לשם מה התקשוב?

לפני שלוש שנים קישרתי כאן למאמרון של קלרנס פישר, מורה בעיירה קטנה במרכז קנדה. פישר מעיד על עצמו שהוא איננו הוגה חינוכי אלא בראש ובראשונה מורה בכיתה. לעומת זאת, מאמרוניו שקראתי במהלך השנים עסקו יותר בשאלות חינוכיות כלליות מאשר בשימוש בכלים בכיתות שהוא מלמד. במאמרון של פישר אותו ציטטתי לפני שלוש שנים הוא כתב על כך שביכולתם של כלים תקשוביים חדשים להוביל ללמידה אחרת, חדשה. אני מניח שפישר עדיין חושב כך, אבל נדמה לי שהתקווה הזאת מהולה היום במידה די גדולה של חשש.

אינני עוקב אחרי הבלוג של פישר באדיקות. לרוב אני מגיע אליו רק כאשר מישהו אחר שאני כן קורא מקשר אליו (מה לעשות, יש יותר מדי בלוגים מעניינים, ומעט מדי זמן). כך קרה לפני כמה ימים, כאשר הגעתי לבלוג שלו אחרי שסטיבן דאונס ציטט קטע מתוך מאמרון חדש של פישר. במאמרון הזה פישר דן במחיר – לא רק הכספי, אלא בעיקר המוסרי – של הכלים התקשוביים שאנחנו משתמשים בהם בחינוך.

פישר כותב שלאחרונה הוא התחיל להתעניין באילו יזמויות חינוכיות זוכות למימון מקרנות הון סיכון, והתוצאות של החיפוש שהוא ערך מאד מדאיגות אותו. הוא מצא שהפרויקטים שמקבלים כסף רב עוסקים בתחום מאד מצומצם של הלמידה:

Each of these companies creates a product (or products) which circle around helping students to learn basic skills. Now, before everyone jumps on me, I understand that basic skills are important. I believe that students need to read and write at higher levels at this point in history than they ever have in the past. What worries me is that the grand majority of new products and investment money in education is not going to companies looking at the “big picture” of education. Again, with the exception of Coursera, none of the companies in my small list are concerned with connecting students in new or better ways. None of them are helping students to become more engaged with the important problems that our society faces. None of them are helping students to become more passionate learners. None of them are focused on creativity. Instead, millions of dollars is being invested in companies who are offering products to help students learn old skills more efficiently.

We talk about changes in education. We talk about a renewed, responsive and changing industry to meet the needs of a globalized, diverse society; but where are the millions of dollars headed in educational technology? To better A, B, Cs and 1, 2, 3s.

פישר איננו היחיד שלאחרונה מעלה הרהורים כבדים בנוגע לכיוון התקשוב החינוכי. לפני שבוע ציטטתי כאן את אודרי ווטרס שביקרה בחריפות את הכיוון הזה. ווסלי פריאר, מורה במדינת אוקלהומה שמעורב כבר שנים רבות בתקשוב החינוכי (ולאחרונה סיים את הדוקטורט שלו) גם השמיע את קולו במקהלה הזאת. לפני שבועיים פריאר הגיב בבלוג שלו לשתי כתבות בשבועון Economist שטענו שהיום, בזכות יזמויות תקשוביות חדשות בחינוך סוף סוף יש סיכוי שההבטחה שכבר שנים משמיעים שהתקשוב ישנה את פני החינוך עשויה להתממש. פריאר מתעמת עם רשימה ארוכה של הטענות שבשתי הכתבות, ובמיוחד עם הטענה שחוק ה-No Child Left Behind מימי ממשל בוש הוא אשר קידם את השימוש בכלים דיגיטאליים חדשים בבתי הספר:
It is incredibly disingenuous and misleading (to choose tactful words) for Economist authors to portray NCLB and RTTT as supporting innovative uses of educational technology in U.S. classrooms, when they have done EXACTLY THE OPPOSITE.
פריאר מבקש להראות שיותר מאשר הכתבות ב-Economist מצביעות על שינויים חיוביים בחינוך בעקבות התקשוב, הן תופסות טרמפ על התקשוב ומבקשות לנגח את החינוך הציבורי בארה”ב ואת איגודי המורים:
Articles like these from the Economist are part and parcel of an ongoing campaign by many “corporate education reformers” in the United States whose true objective is NOT improving learning opportunities for students, but rather destroying our public schools and our system of public education which continues to be a critical part of our representative democracy.
המאמרון של פישר שממנו ציטטתי בתחילת המאמרון הזה הוא השישי להתפרסם בבלוג שלו מאז שהוא שוב נעשה פעיל בחודש יוני, אחרי ארבעה חודשים של שקט. במאמרונים האלה ניכר שפישר חש שמשהו משתנה בתקשוב החינוכי, ושהשינוי איננו לרוחו. יומיים לפני המאמרון ההוא, למשל, פישר הרהר על כך שלפני כעשר שנים הוא שמח לאמץ כלים חינמיים ולא התייחס למחיר הסמוי שמתלווה לשימוש בהם. היום, הוא איננו יכול להתעלם מהמחיר הזה:
The quality and breadth of the tools available in Google apps is undeniable. School districts save millions of dollars by signing up for this program. But what are the other costs of using this single suite of tools? What is the morality of enrolling our students in an advanced twenty first century surveillance program? By having our students sign up for a simple Google account, we enroll our students in the world’s most advanced surveillance – corporate ecosystem. This isn’t a possibility or a vague theory. It’s a proven fact.

