יש בכל זאת מי שמרוויח

אחד הנושאים שעולים שוב ושוב סביב השפעת מגפת הקורונה על החינוך הוא כמות ה-“למידה” שתלמידי בתי הספר “מפסידים”. ההערכות שונות, אם כי באופן עקבי נדמה שכולם משוכנעים שהלמידה נפגעה, ויש גם אלה שמתריעים על נסיגה אצל התלמידים. לא ברור מה זה באמת אומר. האם האפקטיביות של ההוראה מרחוק, דרך ה-Zoom, היתה ירודה, ולכן אי אפשר היה להספיק את כל מה שהיה מתוכנן שהתלמידים ילמדו? או אולי השהות הממושכת של התלמידים בבית, מחוץ לבתי הספר הפיסיים, גרמה להם לשכוח דברים שהם כבר למדו? באופן כללי כל הערכה כזאת בעייתית. הרי גם כאשר התנאים הם אופטימליים – המורה מצוין, עזרי הלימוד משובחים, הכיתה ממושמעת – לא ברור כיצד מודדים למידה. לטוב או לרע, יש מוסכמה הטוענת שהמערכת זקוקה למבחנים כדי לדעת אם התלמידים באמת למדו את מה שהמערכת ציפתה שילמדו. אבל כדי שמבחנים כאלה יהיו אמינים הם צריכים להיערך בתנאים שמבודדים משתנים כמו ההשפעה החיובית או השלילית של הבית בזמן שלמדו שם בגלל הקורונה.

מדינות רבות מבקשות לבדוק את מצב הלמידה, או ליתר דיוק, את גודל הפסד הלימודים. אתר האינטרנט של תחנת טלוויזיה של מדינת פלורידה מדווח על מערך מבחנים כזה במדינה. הכתבה מצטטת את מנכ”ל משרד החינוך של המדינה:

“The science and data told us that we were likely to see an exacerbation of achievement gaps, those students who are traditionally disadvantaged for a variety of reasons are likely to suffer the most,” said J. Alex Kelly, the chief of staff for the Florida Department of Education. “The data we are seeing in Florida and in other places are that the poor and marginated tend to suffer the most when schools are closed.”

זה איננו צריך להפתיע. גם מבחינת הגישה למחשבים ולאינטרנט, וגם מבחינת היכולת של המשפחה והסביבה לעזור, היה צפוי שאוכלוסיות חלשות יסבלו יותר מאשר אוכלוסיות מבוססות. אבל האם המדינה באמת זקוקה למבחנים כדי לבדוק את גודל הפער או הפיגור שנוצר? בכתבה מדווחים שפלורידה מאריכה את תקופת המבחנים – כנראה כדי לאפשר לבתי הספר לצמצם את הפערים. אבל יש דרכי הערכה אחרות. סביר להניח שהמורים עצמם מסוגלים להעריך את מצבם של התלמידים שלהם בלי המבחנים. יוצא שהתלמידים מפסידים פעמיים – פעם ראשונה מפני שבתי הספר היו סגורים, ופעם שנייה מפני שצריכים להתכונן למבחנים במקום לנצל את הזמן שבו הם חוזרים לבתי הספר כדי ללמוד. סטיבן סינגר (Steven Singer) טוען שלסדר העדיפויות המוזר הזה שמעמיד את המבחן מעל ללמידה של ממש יש הסבר פשוט, ועצוב. מאמרון חדש בבלוג שלו נפתח עם הצהרה שבאופן מכוון מבקש להיראות אבסורדי:

We’ve got to be able to tell how badly the pandemic is affecting student learning.
So let’s give standardized tests.

לפי סינגר, יותר מאשר הזמן שמוקדש למבחנים, שבסך הכל יגלו את מה שצריך להיות ברור לכל – שבדרכים ובמידות שונות המגפה פגעה בכולם, הדגש על מתן מבחנים הוא בעצם מענק כספי לחברות הגדולות שמפיצות את המבחנים האלה. סינגר מסביר:

States spend more than $1.7 billion every year on testing. In 45 states, assessments at the primary level alone cost taxpayers $669 million.

זאת ועוד: בנוסף למבחנים החברות האלו משווקות חומרי לימוד משלימים שאמורים לשפר את תוצאות התלמידים במבחנים. סינגר מעלה את הסברה שיש להן אינטרס באחוז גבוה של נכשלים כדי שאפשר יהיה למכור עוד ועוד מחומרי העזר.

אבל אין צורך להתפס בתיאוריות קשר כדי להבין שבזמן שהתלמידים הפסידו היו אחרים שהרוויחו. ב-Chronicle of Higher Education גולדי בלומנסטיק (Goldie Blumenstyk) סוקרת את המצב הנוכחי בהשכלה הגבוהה ומציינת שדווקא בתקופה שבה מוסדות נאלצות לקצץ בתקציביהם, ההשקעות בטכנולוגיות “חינוכיות” הולכות וגדלות:

Ed-tech companies raised a record $2.2 billion in venture and private-equity capital across 130 deals in 2020, according to EdSurge, which tracks those figures in its funding database. Last year’s total was up nearly 30 percent over the $1.7 billion invested in 2019, across 105 deals. And that doesn’t count the additional hundreds of millions invested already in 2021, or the potential gusher of new capital being raised by education-focused private-equity funds or by the now-trendy Wall Street vehicles known as SPACs, or special purpose acquisition companies, that have no actual operations (yet).

