קטגוריה: iPad

הזדמנות, או שירת ברבור?

לפני שבוע התייחסתי כאן להכרזה של חברת אפל על חדירתה לתחום ספרי הלימוד. הבעתי את התחושה שבמקום לקדם את החינוך בכיוונים של יותר הכוונה עצמית של הלומדים, הספרים האלה מקבעים את החינוך במודל המסורתי של “העברת ידע” ממקור מוסמך לתלמידים ולסטודנטים שתפקידם מסתכם ב-“רכישת” הידע הזה – לפחות עד למבחן. ציינתי שאפל אמנם משלמת מס שפתיים לקידום החינוך, אבל ההסכמים שלה עם המו”לים הגדולים, והאחוזים הניכרים שהיא לוקחת לעצמה ממכירת ספרים שכותבים עצמאיים יפיקו באמצעות הכלים שלה, רומזים שקידום החינוך משני אצלה לרווחים כספיים.

גם דייוויד ווילי (שיבקר בשבוע הקרוב בישראל במסגרת כנס צ’ייס) איננו מתלהב מהמהלך של אפל. אבל במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע הוא מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה, ואפילו יותר מרק חצי. הוא כותב:

From my perspective, the announcement is an outright win for advocates of affordability and open textbooks.
על פניו, המהלך של חברת אפל מבשר רעות למשאבים “פתוחים”. הוא הרי מרכז יותר ויותר חומרי לימוד בידי המו”לים הגדולים והמפיצים שלהם. מה יכול לגרום לווילי, שהוא אחד ממובילי תחום ה-OER – משאבים חינוכיים פתוחים, להביע אופטימיות כלפי המהלך הזה?

ווילי מתאר את המהלך של כניסת אפל לשוק ספרי הלימוד, מהלך שלדבריו היה צפוי. הוא מזהה בו שלושה שלבים:

  • שכירת כוכבי אקדמיה שיכתבו ספרים נוצצים ומושכים
  • קביעת בעלות על הספרים האלה בידי אפל
  • הפצת הספרים בחינם כדי לעודד רכישת עוד ועוד מכשירי iPad

לפי ווילי, התוצאה הצפויה של התכנית הזאת החרידה את המול”ים הגדולים. כדי למנוע הפצה בחינם, הם הסכימו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים עם סרטונים והמחשבות ועם מידה מסויימת של אינטראקטיביות, ולמכור את הספרים (דרך אפל) במחיר של $15.

ולמה זה מעורר אופטימיות אצל ווילי? הוא מסביר:

Now, if video-based, multimedia-rich, interactive textbooks are only worth $14.99 to the big publishers, what are relatively static, text-based books with a few photos worth to them? Answer: The Apple event was the big publishers’ public announcement that they are ceding the traditional textbook market to OER creators and others.
ווילי מכריז ששנת 2012 היא השנה שבה המו”לים הגדולים ויתרו על ספר הלימוד ה-“מסורתי”. הוא מסביר שכאשר המו”לים מוכנים למכור את הספרים שלהם במחיר נמוך כל כך, אחרי שנים רבות שבהן המחירים היו הרבה יותר גבוהים, הם בעצם מודים (בניגוד למה שטענו במשך שנים) שהמחיר איננו מדד של איכות. ווילי מוסיף ש-$15 לספר אמנם נראה כמחיר זול, ולכן אפשר לחשוב שמערכות חינוך יסכימו לשלם את המחיר הזה. אבל הוא מזכיר לנו שלפי התנאים של אפל יהיה צורך לקנות ספרים מחדש כל שנה, וכמובן שעל מנת לקרוא את הספר צריכים לקנות iPad שעולה בערך $500. מול המחיר הכולל הזה ווילי מציין שהמחיר של ספרי לימוד “פתוחים” בגירסה מודפסת הוא בערך $5, ובתפוצה דיגיטאלית – חינם (ואפשר לקרוא אותם על כל מכשיר דיגיטאלי).