Is that worth it?

פישר איננו מתכוון לנטוש כלים דיגיטאליים בעקבות ההרהורים האלה (ואני מניח שהוא גם ימשיך להשתמש בכלים חינמיים) אבל הוא מרגיש שמשהו השתנה, ודי ברור שהוא צודק. כלים כמו טבלט ה-Amplify, ופרויקטים כמו InBloom, שהם בין היזמויות החדשות הגדולות והיקרות ביותר, אמנם נחשבים “חינוכיים”, אבל חלק מרכזי של פועלם הוא איסוף נתונים על תלמידי ארה”ב, ובניית מסד נתונים ענק. פישר צודק שהכסף שמגיע לתקשוב החינוכי מגיע לפרויקטים מהסוג הזה. אפשר, כמובן, לטעון שלא הרבה השתנה בשלוש השנים האחרונות, ושכבר אז הכתובת היתה על הקיר, ושעכשיו פישר פשוט נעשה מודע יותר למציאות. יתכן שזה נכון, אבל נדמה לי שבכל זאת משהו באמת משתנה, ופישר אכן מזהה מגמה בעייתית. הרבה יותר מאשר בעבר התקשוב החינוכי היום מתמקד בהכנת התלמיד למבחן במקום בפיתוח האדם שיוכל להתמודד עם הבעיות של מחר. כמו-כן, הרבה יותר מאשר בעבר נתוני התלמיד חשופים לגורמים ניהוליים. למרבה הצער, אפשר להבין את החששות של פישר.

יוזמה מבורכת, אבל … האם היא באמת נחוצה?

לפני קצת יותר משבוע ג’ון ווטרס דיווח ב-THE Journal על מיזם משותף של גוגל, מיקרוסופט, יאהו, ואיגוד של מו”לים של משאבים חינוכיים להפוך את מלאכת האיתור של חומרי למידה ברשת קלה יותר מאשר היום. בפתיחת הכתבה ווטרס מתאר את הבעיה בצורה די פשוטה:

Try this for information overload: Open your favorite browser, and in the search box type “multiplying fractions.” In about a quarter of a second, you’ll find yourself buried in more than 4 million results. Four million. Even with web page-rating schemes like Google’s PageRank pushing content deemed more relevant to the top of the pile, that’s one massive, needle-obscuring haystack of information.
אכן, סביר להניח שכל מורה (או תלמיד) שפעם ניסה למצוא מקורות אינטרנטיים סביב נושא כללי (כמו, למשל, כפל שברים) נתקל בבעיה של עודף מקורות. כמו-כן, הם גם נתקלו בקושי להחליט מה באמת עונה על הצרכים שלהם. לאור זה, הפרויקט עליו ווטרס כותב, ה-Learning Resources Metadata Initiative בהחלט יוזמה מבורכת. (עם זאת, חשוב לציין שלא מדובר ביוזמה חדשה. יוזמות מהסוג הזה קיימות כבר שנים, וגם ה-LRMI עצמו התחיל בשנת 2011.) אבל יש טעם לשאול עם היוזמה הזאת מסוגלת לייעל את ההגעה למקורות איכותיים המתאימים לצרכי המחפש, שהיא המטרתה הבסיסית.

