מענין לענין על, פחות או יותר, אותו ענין

יש ימים שלשמחתי אין לי על מה לכתוב. יש גם ימים שלצערי אין לי על מה לכתוב. ויש ימים שבהם מספר המאמרונים המעניינים שמצטברים בקורא ה-RSS שלי רבים כל כך שבקושי אפשר לדעת היכן להתחיל לכתוב. זאת ועוד: על פי רוב אני משתדל שכל מאמרון שאני מפרסם כאן יעסוק בנושא אחד, ואילו משום מה, הדברים שמצטברים אצלי מהווים בליל גדול, ערבוביה של נושאים, כך שקשה להכין מאמרון ברורה וממוקדת. אבל מה לעשות, וכמו שציינתי פעמים רבות בעבר, זה חלק מהאופי של העיסוק בבלוגים. ולכן, עם מבוא ארוך ומפותל, ואולי גם מיותר, אפשר לנסות לחבר בין כמה מהדברים המגוונים שהצטברו אצלי לתוך מאמרון שאני מקווה יהיה, בסופו של תהליך, פחות או יותר קוהרנטי.

במאמרון האחרון שלי ניסיתי להסביר למה עבורי רשת יעילה ומשמעותית יותר מאשר קהילה. אותו מאמרון זכה לתגובה עניינית ומנומקת מאחת מהשותפות לרשת שלי, Iteacher. Iteacher דוגלת ב-"קהילה", אם כי נדמה לי שעצם התגובה שלה על גבי הבלוג הזה מחזקת את הטענה שלי בנוגע ל-רשת. אני מקווה שבקרוב נוכל להמשיך את הדיון – גם כאן, גם בבלוג שלה, ובעוד מספר מסגרות. ובינתיים, מאמר שנתקלתי בו דרך חשבון הדלישס של שותף אחר לרשת שלי מאפשר לי להביא דוגמה נוספת לאותה אמורפיות פורה ש-רשת מאפשרת. מדובר במאמר של ג'יימי מקנזי, לטעמי אחד ההוגים המעניינים, והחשובים, בתחום הלמידה באמצעות מחשבים (אם כי המאמר הספציפי הזה, Teaching Social Studies Authentically, כמעט איננו מזכיר מחשבים או אינטרנט, וזה דווקא אחת הנקודות החיוביות שבו). אני קורא את המאמרים של מקנזי, מאמרים שהוא מפרסם באתר שלו, From Now On, כבר יותר מעשור. מקנזי איננו כותב בלוג, וכמובן שאין כל פסול בכך. אבל כמי שקורא את מאמריו במשך שנים רבות, אני חש שאיכותם דווקא נפגמת בגלל זה.

ולמה נפגמת? אם יורשה לי להשמיע קצת ביקורת כלפי מישהו שאני מאד מעריך, אדם בעל קבלות מוכחות, אני חש שמקנזי מנותק מדיונים חשובים מאד שמתרחשים על גבי הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בתהליך הלמידה. הוא חוזר על עצמו, ואיננו נעזר בהגיגים של אחרים כדי להמשיך לפתח את התפיסה הבסיסית שלו.

זאת ועוד: כזכור, הגעתי למאמר של מקנזי דרך חשבון הדלישס של ידיד לרשת. לאתר של מקנזי אין RSS. עדכונים לאתר אפשר לקבל רק דרך הדואר, או אם זוכרים לבקר באתר לבדוק אם יש שם משהו חדש. נדמה לי שבגלל זה, השפעתו של מקנזי פחותה ממה שהיא יכלה להיות. יש יחסית מעט דפים מהאתר שלו המסומנים בדלישס. יש בלוגים שמזכירים מאמרים שלו, אבל (לפי בדיקה ב-Google Blog Search) נדמה לי שהוא מוזכר הרבה פחות מאשר הוגים אחרים שחשיבותם פחותה מחשיבותו.

אז? במשך שנים רבות מקנזי מצליח להתמיד בפרסום חומרים המבטאים גישה חינוכית בריאה למחשבים, לאינטרנט, ולחקר משמעותי. יתכן מאד שמתאים לו לעבוד בנפרד מאחרים. אך אם הוא היה משולב יותר לתוך הבלוגוספירה החינוכית, אני משוכנע שהוא היה ניזון מאחרים, וגם השפעתו היתה גדולה יותר.

באותו גליון של העיתון/האתר של מקנזי בו מתפרסם המאמר שהזכרתי, מקנזי מפרסם גם ביקורת על ספרו של אנדרו קין, The Cult of the Amateur (מה? אני שוב מזכיר את הספר הזה?). ביקורתו של מקנזי היא … די פרווה. חשים שהוא חושש מלנקוט עמדה. מצד אחד הוא חש שחוכמת ההמון איננה כל כך חכמה, אך מצד שני, הוא מודע לכך שהכלים שמשתמשים בהם היום יכולים לעזור מאד בתהליך הלמידה. לדוגמה:

Schools should pay attention to Keen's claims and discuss whether policies should be adjusted to meet some of his concerns. In recent discussions with several schools about Wikipedia and its suitability as a source for student research, I learned that these schools had created no policy governing this issue and each teacher was acting independently, with some taking quite a strong stance against Wikipedia while others were more permissive, suggesting that students might use it as a starting place for a project. The more we looked at some of the controversy swirling around Wikipedia, the more the staffs of these schools seemed intent on creating a policy.

מה להגיד … סתמי למדי. לא כל אחד צריך, כמובן, להיות מהפכן חינוכי, אבל יש בפיסקה הזאת משהו יותר מדי בנאלי. מקנזי, שכותב המון על הכוח הלימודי שבשאילת שאלות, ובפרויקטים לימודיים המשלבים מה שאחרים מכנים "אוריינויות חדשות" היה צריך, לטעמי, להיות הרבה יותר תקיף. בערך באותו הזמן שהביקורת הזאת של מקנזי התפרסמה, התפרסמה גם, למשל, ביקורת, נוקבת ממש, של דייוויד ויינברגר. גם ויינברגר איננו פוסל כמה מהטענות של קין, אבל הוא מנתח אותו לעומק כדי להראות עד כמה הגישה של בעצם פשטני. הפער בעומק הניתוח בין שתי הביקורות רב, ומקנזי מאד מאכזב. וגם כאן, נדמה לי שלפחות בחלקו, זה נובע מהעדר התחברותו של מקנזי לרשת שיכלה להעשיר אותו בקלט מתחדש מתחומים רבים ומגוונים.

והנה, הגעתי לסיום המאמרון הזה, ועדיין לא ברור לי אם חיברתי את החלקים השונים, אם אני מהרהר רק לעצמי, או אם ההרהורים האלה תורמים, ולא במעט, גם לאחרים. ויש עוד מספר הולך וגדל של נושאים אחרים שעליהם כבר צריכים לכתוב.

בכמה קהילות כבר אפשר להיות חבר?

חלק לא קטן מזנם ה-"חופשי" של מורים מוקדש להכנת שיעורים ולפעילויות אחרות הקשורות לעבודת ההוראה שלהם. המצב הזה מוכר לי (אם כי מלפני שנים די רבות). לכן, אין זה מפתיע אותי כאשר בהשתלמויות שבהן אני מציג בלוגים וקוראי RSS למורים אני שומע את התלונה "אבל למי יש הזמן לקרוא את כל זה?". אפילו אם אני רוצה להשיב שאחד התפקידים של המורה של היום הוא מעורבות במתרחש בבלוגוספירה המקצועית שלו, אני מבין היטב עד כמה קשה לקיים "חובה" כזאת.

