גם כאן מותר (ורצוי) לספר

הערב שמתי לב שבקפטן אינטרנט מופיע דיווח קצר על הזכייה של הפרויקט "המצאות ותגליות במאה ה-19" של חטיבת הביניים רוגוזין בבקרית אתא בפרס E-Learning של האיחוד האירופי. בלשון הכתבה:
מבין 561 פרויקטים מתוקשבים שנשלחו בין היתר מ-30 מדינות האיחוד האירופי, נבחרו 13 פרויקטים, בהם מיזם ישראלי בתחום ההיסטוריה.

ואם הידיעה כבר פורסמה ברבים, זאת הזדמנות להתייחס אל הפרויקט, ואל הזכייה, גם כאן. אם לא פעם במאמרונים האלה אני מרים גבה בנוגע לפרויקטים אינטרנטיים בבתי הספר, ושואל האם האינטרנט מילא תפקיד חשוב או נחוץ בו, יש בהחלט טעם להגיד מילים טובות על פרויקט מוצלח. לעתים קרובות אני מבקש ללמוד על פרויקטים שנעזרים בכלי Web 2.0 על מנת להפיץ את המידע הזה, ולכן הגיוני שאעשה זאת עם הפרויקט הזה.

אי לכך, אני שמח להגיד מילה טובה על הפרויקט, ובמיוחד על היוזמת והמדריכה שלו, אריאלה לונברג. אריאלה שואפת ליצור למידה אחרת מאשר זו שאנחנו בדרך כלל פוגשים בבית הספר, ולכן אין זה צריך להפתיע שהיא בחרה בוויקי כתשתית לעבודה. מי שיסייר בתוך אתר הפרויקט יתרשם שהעבודה בסביבת הוויקי היתה חדשה לתלמידים (דבר שכלל לא צריך להפתיע). אישית, חשתי שהתוצרים כמעט מתחבאים ושרצוי היה לארגן את האתר אחרת. אבל אחד היתרונות של הוויקי הוא שאפשר לבדוק התפתחות ושינוי, לבחון, ברמה של הדף ושל התלמיד, את תהליך התפתחות הפרויקט. כאשר בודקים את הפרויקט הזה ברמה הזאת, מגלים פעילות רבה – די הרבה דפים זכו למספר לא קטן של עריכות. כמו-כן, דפי השיחה, שלעתים קרובות נשארים מיותמים בוויקיים חינוכיים, מעידים על חשיבה קבוצתית וגם הערכת עמיתים. יש בוויקי גם "יומני למידה" של כל תלמיד שהתוכן שלהם אולי נקרא יותר מדי כמו מה שתלמידים כותבים כאשר מבקשים מהם "לעשות רפלקציה", אבל גם אלה חלק חשוב מהפרויקט.

אולי הערה נוספת איננה מתבקשת, אבל בכל זאת …. הצצתי ברבים ממאה הפרויקטים שהגיעו לשלב הגמר של התחרות שבה זכתה "תגליות והמצאות". לא התלהבתי. מצאתי הרבה שבעיני די נדוש, ולא הצביע על תהליך למידה של ממש. אבל אני חייב תמיד להזכיר לעצמי שהמבקר מבחוץ איננו מכיר את הרקע, ולא יכול לשפוט. זאת ועוד – אובייקטיביות איננה תמיד רצוייה כל כך כאשר בוחנים פרויקטים לימודיים. דווקא קצת סובייקטיביות לא יכולה להזיק. אך לשמחתי, במקרה של הפרויקט הזה, למרות לא מעט דברים שכדאי ואולי רצוי לשפר (ואני יודע שאריאלה ביקורתית יותר ממני במקרה הזה), גם מבחינה אובייקטיבית, מדובר בפרויקט שבהחלט ראוי לפרס.

מורים, מה לעשות, מתערבים

תודה לאיריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" עבור ההתייחסות שלה לדיון שבריאן קרוסבי עורר סביב השאלה של מידת ההתערבות, ובמיוחד העריכה, של מורים בבלוגים של התלמידים שלהם. לאור העובדה שדבריו של קרוסבי, וגם התגובה של דוג נון שאיריס מביאה, התפרסמו לפני חודש, אני מסיק שאיריס, כמוני, פשוט אינה מצליחה לעמוד בקצב של מבול הנושאים המעניינים שמופיעים בבלוגים הרבים שהיא קוראת. יש, אכן, רבים שהם ראויים להתייחסות. האמת היא שכאשר הדיון הזה התחיל (אני הגעתי אליו דרך התגובה של דוג נון), סימנתי אותו כנושא שעליו רציתי לכתוב. אך מה לעשות, ועניינים רבים נוספים תפסו את קידמת הבמה (או קידמת תודעתי) ודחו את הנושא הזה הצידה. כך יצא שללא התזכורת של איריס, לא הייתי מתייחס כאן בכלל. ולכן, שוב, תודה.

