate new communities of learners during a class, why attempt to end those simply to apply a grade?
אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.

עזרה דרך הרשת בזיהוי הלא ידוע

אלן לוין, במאמרון שהתפרסם לפני שנה, מספר על כיצד הוא משתמש ב-Flickr כדי לגייס עזרה בזיהוי פרחים שהוא מצלם ששמותיהם אינם ידועים לו. במספר מסגרות שונות אני מתייחס לסיפור הזה, אם כי עד עכשיו לא עשיתי זאת בבלוג הזה. הסיפור מרשים, ומהנה, מאד. הוא ממחיש על היכולת של הרשת לקשר בין אנשים שאינם מכירים זה את זה ומאפשרת להם למצוא תשובות לשאלות שונות. השבוע, לוין חוזר לסיפור הזה ומוסיף לו מרכיב נוסף – דיווח על כיצד הסיפור שלו דרבן מישהו אחר לעשות משהו דומה.

ג'ביז ראיסדנה מלמד אנגלית כשפה שנייה בבית ספר בקטאר. ראיסדנה כותב על זחל שהוא ובתו, בת השנתיים וחצי, מצאו בגג ביתם. הוא רצה לדעת על איזה סוג זחל מדובר, ונזכר בסיפור של אלן לוין. דרך Twitter ראיסדנה שלח בקשת עזרה ללוין, בה הוא הזכיר את סיפור הפרחים וביקש הנחיות על כיצד אפשר לגייס עזרה ב-Flickr. תוך זמן קצר מאד לוין ענה, וההרפתקה של ראיסדנה יצאה לדרך. הוא העלה צילום של הזחל ל-Flickr עם תג של "בלתי ידוע", וחיכה לתשובות שהתחילו להגיע. ראיסדנה כותב:

This is really a remarkable thing. We are now able to just post a picture of almost anything on the Internet and have someone tell us what it is! Think of the power that gives your students. Think of the way they must learn to interact with others in order to use this power most effectively. I think it is truly amazing.
וכצפוי, הוא התחיל לקבל תשובות. אבל התברר שהתשובות הראשונות האלו לא היו נכונות. וכאן, בעיני, החלק המרשים ביותר של הסיפור. ראיסדנה כותב:
At this point in the story I would love to say that someone had correctly identified my caterpillar end of story, but that is not the case. I think often times our students are just looking for the “right” answers as well. Whether they find it on Google, Wikipedia, or someone tells them the “right” answer, the end, and an easy one at that is their objective…. I realized that learning and research are like many things in life – processes not products.
לפני הסיפור הזה נדמה לי שנתקלתי בבלוג של ראיסמדה מספר פעמים, אבל לא עיינתי בו ממש. אבל המאמרון של לוין עורר את הסקרנות שלי, וקראתי לא רק את סיפור הזחל, אלא מאמרונים נוספים. מצאתי איש חינוך שמעורב באופן אינטנסיבי בתקשוב, אבל נזהר מאד מלהעמיד את התקשוב במרכז העבודה החינוכית.

במאמרון שקדם לסיפור על הזחל, למשל, הוא כותב על עודף המידע שמציף אותו, ומהרהר עם יש טעם במידע רב כל כך:

There is so much disorder in the walls of my head that it will take a much more diligent person than I, to clear some space to simply sit and breath. Is this the future we are preparing our students for, a world where we are nothing more than overflowing cups of knowledge and information?
אני מניח שנמשכתי לסיפור של ראיסדנה מפני שאני אוהב את הסיפור של אלן לוין. אבל בסיפור שלו יש משהו שבמיוחד מרשים אותי – הנכונות להמשיך מעבר למקריות הנעימה על מנת לבחון כיצד הרשת פותחת אפשרויות, אבל לא מבטיחה הצלחות. כאשר אנחנו לומדים לשלב את הכלים האלה לתוך הפעילות החינוכית שלנו, לא כפתרונות אלא, כמו אצל ראיסדנה, כהזדמנויות, נדמה לי שאנחנו בדרך הנכונה.

צריכים להתמקם אי-שם באמצע

תקציר של סדנא שעתידה להתקיים בכנס חינוכי בעוד חודשיים מזכיר תופעה שכנראה זוכה להתייחסות מוגברת בזמן האחרון בסביבות חינוכיות:
A "Creepy Treehouse" is an online place that adults build with the intention of luring kids in. Although we use "their" tools in education, students want to keep their lives separate. Let's define the difference between teaching “outside of the box” and "stepping inside forbidden social circles".
בשבועות האחרונים תופעת ה-creepy treehouse אכן מופיעה במספר הולך וגדל של בלוגים וכתבי עת חינוכיים. התופעה מתייחסת לשימוש בכלים אינטרנטיים פופולאריים כפיתוי – לגרום לסטודנטים להתעניין בתוכן לימודי על ידי כך ש-"מדברים בשפה" שהם, שמשתמשים בכלים שהם מכירים מסביבתם החברתית, מחוץ למסגרות לימודיות. לא מדובר בתופעה חדשה במיוחד – כבר לפני מספר חודשים כתבתי כאן על כך שלא מעט סטודנטים מכריזים "get out of my facebook". נדמה לי שלא קרה שום דבר מיוחד שגרם לכך שהנושא עולה עכשיו שוב, מספיק פשוט שנת לימודים חדשה נפתחת בקרוב.

למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.

אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?

אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.

לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.

אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.

הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” – מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.