לגעת בשאלות יסוד

החודש קראנו ש-Becta, הגוף באנגליה המופקד על הטמעת טכנולוגיה לתוך מערכת החינוך, הודיע על הסכם שהושג בין מפיצי לוחות אינטראקטיביים. לפי ההסכם הזה, חומרי הלימוד המיועדים ללוחות האלה יופקו לפי פורמט אחיד. על סמך ההסכם הזה בתי הספר לא יוגבלו לחומרי למידה שהופקו ללוחות של חברה מסויימת, אלא כל מה שיופק ללוחות, ללא קשר לחברה שמפיצה את הלוחות, יהיה נגיש ושמיש.

יותר ויותר לוחות אינטראקטיביים חודרים לתוך מערכות החינוך, ולכן מדובר בהסכם מאד חשוב לעתיד השימוש בהם בבתי הספר. אבל לאור הפופולאריות ההולכת וגדלה של הלוחות האלה, מעניין ש-דוח הוריזון של 2010 איננו מזכיר אותם בכלל. זאת ועוד: בדקתי את הדוחות של ארבע השנים האחרונות, ומצאתי רק אזכור אחד ללוחות האלה. דוח הוריזון (K-12) מתמקד במגמות טכנולוגיות בחינוך בשלושה תחומים – בהוראה, בלמידה, ובביטוי יצירתי. לאור זה, יש משהו טיפה מוזר בכך שהדוחות אינם מזכירים את הלוחות האלו. כידוע, ללא מעט אנשי חינוך יש ביקורת די נוקבת כלפי הלוחות. הם טוענים שלמרות השם, השימוש בלוח האינטראקטיבי מנציח את השיעור הפרונטאלי המסורתי, ולכן מדובר בכלי שאיננו מעודד “ביטוי יצירתי”. ובכל זאת, דוחות הוריזון מתייחסים גם להוראה, ואין ספק שמדובר במגמה בהוראה שתופסת תאוצה.

במידה לא קטנה העוסקים בתקשוב בחינוך מתחלקים לשני מחנות. מצד אחד יש אלה שמבקשים לאמץ את הטכנולוגיה כדי לחזק את ההישגים של תלמידים בתחומי הלימוד המסורתיים. עבורם, הלוח האינטראקטיבי הוא כלי נפלא שמייעל ומשביח את עבודת המורה. לעומתם, יש כאלה שחושבים שהערך האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בדרבון פיתוח שיטות למידה שמעצימות את התלמיד, שמאפשרות לתלמיד לכוון את הלמידה של עצמו, או ללמוד בשיתוף עם אחרים. סביר להניח שמחברי דוח הוריזון מזדהים עם המחנה השני, ולכן הם אינם חשים צורך להתייחס לטכנולוגיות שתואמות יותר את המחנה הראשון.

ובכל זאת, נדמה לי שהפערים בין שני המחנות קטנים מאשר חסידיהם נוהגים לתאר אותם. גם מי שדוגל בלמידה ממוקדת תלמיד מבין שיש מקום ל-“הוראה” במובן המסורתי של המילה, ורבים מאלה שמנסים לשלב את הלוח הלבן האינטראקטיבי לתוך תהליך ההוראה סבורים שהלוח יכול לעודד למידה פעילה. הם אינם חושבים רק על תוצאות טובות יותר במבחנים בינלאומיים. אם יש מחלוקת, היא מתמקדת בשאלה של היכן כדאי להשקיע את המשאבים הדלים שמגיעים לחינוך. אבל עבור שתי הגישות אין ערעור על כך שקיימת תכנית לימודים שקובעת מה התלמיד אמור ללמוד. שתיהן מתקשות לשאול שאלה חשובה מאד לגבי מה בכלל חשוב ללמוד היום, שאלה שמעלה דייוויד ויינברגר במאמרון חדש בבלוג שלו.

ויינברגר היה אמור להרצות באנגליה לפני שבוע, אבל התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה ממנו להגיע לשם. בבלוג שלו הוא מציין מספר נקודות שאליהן הוא התכוון להתייחס. בין אלה אנחנו מוצאים:

Now that — thanks to the Web — we can’t know anything without simultaneously knowing that there is waaaaay too much for us to ever know, knowledge and knowing are changing. The old strategy of reducing knowledge to what our medium (paper) can handle is being replaced by new strategies appropriate for the inclusive nature of knowledge in a medium built out of links. (Links are about including more and more; books are about excluding everything except what really really counts.)
זמינות המידע משפיעה, כמובן, על המקורות שאנחנו מחליטים להביא לתלמידים שלנו. בנוסף, היום כולנו משלמים מס שפתיים לצורך בכישורים מידעניים כדי שאפשר יהיה להתמודד עם כמויות המידע העצומות שמציפות אותנו. אבל לפי ויינברגר, מפני שכל נגיעה במידע בתחום כלשהו מיד מפגיש אותנו עם העובדה שאין אפשרות לדעת את הכל, המשמעות של “לדעת” איננה מה שהיתה בעבר. לא ברור אם הוא מסיק מזה שאין צורך (או אין טעם) ללמד “עובדות”, או שהיום כל המקצועות מתמזגים זה עם זה ולכן דרושים אמצעי הוראה/למידה שונים, או אולי משהו אחר. אבל אם באמת המשמעות של “לדעת” שונה ממה שהיתה, זה ללא ספק צריך להשפיע לא רק על איך אנחנו מלמדים ולומדים, אלא גם על מה בכלל כדאי ללמד וללמוד. נדמה לי שעד היום מחברי דוח הוריזון, וכמוהם גם מפיצי הלוחות האינטראקטיביים, לא התחילו להתמודד עם הסוגיה הזאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *