כתבה בניו יורק טיימס חושפת ידיעה לא כל כך מפתיעה בנוגע לרבים מהפעילים הבולטים למען רפורמה חינוכית:
Those who call themselves reformers are a diverse group, men and women of every political stripe and of every race and ethnicity.But there is one thing that characterizes a surprisingly large number of the people who are transforming public schools: they attended private schools.
יש, כמובן, סוגים רבים ומגוונים של רפורמות חינוכיות. כאשר מדברים על “רפורמה”, לא מדברים על משהו אחיד. עם זאת, בארה”ב של היום, מימי תכנית No Child Left Behind של ממשל בוש, ועדיין היום עם Race to the Top של ממשל אובמה, הכיוון ברור. הרפורמות האלו שמות דגש חזק על הישגים במבחנים סטנדרטיים ו-“אחריות” המורה לקדם את תלמידיו (עד לאפשרות לפטר מורים שאינם “מקדמים” את התלמידים, וסגירת בתי ספר “נכשלים”). הרפורמות האלו אינן פוסחות על התקשוב, אבל על פי רוב התקשוב איננו משרת שינוי בדרכי הלמידה. במקום זה תפקידיו המרכזיים הם יעול בהעברת המידע הדרוש מהמורה אל התלמיד והערכת הישגי התלמיד. כלים של מדיה חברתית מעניינים את מקדמי הרפורמות האלו הרבה פחות מאשר תכניות ממוחשבות שמגישות מידע מן המוכן בדרך אחידה. כמו-כן, בשלב ההערכה בדיקת ההישגים נעשית באופן סטנדרטי. בכתבה מסבירים, למשל, שהיום אין צורך לבסס את ההערכה על דעות סובייקטביות של מורים, אלא שאפשר להשתמש ב-“scientific accountability systems”:
No longer did a person with a clipboard have to spend days observing a school to determine whether it was any good. Because of the law, it is now possible for an assistant secretary of education to be sitting in his Washington office and, by simply studying a spreadsheet for a few minutes, know exactly how a school in Juneau is performing.
מרבית הכתבה היא סקירה על 15 אנשים שנחשבים בולטים ברפורמה חינוכית, כאשר כולם למדו בבתי ספר פרטיים. קשה לא לשאול אם השינויים בחינוך הציבורי שהאנשים האלה מציעים הם שינויים שאפשר היה לערוך בבתי הספר הפרטיים שבהם הם עצמם למדו. אבל מעבר לאי-ההלימה בין שורשי אנשי הרפורמה ושדה פעולתם, משהו נוסף צורם כאן.
הרעיון שפקיד ממשלתי שנמצא אי שם רחוק מהכיתה שהוא “מעריך” מסוגל לקבוע אם בית ספר מוצלח או לא נראה לי כמעט אנטי-חינוכי. ניתן לעשות את זה רק אם תופסים את החינוך כתהליך יבש שבו הסטנדרטיות והאחידות הן מטרה. אני בטוח אנשי הרפורמה לא היו רוצים שכך יעשו עבור בתי הספר שאליהם הם שולחים את הילדים שלהם.