כל זה מביא את ווילי למסנקה שהמהלך של אפל טוב למשאבים פתוחים:

The publishers have validated our argument that very inexpensive books can still be high quality by pricing their own books under $15, but they have still managed to price themselves out of the market through their protectionism (forced repurchase every year) and lock-in on the $500 iPad platform.
ווילי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית. אבל שבוע לאחר מכן, במאמרון נוסף, האופטימיות הזאת מהולה במידה לא קטנה של חשש. השינוי הזה נובע בעיקר מהכרזה מאותו שבוע של שר החינוך האמריקאי שעד שנת 2017 מערכת החינוך של ארה”ב תעבור באופן מלא מחומרי לימוד מודפסים לחומרי לימוד דיגיטאליים. (ההכרזה הזאת היא, כנראה, סיבה למאמרון נוסף על ספרי לימוד דיגיטאליים שייכתב בקרוב.) ולמה ההכרזה הזאת גורמת לשינוי בהתייחסותו של ווילי? הוא כותב:
Sure, there are “traditional” OER textbooks available for free. But when you could have video, multimedia, simulations, and interactive assessments for $15, why would you take a traditional book (whether print or video) even if it is free?
כאשר הממשל מכריז שעידן הספרים המודפסים מגיע לקיצו, ובתי ספר יחויבו לעבור לספרים דיגיטאליים, השאלה המרכזית נעשית לשאלה של יכולתם של ספרי לימוד “פתוחים” להתחרות במה שהמו”לים (ואפל) ימכרו לבתי הספר:
How will our beloved OER (90% text, 9% still images, 1% video) compete against what the publishers are turning out then, especially if the prices stay in the teens?
ווילי מצביע על התחומים שבהם לדעתו ספרי לימוד “פתוחים” חייבים להתפתח אם ברצונם להתחרות – בעיקר בכיוון של כלים להערכה שגם הם יהיו “פתוחים”. במאמרון הנוסף הוא איננו נראה אופטימי, ולאור זה כותרת המאמרון איננה מפתיעה: 2017: RIP, OER?.

מאוחר יותר באותו יום הוא כותב שוב – הפעם כדי להבהיר שהוא לא התכוון להגיד שאין עתיד למשאבים פתוחים, אלא להתריע שקיימת סכנה כזאת:

The RIP in 2017 only happens if the field does nothing to produce diagnostic, adaptive OER that support student learning at least as well as the systems produced by big publishers.
ווילי משוכנע שעוד אפשר לעשות משהו. נקווה שהוא צודק.

מה בין ספר לימוד דיגיטאלי וחינוך?

מידי פעם (אולי אפילו לעתים קרובות מדי) אני מנצל את ההזדמנות של הופעת כלי תקשובי חדש לעקוץ טיפה בעמיתים בקהילת התקשוב בחינוך. רבים מדי מאלה יוצאים בתופים ובמחולות לקראת כל דבר חדש, ומזדרזים להכריז שהנה, הכלי החדש הזה “ישנה את החינוך”. כך קרה, לפחות באופן חלקי, השבוע כאשר חברת אפל חשפה את iBooks Author, כלי שאמור להפוך את מלאכת הכנת ספרי לימוד לקלה ביותר. מספר לא קטן של בלוגרים חינוכיים מרעיפים שבחים על הכלי. על פי רוב הם חוזרים על הפרסומים של אפל שמספרים לנו שמעכשיו כל אחד יוכל להפיק ספר לימוד דיגיטאלי מאיר עיניים, ספר גדוש לא רק בטקסט ובתמונות אלא גם בסרטונים, בהמחשות למיניהן, ועוד הרבה. לאור השבחים האלה אני מוצא את עצמי מרים גבה ושואל בספקנות “האמנם?”. נדמה שבסרט הזה כבר היינו.