בעקבות שאלה שקורא אחד הפנה אליו, קרוסבי היהרהר על מדיניות העריכה שלו כלפי הבלוגים של התלמידים שלו. הוא הודה שהוא מאשר כל מאמרון של תלמידיו לפני הפרסום. היות והרושם הכללי שנוצר בבלוגוספירה החינוכית היא שהמורים נותנים יד חופשית לתלמידים שלהם לכתוב את מה שהם רוצים, נדמה לי שאירוס צודקת כאשר היא מסיקה:

מסתבר כי יש פער ניכר בין יפי התיאוריה לעולם המעשה.

אבל זה כמובן לא צריך להפתיע. ואם, בכל זאת, אנחנו כן מופתעים, נדמה לי שבמידה רבה האשמה קשורה להתלהבות היתר של מורים שעובדים עם בלוגים בכיתה, ובהגזמה שלהם סביב כיצד אותם בלוגים מסוגלים לשנות את פני החינוך. הרי אנחנו קוראים פעם אחר פעם כיצד הבלוג הוא כלי אישי בידי התלמיד, כלי שמאפשר לו להביע את עצמו, וקשה ליישב גישה כזאת עם מורה שבודק כל מה שנכתב, עם עט אדום ביד.

ולכן, שוב אפשר להבין למה איריס מסכימה עם משפט של דוג נון שהיא מצטטת (נון "השיב" לקרוסבי במאמרון בבלוג קבוצתי בו הוא משתתף) :

I think there’s an inherent contradiction between the concept of the blog as a personal website and its use in school as a writing platform.

וגם אני מסכים. אבל אולי בכל זאת כדאי לעדן את הדברים: הסתירה איננה קשורה ישירות לבלוגים, אלא לנסיון שלנו, המורים, לעודד כתיבה "אישית" במסגרת בית ספרית שמעוניינת לפתח כתיבה "תקנית". אנחנו אולי רואים דמיון בין שני סוגי הכתיבה האלה, אבל המערכת החינוכית איננה בהכרח רואה את הקשר הזה. אם, מצד אחד, אנחנו רואים את הבלוג ככלי רפלקטיבי בידי התלמיד, ככלי שמאפשר לו לנווט את הלמידה של עצמו, אז בהחלט יהיה זה מוזר מצידנו להחזיק ברסן ואפילו למשוך בו. אבל כבר מזמן צבי לם לימד אותנו (אפילו רק מכותרת הספר, מבלי שנצטרך לפתוח אותו) שיש בחינוך הגיונות סותרים. המורה בכיתה נדרש למלא תפקידים מגוונים, ולשרת נאמנויות שונות, ולעתים קרובות זה דורש ממנו לדבר ביותר מקול אחד.

ואם בקולות רבים מדובר, אפשר למצוא כאלה בתגובות הרבות שהופיעו למאמרון של קרוסבי. בסיום המאמרון שלו, קרוסבי "פנה" לעוד ששה בלוגרים והציע/ביקש שגם הם יענו על אותן השאלות שהופנו אליו. שלושה מהששה עשו זאת. התגובות השונות מתחברות לתמונה רב גונית. אין אחידות בגישות לעריכה. רוב המגיבים מודים שגם הם עורכים את מה שתלמידיהם כותבים, לרוב בגלל האילוצים של בתי הספר, אבל בין "עריכה פעילה" לבין גישה מאד מתירנית אפשר לזהות גוונים רבים המעידים על ביטוי של אישיות המורה.

(יש טעם להוסיף כאן שתוך כדי קריאת התגובות קשה היה לא להקליק, ולהקליק, ולהקליק, ולבדוק את הבלוגים של המגיבים וגם של הכיתות שלהם. קל, ואפילו נעים, מאד להתפס ברשתות הרבות שחיכו לנו בקצה השני של הקליקים האלה. אני מנחש שהפרסום המאוחר של איריס על הנושא הזה נבע, בין היתר, מחוויית הקריאה בעקבות התגובות השונות – חווייה שקשה היה לעצור. כך, לפחות קרה אצלי.)