בעבר האינטרנטי הרחוק קטלוגים שנבנו על ידי בני אדם הבטיחו שמי שמעיין בהם יוכל למצוא מקורות איכותיים. אבל כבר מזמן הוצפנו במקורות כל כך רבים (כולל במקורות טובים) שיד אדם איננה מסוגלת לסדר אותם בקטלוגים. זאת הסיבה ליוזמות כמו ה-LRMI – התקווה שבאמצעות metadata רב ומדוייק אפשר יהיה להגיע למקורות שתואמים את מה שמחפשים.

ה-LRMI מוותר על קטלוג מעשה ידי אדם. עם זאת, הוא דורש מאמץ אנושי לא קטן. לא ברור שהוספת ה-metadata למשאבים השונים קלה ומהירה יותר מאשר בניית קטלוג. ובנוסף, מפני שיוצרי המשאבים הם אלה שאמורים לקבוע את ה-metadata, יש כאן ציפייה גדולה שה-metadata שיוצרי המשאבים מעניקים למשאביהם יהיה יעיל ואמין. בכלל לא ברור אם בוני המשאבים יודעים לעשות זאת על הצד הטוב (ואפילו אם הם באמת רוצים לעשות זאת).

בנוסף, יש טעם לשאול עם מלאכת הוספת ה-metadata עד כדי כך נחוצה. הכתבה אמנם מצטטת מנהל של האיגוד של המו”לים החינוכיים שטוען ש:

What’s needed is a commonly agreed-upon vocabulary for describing content for education search.
אבל על אף העובדה שבמבט ראשון האמירה הזאת נשמעת די הגיונית, רצוי לשאול אם אולי “מסתתרות” בה הנחות חינוכיות שרצוי שיועמדו בסימן שאלה. נדמה לי שהקביעה שיש צורך בתיאור מוסכם של משאבים חינוכיים מניחה מראש קיומה של תכנית לימודים מגובשת, תכנית לימודים שקובעת מראש מה כל אחד צריך ללמוד, ומתי. הרי, רק אם המערכת כבר קבעה מה צריך ללמוד בכל כיתה וכיתה אפשר להעניק למשאבים השונים את ה-metadata ה-“מתאים”. וזאת התפיסה שבאה לביטוי בציטטה של מו”ל אחר שמשתתף בפרויקט, כאשר הוא מסביר את הבעיה הנוכחית באיתור מידע חינוכי:
There hasn’t been the sort of detailed tagging available that would allow, for example, a fourth-grader reading at a second-grade level researching the history of California to find content that is specifically appropriate to them.
שוב, אולי יש הצדקה בהתאמה מדוייקת כל כך לצרכי המערכת והתלמיד, אבל קשה לא להתרשם שיותר מאשר יש כאן דאגה לצרכי התלמיד, יש כאן הנדסת אנוש ברמה מדאיגה. דווקא היתרון הגדול של היצע בלתי-מוגבל של מקורות אינטרנטיים הוא הפתיחות הלימודית שהוא מאפשר. אולי אותו תלמיד, על אף רמת הקריאה ה-“נמוכה” שלו ימצא מקור שמצלצל אצלו ומעורר אצלו סקרנות, ובדרך הזאת הוא יגלה שהוא מסוגל לקרוא מעל לרמה המוצהרת שלו.