מבצע השכנוע שאכן מדובר במהפכה בחינוך מתחיל עם הפרסומים של אפל. בדף פרסום אחד אנחנו קוראים:

Immersive, interactive, and engaging, textbooks on iPad offer an experience that will capture students’ imaginations and take learning to a whole new level.
ואם האמירה שהספרים האלה מביאים את הלמידה לרמה חדשה איננה מספיק, בדף אחר אנחנו זוכים לטיפה של פרספקטיבה היסטורית:
For hundreds of years, textbooks have put a world of knowledge in the hands of students. But while the way people learn has changed dramatically, the traditional textbook has stayed the same.
הטקסטים האלה, כמובן, הוכנו על ידי אנשי פרסום ושיווק. עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שאיכות המוצרים של אפל מצדיקה רבים מהשבחים שמרעיפים על החברה. לכן, התרגלנו לכך שכאשר החברה מפתחת יישום או כלי לתחום חדש שאליו היא חודרת, היא באמת משנה ומשדרגת אותו. לאור זה, די טבעי להאמין לפרסומים של החברה, גם אם ברור שהם מוגזמים.

נכון להיום, נדמה לי שאפל הוציאה רק ספר לימוד אחד (או לפחות חלק מספר אחד) שבו אפשר לראות את פלאי ספר הלימוד הדיגיטאלי על גבי ה-Ipad, ספרו של אי. או. וילסון – Life on Earth. זכיתי לקרוא/לעיין בספר. אין ספק שהוא מרהיב. נעים להחזיק את ה-“ספר” בידיים, לדפדף בו בעזרת תנועות יד פשוטות, לצפות בצילומים ובסרטונים, לרשום מספר הערות על גבי הטקסט, ולגרד בראש ולתהות – מה מתוך כל זה מהווה את עתיד החינוך. מבחינה טכנולוגית ועיצובית הספר אכן נהדר, אבל ה-WWW גדוש בטקסטים מעניינים שאפשר לקרוא, ויש גם שפע של סרטונים והמחשות. כבר שנים אנחנו מכירים “ספרים” מהסוג הזה על גבי דיסקים. ה-“חידוש”, אם אכן יש כאן, הוא בכך שה-“ספר” מופיע באריזה מושכת המותאמת לטבלט, ובכך מעניקים לנו חווית קריאה/עיון כוללת. בנוסף, וכאן אני מסכים שיתכן מדובר בהתפתחות משמעותית, אם ניתן להאמין לפרסומים, היישום החדש שאפל מפיצה בחינם מאפשר לכל אחד להפיק ספר כזה. ספק רב אם “כל אחד” יכול להפיק ספר לימוד דומה לדוגמה של אפל, ספר שהושקע בו המון כדי להציג את יכולות הסביבה ולעורר תאבון. עם זאת, סביר להניח שהכלי שאפל מפיצה קל לשימוש, וגם שהספרים שמפיקים באמצעותו אכן יהיו מרשימים, אפילו אם הם בוודאי לא ישתוו לדוגמה של אפל.

אבל אלה טענות שאפשר לכנות אותן “שטחיות”. הרי העובדה שעדיין לא למדנו לנצל את יכולות הכלי איננה סיבה לשלול אותה. הבעיה הרבה יותר יסודית. בבלוג שלו דייוויד תורנברג מיטיב לתאר את הבעיה העיקרית. היא סוקר את היחס החיובי של אפל לחינוך במהלך השנים, יחס שמשום מה מגיע עכשיו לקץ:

Then along comes the iPad – a potential game changer being driven into schools by the students themselves. Scratch, an amazing programming environment for kids (and grownups) developed by Mitch Resnick’s group at the MIT Medialab, was REMOVED from the iTunes store. And now, the offerings of the old guard publishers will be featured. The message is clear – “school is fine the way it has always been – now buy some new toys that require no changes in the system at all.”

This didn’t happen by accident. Careful thought went into Apple’s perspective on how tablets should be used by children. Today they decided that the iPad should be a costly version of the Amazon Kindle Fire. While this may be a lucrative move on Apple’s part, it destroys any semblance of Apple caring one whit about real learning. It is as if Dewey, Piaget, Papert and other giants in the field had never been born.

בסך הכל אנחנו זוכים לספר לימוד מהסוג שהכרנו במשך דורות. אינני טוען כאן שאין מקום חשוב בתהליך הלמידה לספרי לימוד שמרכזים את המידע ה-“דרוש” לתלמיד/לסטודנט. אבל הנצחת המקום הזה בתהליכי הוראה ולמידה בוודאי איננו מהווה חידוש או מהפכה. אם במהפכה מדובר, בצעם יש כאן הפיכת-נגד שמחזירה אותנו לדפוסי הוראה/למידה שעם חשיפת מערכות החינוך לאינטרנט לפני כ-15 שנה היה נדמה שאנחנו משתחררים מהם.