והקושי הזה רק הולך וגובר. כמעט כל יום אני נתקל בבלוג חדש ומעניין שאחריו אני מעוניין לעקוב. ולא מדובר רק בבלוגים. יש גם קהילות מתוקשבות רבות הנוצרות על מנת לאפשר למורים לקבל וגם לתרום. אם נדרוש ממורים גם לקרוא בלוגים (ואולי גם לכתוב לבלוג אישי) וגם להיות חלק פעיל בקהילות, לא ברור כיצד הם בכלל ימצאו זמן להכין שיעורים.

יש ויכוח בין אלה ש-"מאמינים" בבלוגים, לבין אלה שחושבים שקהילות מתוקשבות מהוות תשתית טובה יותר – במיוחד למורים שזה עתה נחשפים לעניינים האלה. אישית, אני בין אלה שמוכנים לוותר על ה-"קהילה" לטובת רשתות חופשיות ואישיות יותר. לא שיש לי משהו נגד קהילות, אבל במהלך השנים למדתי שלעתים קרובות מדי "קהילה" היא בעצם פיקציה. כולנו מעמידים את הצרכים שלנו במרכז הפעילות שלנו, ואנחנו משתתפים במסגרות למיניהם במידה שאותה השתתפות תורמת לאותן צרכים. אין זה אומר שאני חושב שאיננו מסוגלים לעזור זה לזה. כמובן שזה אפשרי, ואפילו הכרחי. אבל יש משהו מלאכותי ברעיון של "קהילה מתוקשבת". קהילות בנות מאות "חברים" אינן, להבנתי, קהילות. הרי, אין שום אפשרות להיות "חבר" עם כולם.

לעומת הקהילה, הרשת היא דבר שצומח יותר בטבעיות. יש בלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא מפני שדעותיהם מחזקים את שלי. לעומתם, יש בלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא מפני שהם מכריחים אותי לבחון לעומק את הדעות שלי. מבלי שהם יודעים על כך, גם אלה וגם אלה ברשת שלי. יש עמיתים שמזינים אותי בקישורים כדאיים דרך חשבונות הדלישס שלהם, ואחרים שאליהם אני יכול לפנות (לרוב דרך הדואר האלקטרוני) כדי להבהיר בעיות – חלקן חינוכיות, חלקן טכנולוגיות. גם אלה ברשת שלי. כמה מהאנשים האלה מכירים אותי אישית, אבל רבים אחרים כלל לא יודעים על קיומי.

אני יודע שאני חלק מהרשתות של אנשים אחרים, ואני יכול לקוות שקיימות רשתות אחרות, של אנשים שאינני מכיר בכלל, שמהן אני מהווה חלק. אני מסתפק בזה, מבלי לדרוש "קהילה", או קשר הדוק יותר, ואינני חש שזה הסתפקות במועט. דווקא בעיני זה הישג די גדול.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי באופן די קבוע. הם צפים למלעה עכשיו בעקבות מאמרון של סקוט מקלוד ב-TechLearning Blog מלפני כמה ימים. מקלוד מעיר מספר הערות בנוגע לרשתות חברתיות מקצועיות. חלק מההערות שלו אינן נראות לי, אבל אחת פוגע בול:

As some of us encourage educators to dive into social networking, it behooves us to explicitly acknowledge the challenges of time management, multiple network management, etc. It’s not all glam and glitz.

נדמה לי שמורים שהם חדשים לתחום הזה של רשתות חברתיות – אם דרך בלוגים, או קהילות, או כל כלי אחר – עשויים לקבל את הרושם שאלה מאיתנו שכותבים על זה (שוב ושוב … ושוב!) חושבים שאין דבר יותר קל מאשר לקפוץ למיים. הערות כמו של מקלוד מזכירות לי שכדאי לי להזהיר – יש מורים שעבורם הקביצה היא קלה, ואחרים שעבורם היא קשה, אבל עבור כולנו, להחזיק את הראש מעל למיים היא משימה כמעט בלתי אפשרית … ובכל זאת כדאית.