ואולי אין צורך להרחיק לכת עם ההרהור החינוכי הזה. אפשר אולי להסתפק רק בהרהור “טכנולוגי”. הרהור כזה מעלה סטיבן דאונס בהתייחסות שלו לכתבה של ווטרס על ה-LRMI. דאונס מתייחס לפיסקה שציטטתי בתחילת המאמרון הזה. הוא מציין שאמנם ארבעה מיליון תוצאות על “multiplying fractions” הם תוצאה ענקית, אבל הוא מוסיף שחיפוש על “how to multiply fractions” מניב רק 812,000 תוצאות. דאונס מוסיף שזאת עדיין מספר בעייתית, אבל:

… – every one of the results on page 1 was a perfectly good explanation of how to multiply fractions. The problem for LRMI is that it’s pretty hard to improve on that, and it’s not clear that it’s necessary.
עף אחד איננו מצפה שמישהו יבדוק אלפי תוצאות. אבל גם אין שום צורך בכך. אולי חבל שמשאבים טובים הולכים לאיבוד בדפי התוצאות הרבים של חיפוש בגוגל שאליהם אף אחד איננו מגיע. אבל אם המטרה היא מציאת משאבים שימושיים לצורך לימודי מסויים, הדבר אפשרי בלי כל המאמץ של ה-LRMI. דאונס מציין שאם נבין שפרויקט כמו ה-LRMI איננו נחוץ, נוכל גם להתקדם בעוד שלב חינוכי חשוב – במקום לחייב את השימוש במשאבים מסויימים מפני שמישהו (או כלי כלשהו) קבע שהוא מתאים, אולי נאפשר ללומדים לבחור את המשאבים שאיתם הם רוצים ללמוד. מבחינה חינוכית זה לא יכול להזיק.

נתונים לשם מה?

לקראת סיום שנת הלימודים, טים סטאמר סוקר את השנה במחוז בו הוא עובד. מאפיין אחד של השנה בולט מאד:
One thing that’s been very clear in working with our schools this year is that they just love their data. Data, data, and more data.
ההתלהבות הזאת כלפי איסוף נתונים על סטודנטים איננה מפתיעה אותו, אבל היא בהחלט מדאיגה אותו. הוא ממשיך:
An increasing amount of the precious little time available outside of actual teaching seems to be taken up with organizing and analyzing data on the kids. And to facilitate all that organizing and analyzing, our schools have adopted (or in a few cases, have been forced to adopt) the concept of “professional learning communities”.
“קהילות לומדים” הן דווקא מסוג הדברים שעשויים לשמח את סטאמר. הם תואמים את התפיסה החינוכית שלו. אבל מה שמובילי המחוז שלו מבינים כ-“קהילת לומדים” כנראה שונה מאד ממה שסטאמר מבין:
Much of the focus of their meeting seems to be not on learning (professional or otherwise), or collaborating, or on forming communities, but on building “common assessments”, a phrase that boils down to everyone teaching a particular grade level or course giving the same tests to their kids at the same time.

The better to gather more data with – a vicious and never-ending circle.

העובדה שהמחוז מקדיש יותר ויותר זמן של פעילות המורה לאיסוף נתונים, על חשבון פעילות חינוכית משמעותית עם התלמידים, איננה משהו חדש עבור סטאמר. מאמרונים רבים שלו עוסקים במה שהוא מזהה כסדר העדיפויות העקום של קובעי המדיניות החינוכית. על אף העובדה שעצוב לקרוא שזה קורה, ושאיסוף הנתונים נעשה מרכיב כל כך מרכזי של הנעשה בחינוך, קשה להגיד שזה מפתיע.

סטאמר איננו לבד בביקורת שלו. בלוגרים אחרים כותבים על הנושא. כאשר קראתי את המאמרון של סטאמר נזכרתי במאמרון שקראתי לפני כחודש בבלוג שעד אז לא הכרתי. רציתי אז לצטט מאותו מאמרון אך לא יצא לי. דבריו של סטאמר הזכירו לי לעשות זאת.

