הנושא מעניין מאד, ובעיני גם חשוב. אבל עלי להודות שאינני יודע אם יש עליו הרבה לכתוב. אמיר אחמד, בבלוג Passion-Based Learning מגיש לנו הגדרה די בסיסית של מה זה PLE, הגדרה שדומה מאד לאחרות שאפשר למצוא בבלוגים רבים:
A personal learning environment (PLE) is a system of free web-based services that helps learners manage and take control of their own learning.
“לומדים עצמאיים” מסגלים לעצמם כלים והרגלים שמסייעים להם בתהליכי הלמידה הייחודיים של עצמם. אני מניח שעבור לומדים כאלה, ה-“סביבה” הלימודית שלהם נמצאת בהשתנות ובהתפתחות מתמדת. כמו סופרים רבים שמחזיקים כוס עם עטים ועפרונות רבים ליד שולחן הכתיבה שלהם, ולפי מצב הרוח בוחרים באיזה לאחוז, כך גם לרשות הלומדים העצמאיים עומדים כלים רבים, והם מגוונים את השימוש באלה בהתאם למשימות השונות שעליהם לבצע.
אישית, קשה לי להאמין שפעם הסתדרתי בלי קורא RSS – הזרימה החזקה של חומרים חדשים שמגיעים אלי בדרך הזאת מזינה אותי מאד. אבל אני יכול לתאר לעצמי תקופה שבה אעדיף זרימה איטית יותר ולא ארצה לנצל את הכלי הזה. למרות שבעבר השתמשתי בדלישס באופן יום-יומי, היום אני ממעט להשתמש בו. לעומת זאת, דרך קורא ה-RSS שלי אני קורא את חשבונות הדלישס של מספר ידידים, ובדרך הזאת אני נחשף לחומרי למידה שלעתים קרובות מסייעים לי. (לפחות שני ידידים מסמנים קישורים עבורי [links for you] בדלישס, וגם את אלה אני קולט דרך קורא ה-RSS שלי. בעצם, בדרך הזאת (ובדרכים נוספות) הם נעשים לחלק מה-PLN שלי, ומאמציהם מסייעים לי מאד.
הקושי איננו במציאת כלים שהם מתאימים ללמידה האישית שלנו. הקושי היא לפתח את הלומד העצמאי שיוכל לנצל את הכלים האלה. לא בכדי חלק גדול מהדיון על PLEs מתרחש במרחב הלימודי של ההשכלה הגבוהה, ולא בזה של בתי ספר. בצדק או שלא בצדק, בדרך כלל מניחים שהסטודנט באוניברסיטה יודע ללמוד (ואולי אפילו רוצה ללמוד) ולכן צריכים רק לחשוף בפניו את שלל הכלים שיכולים לסייע לו. אבל בגיל בית הספר האתגר הבסיסי הוא לעורר את התשוקה ללמוד.
טוני קרר, בבלוג שלו eLearning Technology מתייחס לבעיה הזאת:
More important are the methods. But probably most important are the mental models or frameworks that people use to understand what they need and turn it into methods and tools.