יש המון מתוך כל מה שקראתי שראוי לציטוט, אבל כמובן שלא אעשה זאת כאן. אחד המגיבים, רוסל מונטגומרי, דיווח שהוא העלה קישור למאמרון של קרוסבי לדף ויקי שהוא יצר בנושא בלוגים של תלמידים. נדמה לי שהגיע הזמן שדף כזה יופיע גם בעברית. אך למרות שלא אצטט רבים, כן אביא הערה של מארק אלנס, מהבלוג שלו. (אלנס, אגב, השיב בבלוג של קרוסבי, ופרסם את אותה "תגובה" בבלוג שלו, אבל שם הוא גם הוסיף את הקטע שאני מצטט כאן:

The tough part is time, of course. Jeff was exactly right in that we teachers cannot ADD blogging to what we already do. There is not enough time in the school day, nor in a teacher's life to do that. So we have to REPLACE part of our practice with blogging (or wikiwork, Tubing, Twittering, whatever).

These new tools can't be used as add ons. They have to replace existing practices.

כל עוד נתייחס לבלוגים כ-"עוד פעילות" בכיתה, נרגיש שאיננו מצליחים לעסוק בכל מה שדורש את תשומת הלב שלנו כמורים. אם נרצה להפיק תועלת אמיתית מהבלוג, נצטרך להבין שעלינו לאפשר לבלוג לתפוס מקום של כבוד – על חשבון פעילויות אחרות.

ואולי יותר מכל דבר אחר, הדיון הזה עורר אצלי קנאה. ההיקף הרחב של הבלוגוספירה החינוכית באנגלית מאפשר יצירת מאגר של נסיון שממנו מורים רבים שמתנסים בבלוגים יכולים ללמוד. וכמובן שבהמשך, המורים האלה מתנסים, ומוסיפים למאגר. הקהילה שלנו בארץ אמנם קטנה בהרבה, אבל אין לי ספק שגם כאן קיימת התשתית למאגר כזה של נסיון. לצערי, אם הוא כבר קיים, הוא איננו מורגש בפומבי, ולכן הוא איננו משרת את כלל המורים. יכול להיות שאני עדיין לא מצאתי את הבלוגים בארץ בהם המורים מדווחים על הנסיונות שלהם, אבל אני חושש שעדיין מעט מדי מורים משתמשים בכלי הזה כדי לדווח על הנעשה אצלם בכיתה. אשמח, כמובן, לתרום לקידום מאגר כזה.

נו, באמת!

אין זה סוד שלבלוגוספירה החינוכית יש נטייה להתלהב מעניינים שבמבט מאוחר יותר הם בעצם די באנאליים. אם עבור ניל ארמסטרונג צעד קטן היה בעצם צעד ענק, אז אולי גם במרחב החינוכי מותר להגזים ולהפוך הישגים די שגרתיים לעניינים מאד מרעישים. לפני כמעט שנה כתבתי כאן על תלמיד סקוטי, בן 15, שפתח בלוג מלא הרהורים מעניינים על המקום של ה-Web 2.0 בתהליך הלמידה של עצמו. ציפיתי להמשך, אבל במשך השנה האחרונה אותו בחור העלה רק ארבעה מאמרונים לבלוג שלו (דווקא בחודש האחרון יש שוב קצת פעילות). המסקנה די ברורה – קצת פחות התלהבות לא יכולה להזיק.

אבל לא כולם נוהגים כך. הנה, אתמול ג'ודי בראק דיווחה בהתרגשות על מאמרון שהופיע בבלוג Wikinomics שעוסק, לכאורה, באוריינות הטכנולוגית של ילדים צעירים מאד:

It is not the parents who need to read what Wikinomics reports: the parents are getting it from their own toddlers. Everyone who expects to have a role in future education needs to know what this post tells us about the children who are now starting school and even those too young for pre-school.

ומה כתוב באותו מאמרון בבלוג שהיא מצטטת? שם אנחנו מוצאים קישור לכתבה שהתפרסמה לפני כמה ימים ב-International Herald Tribune שעוסקת בשוק המשחקים והצעצועים שתופח לקראת חג המולד. מתברר (וזה בוודאי לא צריך להפתיע אף אחד) שיותר ויותר צעצועים מכילים רכיבים אלקטרוניים. בנוסף (וזה מה שמרגש את ג'ודי בראק ואת אנשי Wikinomics) מתברר שהזאטוטים של היום מתוחכמים מאד, ומסוגלים להבחין בין טלפון סלולארי אמיתי לבין צעצוע, ולדרוש את הדבר ה-"אמיתי" מהוריהם. הם מצטטים:

A mother of one year old twins who purchased toy cell phones had to return them a few days later. “They know what a real cellphone is, and they don’t want a fake one,” she says.

אפשר היה להגיב במשיכת כתף. אין שום דבר חדש כאן. אפשר (ואלי צריך) להגיב בצער ששוק הצעצועים יוצרת דרישות שההורים אינם יודעים להתמודד איתן. אפשר אולי גם להסכים שאפילו ילדים קטנים מאד כבר מרגישים בבית עם טכנולוגיות חדישות (והרי אין זה צריך להפתיע בהתחשב בעובדה שמגמה חשובה בטכנולוגיות האלו היא קלות הולכת וגוברת של השימוש). אבל כאשר אנחנו קוראים (מתוך המאמרון ב-Wikinomics) ש:

At this pace of adoption today’s kids will upstage the Net Generation as the true tech experts

כדאי לנו לעצור ולקחת אוויר. בינתיים, למיטב ידיעתי, אותם "מומחים" טכנולוגיים עדיין זקוקים לאפשרות לשחק, לדמיין, להכיר את העולם סביבם. דווקא אין לי התנגדות שהם ישחקו עם צעצועים טכנולוגיים (אלה הרי חלק מאותו עולם), אבל מעבר לשיעור די מדכא בשיווק נמרץ, אני מתקשה להבין מה בראק חושבת שכל כך נחוץ עבור אנשי חינוך ללמוד מכל זה.

להתראות לידידה ברשת

אחרי כמעט שנה של כתיבה, אנסטסיה גודסטיין סגרה השבוע את הבלוג שלה "Totally Wired" (נכון לעכשיו, הוא יישאר נגיש, אבל גודסטיין לא תמשיך לכתוב בו). גודסטיין כותבת במספר מסגרות אחרות, ולכן הקול שלה לא ייעלם. זאת ועוד, היא בעצם התחילה את הבלוג הזה כדי לעזור בשיווק הספר באותו השם שהיא כתבה. ולמרות כל זה, אני מצטער על סגירת הבלוג – גודסטיין היתה בין המעטים שהטיפה בהתמדה לגישה שקולה ונבונה בנוגע לשימוש באינטרנט אצל בני נוער.

לפני שבועיים, במאמרון האחרון לבלוג לפני ההודעה על סגירתו, גודסטיין התייחסה לתזכיר של איגוד המורים במדינת אוהיו שבו המליצו למורים באיגוד לא לפתוח חשבונות ברשתות חברתיות דוגמת MySpace ו-Facebook. ב-eSchool News הופיע מאמר שמצטט מהתזכיר שנשלח על ידי האיגוד למוריו. בין היתר נכתב:

“OEA advises members not to join [these sites], and for existing users to complete the steps involved in removing their profiles,” the memo said. “While this advice might seem extreme, the dangers of participating in these two sites outweigh the benefits.”.

באילו סכנות מדובר? מציינים שלוש: שהמורים יציגו את עצמם בצורה שאינה הולמת למקצוע, שתלמידים יתיידדו עם מורים מחוץ למסגרת בית הספר, והחשש שתלמידים יעלו פרופילים בדויים ופוגעים של המורים.

אכן, יש כאן סכנות. אפשר היה לקוות שמורים שמציגים את עצמם במסגרות האלו היו משתמשים במידה סבירה של שיקול דעת, אבל הימים שבהם אסור היה למורה אפילו להתחתן עברו די מזמן, ולמורים של היום יש כבר הזכות לחיים פרטיים (ואולי גם הזכות לכתוב עליהם). בנוגע להתיידדות עם תלמידים, גם כאן אין ברירה מאשר לקוות שהם יפעילו שיקול דעת. ואם תלמידים יחליטו להעמיד פרופיל בדוי של מורה על מנת לפגוע בו, הם בוודאי יוכלו לעשות את זה גם אם לאותו מורה אין חשבון משלו.

אבל גודסטיין מביטה על הנושא הזה מזווית אחרת. מבחינתה, יש סיבה אחת מרכזית שבגללה כן חשוב שלמורים יהיה נסיון ברשתות חברתיות:

If teachers are not encouraged to use social networking sites both personally and discuss social networking in class, they will be completely left behind. Students will also continue to suffer from having no adults teaching them how to use these sites appropriately.

הגישה המפוכחת הזאת אפיינה את הכתיבה של גודסטיין לכל אורך הבלוג שלה. היא מסיימת את המאמרון האחרון הזה במשפט:

Let's stop reacting and begin engaging with students around the tools that are transforming the way we all communicate.

ובדיוק בגלל הערות שקולות מהסוג הזה אתגעגע לקול שלה.

תקשורת בין מורים? תנו לאינטרנט לעזור

טום הופמן מביא כתבה בעיתון בעיר פיטסבורג המדווחת על מחקר שערכה ד"ר קארי ליאנה. ליאנה מצאה שיותר מכל נתון אחר, תקשורת בין מורים בתוך בתי הספר משפיעה על תוצאות חיוביות של תלמידים במבחני הערכה. בלשון הכתבה:

In an award-winning study of the Pittsburgh Public Schools, Dr. Leana found that in the schools where teachers talked to each other the most about their jobs, and where the principals did the best job of staying in touch with the community, students had noticeably higher reading and math test scores.

Even more significant was the discovery that these communication networks had a much bigger impact on test scores than the experience or credentials of the staff did.

המסקנה של הופמן די פשוטה – יש כאן טענה משכנעת ביותר לעידוד של מערכות מתוקשבות לתקשורת בין מורים:

Given the time constraints teachers work under, augmenting face to face interactions with online modes, making it easier for them to share student work and data, publish the results of their collaborations, etc. is a no brainer.…

It doesn't need to be any more complicated than that.

הכתבה המלאה עם הדיווח על המחקר של ליאנה באמת מרתקת, ויש בה מספר דוגמאות, לא רק מתחום החינוך, שמחזקות את הטיעון שלה. בכתבה מצטטים את ליאנה ש:

I think we all intuitively know that our relationships at work matter.

אבל מה שבאמת משכנע הוא שהמחקרים של ליאנה מבססים את התחושה האינטואיטיבית הזאת בנתונים מחקריים.

משהו נוסף מצלצל בכתבה, משהו שבא לביטוי באמירה של הופמן שהדברים אינם צריכים להיות מסובכים. אני נזכר בסיפור, מתוך הקשר שונה לחלוטין, מלפני לפחות שלושים שנה. הסיפור התרחש בבית חולים לוותיקי מלחמות בארה"ב. בין המטופלים שם היו הרבה אלכוהוליסטים, ובמשך השנים מנהלי בית החולים אימצו דרכים מגוונות כדי לדובב את המטופלים להגיע לפגישות של AA, אך ללא הועיל. אך בעקבות הצטרפותה של אחות חדשה לצוות הטיפול, פתאום שמו לב שהמטופלים התחילו להגיע לאותן פגישות. שאלו את האחות מה היא עשתה כדי לחולל את השינוי והיא בתמימות עינתה שהיא חשבה שאם המטופלים יידעו על הפגישות, אז בטח הם ירצו להגיע. לכן, היא עברה בין חדרי המטופלים שעה לפני כל פגישה והודיעה להם על הפגישות, ואמרה שהיא גם תלווה אותם אליהן. מתברר שקצת מידע ויוזמה היו כל מה שהיה נחוץ.

כמובן שהדברים אינם תמיד כל כך פשוטים. רצוי שבנוסף לפתיחת צינורות השיתוף בין מורים, אם באמצעים מתוקשבים, או פשוט פנים אל פנים, יתרחש גם שיפור בהכשרה המקצועית שלהם. אבל המחקרים של ליאנה מראים שאותו שיתוף הוא באמת מרכיב מרכזי, והופמן בוודאי צודק שהתקשוב יכול למלא בו תפקיד חשוב.

להתאים את הטכנולוגיה לפדגוגיה

אני משוכנע שהוויקי יכול לתרום רבות ללמידה של תלמידים. אבל לצערי, נכון להיום, פגשתי מעט מאד דוגמאות של השימוש בוויקיים בתהליך הלמידה שעליהן אפשר להגיד שהיה בהן למידה אחרת, או באיכות אחרת, ממה שאנחנו בדרך כלל פוגשים. ובמקום דוגמאות משכנעות, אנחנו קוראים שוב ושוב על ההבטחה הגדולה, על הדברים הנפלאים שהוויקי יכול לחולל בכיתה. היום, סטיב דמבו, ב-TechLearning Blog, בצורה מאד מהוססת, ואולי רק באופן סמוי, אומר דברים דומים. דמבו כותב:

I love wikis. They're easy to create, anybody can update them, they're just fantastic for collaborative projects. In fact, just about anytime 3 or 4 people are going to be working on a web page together, I almost always begin to hear the word "wiki" being whispered.

That being said, more often than not wikis rarely live up to their potential. While anybody can edit them, generally only the original author does. The ease with which they can do so is still a boon and may justify the use of a wiki anyway, but there are usually other tools that would work just as well.

אפשר לשאול אם יש כאן בכלל ביקורת. הרי יש כאן לא מעט שבח, ורק טיפה של הסתייגות. קשה להגיד שדמבו נשמע כמו מארק אנתוני שלכאורה בא רק לקבור את יוליוס קיסר. יש בדבריו שפע של אהדה כלפי הכלי. ובכל זאת, הוא מודה שהפוטנציאל של הוויקי גדול ממה שמתקיים בשטח. והוא מוסיף שרק לעתים רחוקות אנחנו פוגשים ויקיים שהכתיבה או העריכה שלהם נעשות על ידי מספר משתמשים. עם זאת, היום, כאשר על ימין ועל שמאל אנחנו שומעים על כמה נפלא הכלי הזה, אפילו ביקורת מרומזת היא משהו.

אבל למרות שחשוב שמשמיעים ביקורת כזאת, נדמה לי שמה שדמבו כותב בהמשך של המאמרון שלו עוד יותר מעניין. הוא מנסה להגדיר מספר מטלות שבעיניו הן מתאימות לשימוש בוויקי. דמבו מביא שלושה מצבים שבהם נראה לו שהוויקי יכול למלא תפקיד חיובי. אין לי שום דבר נגד הסיטואציות האלו – כתיבה משותפת של מסמך חזון של בית הספר, בנייה משותפת של שאלות למבחן, ושיתוף פעולה בהכנת סיכומים של שיעורים – אבל קשה להרגיש שיש כאן מעוף. דווקא להיפך – אם זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם ויקי, אולי עדיף לא להתחיל בכלל (הרי בדרך כלל, עקומת לימוד השימוש בכלי גבוהה יותר מהצפוי).

וזאת בעצם שורש הבעיה. לפי נתוני הפתיחה שלו, הוויקי הוא באמת כלי נהדר ללמידה שיתופית. אבל מלבד מס שפתיים ללמידה הזאת, ספק אם המערכת החינוכית באמת עושה משהו כדי לקדם אותה, או בכלל מעוניינת בה. גם בתחילת המאה ה-21 רוב המורים נוקטים בשיטות של הוראה פרונטאלית, ודרכי ההערכה הרווחות מתמקדות בהישגים אישיים ולא בלמידה של קבוצה. ואם אלה דרכי ההוראה שלנו בבתי הספר, אז מאד יתכן שהוויקי מפריע יותר מאשר הוא תורם.

נו, עוד פעם … לשם מה?

לפני עשרה ימים, כאשר קראתי את המאמרון הקצרצר של ריין בריטג –"The Death of a Blogger Part I" חששתי שלא אצליח להתחמק מהתייחסות. אני חש שיותר מדי ממה שמופיע כאן עוסק בשאלות של "למה לכתוב בלוג" (גם ברמה של התלמיד וגם של המבוגר) במקום שאעסוק בהתנסויות חינוכיות בשטח שמהם אפשר ללמוד. אך מה לעשות, מדובר בנושא שקרוב לליבי, וכזכור, היה לי די ברור שאכתוב עליו משהו.

בריטג, בוודאי כהמשך לאותה הצהרה של ויל ריצ'רדסון מלפני כמה שבועות שהוא ממעט לכתוב לבלוג שלו, הרהר אם קיומם של כלים כמו Twitter מבשרים שבעצם כבר אין צורך בבלוגים. המאמרון שלו במלואו היה משפט אחד, ועוד מילה:

As participatory media tools evolve (Twitter, Ning, UStream), concerns about where blogs fit, if at all, weigh heavily on my mind. Thoughts?