עד לפני זמן קצר לא הכרתי את הבלוג של טום ויטבי. נחשפתי אליו דרך קישור בבלוג של דייוויד ורליק, ואני שמח שזה קרה. אינני מסכים עם כל מה שוויטבי כותב (סיבה טובה בפני עצמו לקרוא אותו), ולגבי לא מעט ממה שהוא כותב אפשר להגיד “כבר קראתי את זה מספר פעמים” (דבר שאפשר, כמובן, להגיד על כל מי שכותב בלוג, כולל אותי). ובכל זאת, יש לו מה להגיד. ויבטי פתח את הבלוג שלו לפני שנתיים וחצי, ובממוצע הוא מצליח לפרסם בין 3 – 4 מאמרונים בחודש. העובדה שאני לא הכרתי אותו איננו אומר שהוא לא מוכר. מצאתי, למשל, שלבלוג שלו כמעט 1000 מנויים דרך Google Reader. ועכשיו, גם אני ביניהם. הוא מרצה לחינוך בקולג’ קטן במדינת ניו יורק, וחלק נכבד ממאמרוניו קשורים לתקשוב. לפני כחודש ויטבי כתב שהוא הוזמן להרצות בכנס של ה- Software Information Industry Association. הוא ציין שרבים מהאנשים שהוא פגש בכנס, כולל המשווקים, באו מתחום החינוך, ומתקבל הרושם שהוא מאד מעריך רבים מאלה שהוא פגש. עם זאת, הדבר שהרשים אותו יותר מכל היה הדגש על נתונים ששרר בכנס:

What was most evident to me was the driving force behind all of the great stuff being developed: DATA. In this world of monetizing education data is King. It is what business understands.
לפי ויטבי, היום הנתונים הם המניע של המתרחש בחינוך, העדשה שדרכה מובילי החינוך “מבינים” מה קורה. הוא מתאר קו ישר בין הנתונים שאוספים לבין המסקנות שמסיקים, כך שאם הנתונים אינם מצביעים על שיפור, צריכים למצוא מי אשם בכך. והחוליה החלשה בתהליך ה-“חינוך” הוא, כמובן, המורים. ויטבי מציע אלטרנטיבה לתפיסה הזאת:
Now before everyone gets their backs up, let us consider another possibility. Let us consider that maybe the merging of the mantras of education and business are not working out together. Maybe “Content is King” merged with “Data is King” does not add up to a learned individual. Maybe the focus on content, so that education can be easily assessed by Data is really the wrong thing that we should be analyzing. Maybe, how we teach, is a much more important element in learning than what we teach. Maybe the data is totally correct about what it is assessing, but what it is assessing is not what we should be looking at.
ויטבי חושש שהנתונים היבשים שנאספים אינם מספרים את הסיפור המלא, או את הסיפור החשוב, על החינוך. הוא מציין, למשל, שאם בסך הכל בודקים הישגי התלמידים מול מספר המחשבים שנמצאים בבית הספר, במקום לבחון כיצד משתמשים במחשבים האלה, או את מידת ההכשרה שהמורים קיבלו, קל מאד להסיק שהמחשב איננו מסייע ללמידה. הוא כותב:
The point is that the right questions and conclusions need to be applied to the data.
טענה כזאת, כמובן, נדושה. ויטבי הוא רק אחד מיני רבים שטוען אותה. הטענה הזאת איננה אלא ניסוח נוסף של המשפט הנצחי: Garbage In, Garbage Out.

אבל מה שחשוב לנו במאמרון של ויטבי, ובוודאי חשוב יותר מאשר הקביעה שצריכים לשאול את השאלות ה-“נכונות” בנוגע לנתונים, הוא ההצצה לתוך דרך החשיבה של אנשי השיווק שהוא פגש בכנס. את האנשים האלה הוא מכנה “data-driven leaders” ומדגיש:

They believe that we need Data to analyze, and adjust, so that we may move forward.
אינני שולל את החשיבות של נתונים (למען האמת, אני מתעניין מאד במה שניתן לעשות איתם). ובכל זאת נדמה לי שיש כאן דוגמה נוספת, ומדאיגה במיוחד, של “חוק הכלי” שהזכרתי כאן לפני שבוע. היום נעשה יותר ויותר קל לאסוף נתונים, כך שבעצם, איסוף הנתונים ו-“ניתוחם” הופכות להיות הפעולות המרכזיות של העבודה ה-“חינוכית”. אינני מבין כיצד המרוץ אחר עוד ועוד נתונים כדי לבחון את מידת ההצלחה של פעולה “חינוכית” זו או אחרת מתיישבת עם המיומנויות שנוהגים לזהות כאלה הדרושים ללומד של המאה ה-21 – יצירתיות, חשיבה ביקורתית, כישורי שיתוף פעולה, ועוד. אבל אני כמובן מיתמם. הרי אני בטוח שגם אוספי הנתונים האובססיביים אינם מבינים זאת.