בלומנסטיק איננה שוללת את האפשרות שחלק מהכסף הרב הזה יושקע בפרויקטים כדאיים, אבל היא כן מדגישה שמעט מאד כסף מושקע בפרויקטים שמבקשים לבחון מה אפקטיבי ומה לא. נוצר מצב שבו חברות טכנולוגיות מבקשים לשווק את מוצריהם למוסדות חינוך בעיקר מפני שהם חדשים, ולא מפני שהם באמת מסייעים להוראה וללמידה.

אכן, זאת כנראה תקופה מבטיחה עבור משקיעים בטכנולוגיות חינוכיות. לפני שבועיים EdSurge דיווח על רכישת NearPod על ידי Renaissance Learning בסכום של $650 מיליון. יש לי הכרות מצומצמת בלבד עם NearPod אבל מההכרות הזאת אני מתקשה להבין כיצד כלי שהוא בסך הכל נחמד יכול להיות שווה סכום כל כך גדול. אבל תקופת הקורונה הגבירה את הביקוש בכלים שמבטיחים שיעורים מן המוכן, וזה דבר ש-NearPod מציע. מנכ”ל החברה מצוטט בכתבה:

The pandemic really accelerated the need for teachers to find ways to continue doing things that were once easily done in classrooms

השינוי הזה בדרכי ההוראה מעניק הזדמנויות ליזמים. כך גם עם מייסד אקדמיית קהאן. פיטר גרין (Peter Greene) כותב על יוזמה חדשה של סלמן קהאן – מערך חינמי של הדרכה אישית (tutoring). קהאן מדגיש (כצפוי) שיש כאן מענה לשעות הלימוד הרבות שהלכו לאיבוד בגלל המגפה. אמנם במקרה הזה מדובר ביוזמה ללא מטרת רווח, אבל כפי שגרין מציין, לשותפים של קהאן במיזם החדש רקורד מכובד בקידום החינוך הפרטי. סביר להניח שהמשקיעים ימצאו הדרך להרוויח ממנו, ותוך כדי כך הם גם יביאו לצמצום החינוך הציבורי הממלכתי. גרין מזכיר לנו שעל אף ההערכה הרבה שקהאן זוכה לה בציבור הרחב, הערך הלימודי של האקדמיה שלו רחוק מלהיות מוכח:

Sal Khan is the co-founder of this; the guy who somehow convinced people that canned instruction that will never clarify itself, take questions, or do anything except repeat, is revolutionary. Sigh. If you stood in your classroom and just repeated a lecture or demo, and every time a student asked a question you just said the exact same thing you just said, you’d be spending time in the principal’s office. But do the same thing on YouTube and now you’re a visionary.

גרין כותב עם מנה גדושה של ספקנות ועוקצנות, אבל נדמה שהיא די מוצדקת. יש מי שעתיד להרוויח מהשפעת הקורונה על החינוך, וזה כנראה לא יהיו התלמידים והלמידה.

2 תגובות בנושא “יש בכל זאת מי שמרוויח”

  1. הדגש על הלמידה ולא על החינוך הוא שמחייב מבחנים. ישנו אוקסימורון מסוים במערכת בה מבחנים סטנדרטים בודקים למידה שהיא הכל מלבד סטנדרטית. מעבר לזניחת הפן החינוכי של מערכות החינוך וההשכלה, שהוא הפן המשמעותי יותר מבחינתי (והוא גם הפן שנפגע יותר בזמן הקורונה, וקשה יותר לשקמו), הדגש על למידה ועל ידע בקרב תלמידים שעולמם קורס נראה כמו האחזון בישן ובמוכר אבל לאו דוקא בהכרחי.
    מה אם נאמר, בגרות כרגע לא רלבנטית. בוגרי מערכת החינוך בזמן קורונה, יכולו להיכנס לשנת מכינה באוניברסיטה / מכללה ואז לבחון את דרכם האקדמאית. רק רעיון אחד משלל רעיונות שמומחים ממני בודאי יכולים לחשוב עליהם.
    ידע אפשר להשלים. חיברות וקשר בין אישי, חיים בקבוצה, אזרחות ואחריות אישית וקהילתית – קשה הרבה יותר.

  2. הערכה אפקטיבית ואמיתית נעשית רק על ידי מורים, בתנאי שהם מורים טובים כמובן. נוכחתי בזה כשהייתי בעצמי מורה, במשך שנים רבות. לעתים, הערכה מסורתית, מקובלת, תעשייתית או איך שתרצו לקרוא לזה, לא רק שאינה מועילה אלא אפילו מזיקה. ושוב, כשאני חוזר לתקופת ההוראה שלי, ראיתי המון טעויות מזיקות כאשר הסתמכו על מבחנים מסוגים שונים ולא סמכו על שיקול דעתם של המורים או, אם לדייק, כאשר העדיפו את ההערכה החיצונית על זו של המורה. מעבר לכך, במקרים רבים המורה “נשפט” קשות כאשר הערכתו הייתה בניגוד להערכה שהוזמנה מחוץ לבית הספר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *