החיפוש רק רומז על העיקר

במשך השבוע האחרון גיליתי שהמאמרון האחרון שלי כאן שימש, כנראה, בסיס לדיון של קורס או של השתלמות. קריאת התגובות היחסית רבות שהמאמרון זכה להן רומזת שהמגיבים מכירים זה את זה, ולכן הסקתי שאולי הקריאה והתגובה הן מטלה במסגרת של קורס. אני שמח שאני יכול למלא את התפקיד הזה, אפילו אם אני בטוח שיש מבחר מאמרים אחרים שיכולם לשרת את אותה המטרה טוב יותר. אני בסך הכל העליתי סוגיה ורשמתי מספר הרהורים, וכל אחד רשאי לעשות עם אלה מה שהוא רוצה. ולאור זה נדמה לי שהדעה שלי איננה חשובה. כמובן שנעים לי שאני יכול לשמש אכסניה לדיון פורה עבור אותה קבוצה, אבל שוב – אינני חלק מההמשך הזה. (אגב, נדמה לי שהאירוניה של הנקודה האחרונה שבמאמרון – שהמחקר שעורר, הפעם, את הדיון הוא בעצם מחקר יחסית ישן – הורגשה רק אצלי.)

אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או …. וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם "חשיבה ביקורתית"), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?

ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני … וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?

מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-"למידה" בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל "להחזיר" את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.

אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:

בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשר לקוות שזה באמת המצב, אבל נדמה לי שהמציאות אחרת. אצל רבים מאיתנו יש צורך לעורר (ואולי אפילו לשתול) "שיקול דעת". דווקא "שימוש מושכל בגוגל" עשוי להיות "נושא" שדרכו ניתן לפתח את שיקול הדעת. הרי השימוש המושכל איננו מסתכם בהיכן להקליק או כיצד לזהות את תוצאות החיפוש. עיקרו נמצא מעבר לפעולות הפשוטות האלו כאשר אנחנו נדרשים להעריך את הכדאיות של מה שאליו הגענו ולהבחין אם הוא משרת אותנו ועונה על הצרכים שלנו. זאת ועוד: מבחינתי האישית, קשה לי להבחין בין "נלמד" לבין "נרכש עצמאית". אני מניח שההבדל נמצא במילה "עצמאית", אבל אפשר לטעון שכל למידה היא בסופו של דבר "עצמאית" היות ואיננו יכולים להגיד שמישהו באמת למד משהו עד אשר האדם היחיד מפנים אותו.

עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:

אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
אם הקביעה הזאת נכונה (ונדמה לי שדווקא קיימות יותר מדי מערכים כאלה) האם עלינו להסיק שמפני שאין מערך שיעור שמלמד חיפוש הוא איננו ראוי ללמידה בבית הספר? נדמה לי שהאמירה הזאת רק מחזקת את הטענה שבית הספר איננו עוסק בדברים שהם חשובים באמת.

דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים "משניים" כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה"ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:

Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
לכן, על אף העובדה שאני יכול להבין את תחושות המגיבים, אני חושש שמה שעולה מתוך התגובות היא כניעה לבית הספר כפי שהוא מתפקד היום. במקום זה הייתי מעדיף לראות חזון שרואה בבית הספר מקום שפותח אופקים. לפני עשור ויותר החזון הזה ליווה את הנסיונות הראשונים לשלב את הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך. היתה תחושה שהאינטרנט יוכל לפתוח את בית הספר לכיוונים שהיו אולי רצויים לפני-כן, אבל לא יכלו לבוא לביטוי. היום התקשוב זמין הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו לפני עשור. אבל בית הספר ממשיך לתפקד כמו שתיפקד לפניו. אני מקווה שאיננו עדים לכך שהמערכת אכן הצליחה לסגל לעצמו את הכלי, תוך כדי התעלמות מהמהות.

אין חדש – בחיפוש, ואולי לא במחקר

ספק עם פרסום של עוד מחקר שמגלה שתלמידים אינם יודעים להעריך את המידע שהם מוצאים דרך מנועי חיפוש באינטרנט יכול להיחשב לידיעה חדשותית. כפי שהדיווח הקצר בפורטל מס"ע על כתבה של קלייב תומפסון באתר Wired מדגיש:
הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור
מה שנדוש בסביבות חינוכיות עשוי להיות חדש בסביבות טכנולוגיות (אם כי זה קצת מפתיע). ומפני שקלייב תומפסון הוא שם מוכר מאד בשדה הטכנולוגי, כתבה משלו, אפילו קצרה, מעוררת ענין. תומפסון כותב בעקבות מחקר שבין היתר עקב אחר הרגלי החיפוש של סטודנטים באמצעות גוגל. במספר מקרים החוקרים היטו את התוצאות ה-"טבעיות" של גוגל כך שהתוצאות הראשונות שהופיעו בדף התוצאות של גוגל היו "טובות" פחות מאשר התוצאות שנקבעו על ידי שיטת ה-Page Rank של גוגל. התברר שהסטודנטים האמינו לגוגל והניחו שמה שהופיע בראש דף התוצאות היה עדיף על מה שהופיע נמוך יותר בדף. המסקנה? הסטודנטים לא הפעילו "חשיבה ביקורתית" כלפי התוצאות, אלא סמכו באופן עיוור על מנוע החיפוש. תומפסון שואל מי אשם במצב הזה, וגם עונה על השאלה שלו:
Who’s to blame? Not the students. If they’re naive at Googling, it’s because the ability to judge information is almost never taught in school. Under 2001’s No Child Left Behind Act, elementary and high schools focus on prepping their pupils for reading and math exams. And by the time kids get to college, professors assume they already have this skill. The buck stops nowhere. This situation is surpassingly ironic, because not only is intelligent search a key to everyday problem-solving, it also offers a golden opportunity to train kids in critical thinking.
אני מניח שכולם מסכימים שהיכולת להפעיל "intelligent search" היא אחת המיומנויות החשובות של ימינו. קשה להגיד ששנים של פרויקטים שמבקשים להקנות מיומנויות חיפוש הניבו פרי רב בתחום הזה. אבל עלינו גם להכיר בעובדה שיכולתם של מנועי חיפוש לאתר את המידע המבוקש משתפרת מיום ליום. ולאור זה, הגיוני שסטודנטים סומכים עליהם. וכמובן יש בעיה גדולה עוד יותר. במקרים רבים מדי המידע שסטודנטים מתבקשים למצוא הוא מידע שלא דורש מהסטודנט לחפש מעבר לתוצאות הראשונות. לא ברור אם תכניות לפיתוח מיומנויות חיפוש יכולות להצליח אם במקרים רבים מדי אין צורך של ממש במיומנויות האלו.

נדמה לי שזה מה שגורם לאלן לווין לא להתרגש מהידיעה שתומפסון מפרסם. לווין שואל אם מורים באמת מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא משהו בעל ערך.

“Kids” are given some assignment and want to get it done as fast as possible, to satisfy what is being set in front of them. They give the top results … because the question they are asked to “research” does not matter much to them.

When we talk of searching, we are talking the basic most bottom of the pyramid structure motivational task. Frankly, I don’t care if kids can “search”– I want to know what happens when they seek.

אינני יודע אם כאשר סטודנטים ותלמידים עורכים חיפושים אחר מידע שהם באמת מתעניינים בו באופן אישי הם יעילים או מוצלחים יותר מאשר בסביבה הלימודית. על אף העובדה שאני רוצה לחשוב שהתשובה היא חיובית, אינני בטוח שכך המצב. לעתים קרובות תלמידים בסך הכל מחפשים מידע יבש, תשובות לשאלות שאינן דורשות שיקול דעת או השוואה בין תוצאות. מערכת החינוך איננה מתקשה רק בהקניית מיומנויות חיפוש, או בפיתוח חשיבה ביקורתית. היא גם איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות.

ועוד מילה לסיום. בשבוע האחרון מספר אתרים התייחסו לכתבה של תומפסון. אולי כצפוי, רבים ציינו שאין חדש בגילוי שתלמידים סומכים על גוגל באופן עיוור. אבל זה איננו הדבר היחיד שאיננו חדש. ניסיתי לאתר את המחקר שעליו תומפסון כותב. בין ההתייחסויות שאני מצאתי, לא מצאתי קישור למחקר עצמו. היה עלי להמשיך מעבר לדף הראשון של התוצאות בגוגל, וגם לנסות מספר מילות חיפוש שונות. אבל נדמה לי שמצאתי את המחקר … וגיליתי שה-"חדשות" המרעישות בנוגע להרגלי החיפוש של סטודנטים ותלמידים מתבססות על מחקר שהתפרסם בשנת 2007.

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.