תורנברג איננו שולל את השימוש בספרי לימוד בבתי הספר. לפני שנה, באתר Edutopia, הוא פרסם כתבה בה הוא מונה מספר יתרונות של ספרי לימוד פתוחים לעומת מקביליהם המסחריים (והיקרים הרבה יותר), לדוגמה יכולת עדכון ועריכה מהירים. אפשר לטעון, כמובן, שהכלי שאפל מפיצה דווקא תואם את התפיסה של ספרי לימוד פתוחים ומקל על הפצתם. אולי נגלה שכך המצב, אבל נכון לעכשיו לאפל חוזים עם מו”לים גדולים שאינם מעוניינים בחומרים פתוחים, אלא פשוט רוצים להשתלט על שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים. ושוב, הנסיון לרכז את כל המידע הרלוונטי לתלמיד בתוך ספר אחד משרת תפיסה חינוכית מיושנת, תפיסה שעליה היה נדמה שבעזרת ה-WWW אנחנו מתגברים.

זאת ועוד: בתגובה לכתבה של תורנברג ב-Edutopia ויקי קוב מצביעה על אחת הבעיות העיקריות של ספרי-לימוד, אם במודל הישן או ב-“פתוחים”. קוב כותבת שבספרים האלה אין ביטוי לקול של המחבר. היא כותבת:

The assumption is that free open-source material on the web is equivalent to textbooks and that is probably true. They are both equally badly written.
קוב עובדת בגוף בשם Interesting Non-Fiction for Kids, גוף שמפיץ ספרים שאפשר באמת ללמוד מהם. על הסופרים שאל ספריהם אפשר להגיע דרך האתר היא כותבת:
They use their skill and craft to present information through the lens of singular intellects, making the nonfiction genre an eye-opening experience in human communication.
אבל הספרים האלה, על אף העובדה שהתכנים של רבים מהם מותאמים לסטנדרטים שהיום נחשבים לחשובים כל כך במערכות חינוך, אינם מהסוג שאפשר להנחות את התלמידים לקרוא פרק מסויים בשיעורי בית, או למצוא את התשובה לשאלה ספציפית בעמוד כלשהו. הם ספרים שבאמת לומדים מהם, אבל לא ברור שבעיני מערכות החינוך הם “ספרי לימוד”.

כאשר לפני כמעט 30 שנה חברת אפל חשפה את מחשב המקינטוש היא עשתה זאת עם פרסומת שהיום נחשבת לקלאסיקה. בפרסומת הזאת היא הכריזה:

On January 24th, Apple Computer will introduce Macintosh. And you’ll see why 1984 won’t be like “1984.”
למרבה הצער, היום, עם חשיפת iBooks2 ו-iBooks Author החברה איננה יכולה להשמיע טיעון כזה. במקום זה, הרבה יותר נכון להגיד שנראה שבאמצעות הכלי החינוך היום אמנם יותר דיגיטאלי, אבל במהותו נשאר כפי שהיה.

