כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר

הכנת הדור הצעיר לחברה הבוגרת – אם לחברה כפי שהבוגרים הנוכחים מעצבים אותה, ואם לחברה עתידית שקווי המתאר שלה עדיין לא ברורים – היא אחת המטרות המוצהרות של כל מערכת חינוך. נוהגים לטעון שאחת הסיבות המרכזיות לשילוב טכנולוגיות חדישות לתוך מערכת החינוך היא העובדה שהתלמידים של היום יצטרכו להשתמש בטכנולוגיות האלו בעבודות העתידיות שלהם. כפי שאנשי ה-Partnership for 21st Century Skills, בדף על כישורי חיים וקריירה באתר שלהם, ביטאו את זה:

Today’s life and work environments require far more than thinking skills and content knowledge. The ability to navigate the complex life and work environments in the globally competitive information age requires students to pay rigorous attention to developing adequate life and career skills.
כאשר הדברים מוצגים כך, ספק שרבים יתווכחו עם הצורך בטכנולוגיות חדישות בכיתה. הבעיות מתחילות כאשר מנסים לתרגם את הצורך הזה לתכנים, ולדרכי למידה, של ממש. בשלב הזה מתעוררת לא מעט אי-הסכמה. קבוצה לא קטנה של אנשי חינוך, למשל, משמיעים ביקורת די חריפה כלפי השימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) מפני שבעיניהם המערכות האלו מנציחות ניהול מלמעלה ומכתיבות דרך אחידה ללמוד. הם טוענים שצרכי השוק של מחר דורשים יכולת התארגנות אישית, ולא ניהול מלמעלה של הלמידה. לכן המערכות האלו אינן תואמות את הצרכים של התלמידים שייצאו לשוק העבודה בסיום לימודיהם. עד לפני לא הרבה זמן בריאן לם, בלוגר חינוכי קנדי, היה בין הדוגלים בגישה הזאת. הוא כותב:
We live in an era where it is widely believed that we face an epochal challenge to guide our students into an information age of immense complexity, promise, and peril. We expect our students to spend countless hours working on computers. Yet we push their hands-on online engagement into a virtual environment that does nothing to equip them with practical and transferable web skills. Nor are they engaging the world-wide web in a spirit of critical inquiry. They are in a system, they are being managed.
דיווח של עיתונאית שעבדה כפועלת במחסן ענק שמספק סחורות לחברות שמוכרות דרך האינטרנט (כמו (Amazon.com גרם ללם להרהר אם אולי הוא טעה. הוא כותב:
I recently heard a short episode of the science podcast Radiolab entitled Brown Box. In it, reporter Mac McLelland goes to work at Amalgamated Product Giant Shipping Worldwide Inc. one of the mega-warehouses that feed internet retailing. If you are wondering what a fully-rendered data-driven workplace looks like, these people have made remarkable progress in that direction.
הדיווח עצמו מצמרר שיער. מדובר בעבודה מפרכת שדורשת עמידה על הרגליים במשך כל שעות היום, כאשר צריכים למצוא סחורות ולהעביר אותן לאריזה תוך זמן קצר ומוקצב. זאת ועוד: כל שלבי העבודה מתוזמרות כדי לנצל כל רגע – הרבה מעבר למה שפעם ראו כניהול המדעי של פרדריק וינסלאו טיילור. לם כותב שההאזנה לדיווח עוררה אצלו התובנה שמערכות LMS עשויות, דווקא, להוות הכנה נאותה של הדור הצעיר לעולם העבודה של מחר (ואפילו לזה של היום). ה-LMS מכין את התלמיד טוב יותר מאשר מערכות פתוחות שמעצימות את הלומד ומפתחות אצלו עצמאות וחשיבה ביקורתית:
At some point, listening to this episode, I realized I had my perspective aligned completely wrong. Here I was thinking that by confining teaching and learning within a managed and artificial space, we were neglecting to provide an opportunity to develop the skills and critical thinking needed to thrive in an increasingly digitized world.

What I realize now is that by directing our students to adapt to a world in which they can exercise no control over their environment, where every click and eyeball twitch is monitored and analyzed by inscrutable algorithms, we are in fact preparing them for the real world of work (and society) that they will be living in. The Learning Management System is in fact a near-perfect training ground for the life that awaits them.

ההרהור של לם באמת מדאיג, אפילו מדכא, מאד. סביר להניח שלא כל משרות העבודה שיעמדו לרשות התלמידים של היום יהיו כמו אלה המתוארות בדיווח שעליו הוא כותב. עם זאת, רצוי לזכור שבעתיד הלא רחוק סיעוד לזקנים והגשת מזון מהיר יהיו בין המשרות שיזדקקו למספר העובדים הגדול ביותר.

תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:

במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:

Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.