אכן, גילו

עוד בספטמבר, קרוב לתחילת שנת הלימודים הנוכחית, הבאתי את התייחסותם של אליוט סולווי וקתלין נוריס לפרויקט שאז יצא לדרך. ארבעה מחוזות בקליפורניה, בשיתוף פעולה של המו”ל החינוכי הגדול Houghton Mifflin Harcourt, חילקו מכשירי iPad, עמוסים בסרטים וכלי המחשה להוראת האלגברה, לתלמידים. המטרה היתה, כמובן, להראות שהשימוש ב-iPad יהיה אפקטיבי יותר בלימוד האלגברה מאשר ספרי לימוד מסורתיים. המחוז והמו”ל לא רצו להסתפק בהישגים. הם רצו להראות שהכלי באמת יעיל, ולכן הפרויקט הוגדר כניסוי. הכתבה שעליה סולווי ונוריס ביססו את המאמרון שלהם ציינה שהמו”ל:
elected to conduct an academic study to measure the impact of digital textbooks.
סולווי ונוריס כתבו אז שהם בטוחים שהמחקר יראה שה-iPad אכן מביא להישגים מרשימים. אבל הם הוסיפו שבחינוך אין דרך לבודד את כל המשתנים. לכן, על אף העובדה שהחוקרים יטענו שהוכח שמכשירי ה-iPad תרמו ללמידה, בעצם אי אפשר לקבוע דבר כזה. הם ציינו שהמחקר לא יבודד את המכשיר מהעזרים שנטענים עליו, או מהדרך שבה משתמשים בו. הרי:
it will have more technology, more curriculum materials, and more instructional support.
סולווי ונוריס הדגישו שהמחקר המדובר רחוק מלהיות דוגמה של מחקר מבוקר, אם כי זה לא ימנע מהמו”ל ומהמחוזות להכריז שהפרויקט הראה את מה שהם רצו שהוא יראה.

לפני שבוע, לקראת סיום שנת הלימודים, העיתונות בקליפורניה חזרה לפרויקט ודיווחה על ה-“תוצאות” ראשוניות שלו. מתברר שסולווי ונוריס צדקו – הפרויקט הוכתר כהצלחה … לפחות בעיניהם של קובעי המדיניות במחוזות ושל העיתונות. הישגיהם של התלמידים, הרי, השתתפרו, וזה בוודאי הודות למכשירי ה-iPad.

כתבה באתר של עיתון של העיר פרסנו מסכמת את השנה הראשונה של הפרויקט. הכתבה מדווחת שראש התקשוב החינוכי באחד המחוזות של הפרויקט מסר ש:

90.5% of students using iPads are testing as proficient or above on benchmark tests, compared with 60% in other classes.
עם נתונים כאלה קשה להתווכח, אם כי הם נראים קצת יפים מדי. בנוסף, הנתון הזה הוא כמעט היחיד בכתבה. אמנם איש מנהל אחד מוסר שתלמידים שבעבר לא הכינו שיעורי בית עכשיו כן מכינים, ומורה אחת מדווחת שכבר אין בעיות משמעת בכיתה (כי התלמידים חוששים להענש בהחרמת המכשירים), אבל מרבית הכתבה איננה עוסקת בנתונים אלא בתיאורים ציוריים שיכולים להתאים לכל טכנולוגיה, או לכל יוזמה חינוכית עם תמיכה תקציבית מכובדת. אנחנו קוראים, למשל ש:
Educators say students who use the touchscreen devices for class appear to be more engaged in their studies. Students can view their school work anywhere and email their teachers anytime.
בכתבה אנחנו קוראים על תלמידה אחת שמתלהבת מה-iPad:
Savannah showed how she can draw with her finger on the iPad screen or circle an answer on a quiz.

It’s so convenient and fun to use, she said, that “I can study while I’m helping my mom make dinner.”

אז מה יש לנו כאן? אחרי שנת לימודים של התנסות עם מכשירי iPad אופנתיים צפוי שיתפרסמו כתבות עליה, וצפוי גם שהמחוזות שמפעילים את הפרויקט ירצו להראות שמדובר בהצלחה. בנוסף, קשה לבוא בטענות כלפי פרויקט תקשובי בגלל כתבה בעיתון מקומי שבסך הכל רוצה להתגאות קצת.

עם זאת, היכולת של סולווי ונוריס לחזות את “מסקנות” הניסוי מרשימה מאד. הם הבינו שללא קשר להישיגים האמיתיים פרויקט עם מכשירים חדישים ומושכים כמו ה-iPad יוכתר כהצלחה. אבל אי-לכך, רצוי לשים לב לחיזוי נוסף שלהם (שציטטתי גם לפני שמונה חודשים):

in the future all classes will be using iPad-like, mobile learning devices – not paper-based textbooks – for learning.
אפשר לקוות שכאשר החיזוי הזה באמת יתממש נהיה מסוגלים לנצל את הכלי לקצת מעבר לציון תשובות בבוחן, או לאפשר לתלמידים לראות את השיעורים שלהם מכל מקום.