עצם ההודעה הזאת (שאורכו 140 תווים – האורך המקסימאלי של הודעה ב-Twitter) רמז על משהו פופוליסטי וזול. במקום באמת להגיד משהו בעל משמעות, בריטג פשוט זרק נושא לאוויר וציפה שהוא יעורר תגובות. ובעצם, זאת בדיוק הסיבה שרציתי לא להגיב. אבל במשך הימים האחרונים בלוגרים חינוכיים רבים כן הגיבו, וכמה מאותן תגובות היו מחושבות וראויות מאד להתייחסות, ולכן, נדמה לי שיש טעם לדווח, ולהגיב, גם כאן.

שבוע אחרי החלק הראשון שבריטג פרסם, ראה אור החלק השני. (בהתחשב בעובדה שהמילים "חלק ראשון" הופיעו ממש בשם של אותו מאמרון, אני מוכן להאמין שהוא בהחלט התכוון כבר אז לפרסם גם חלק נוסף.) המאמרון החדש הזה היה הרבה יותר ארוך, ובחן בלוגים ממספר היבטים. בין היתר הוא כתב:

My concern has everything to do with exploring whether the edublog community is holding up its end of the collaborative bargain to use blogs as a collaborative tool for the betterment of education.

מספר מגיבים – גם על גבי TechLearning Blog עצמו, וגם בבלוגים אישיים אחרים – שאלו אם בכלל היה הסכם שבלוגר זה או אחר התחייב אליו. כמה מגיבים שאלו, למשל, אם המטרה של הבלוג החינוכי הוא בכלל קידום החינוך. מיגל גולין, למשל, מציין שהוא בוודאי לא יתנגד אם דרך הכתיבה לבלוגים אנשי חינוך ישנו את פני החינוך, אבל אין זאת הסיבה הבסיסית. הוא מעיר:

When I invite educators to keep a blog, I certainly do not exhort them to change the world. Such a goal is arrogant. Rather, I hope that through their own blogging and personal transformation, they will increasingly become agents of transformation. The burgeoning changes, the transformation that results from unleashing the creative power of educators previously muzzled throughout the years could bring about a change greater than what well-meaning societal change advocates might imagine.

בוד הונט כותב משהו דומה, אבל מזווית קצת אחרת. הוא מטיל ספק בקביעה שיש בכלל דבר כזה "בלוגוספירה חינוכית":

I hope it's pretty clear that there is no such thing as "one" edublogosphere. I used to think that perhaps there was – probably before I started blogging in 2005 – but there're too many of "us" and so it becomes more than impossible to keep track of it all.

לאור זה, הוא מסיק שהנסיון לדבר בשם בלוגוספירה מאוחדת איננה אלא יוהרה:

One stance I'd urge folks to consider, if they haven't already, is that we can and should accept that there's plenty we're going to miss, lots of it quite good, but that we're doing no one a service by trying to read everything or make declarations about the "proper social norms" of the "edublogosphere."

והוא מגיע למסקנה שהיא אולי פרדוקסאלית, אבל גם, בעיני, מאד אופרטיבית:

The paradox of "the edublogosphere" is that sometimes, the best thing I can do to build community/group/network capacity is to serve me, myself and I and trust that such self-service will be of use to others.

גם טום הופמן, בבלוג שלו, הגיב לבריטג. גם הוא שואל אם בכלל יש לבלוגים חינוכיים "מטרה" לקדם את הדיון על עתיד החינוך. המאמרון שלו מאד קצר, וכדאי לקרוא אותו במלואו. אני מביא כאן התייחסות אחת משלו המעירה היבט חשוב בנוגע לשאלת הייעוד של בלוגים בכלל:

he (בריטג) buys into the premise that blogging is primarily a conversational medium. If you believe this, you've made a fundamental misunderstanding of blogging. It is a publishing medium. If what you were looking for all along is conversation, you probably will move on to something that suits your needs better.

כאחד שכותב, אני צריך להסכים. אם ישאלו אותי אם אני רוצה שיקראו את הבלוג שלי, אני כמובן אענה בחיוב. אם ישאלו אם אני רוצה שהוא ישפיע על משהו, שוב אענה בחיוב. אבל אם ישאלו אותי למה אני כותב לבלוג, הסיבה הראשונה והבסיסית תהיה שדרך הבלוג אני מצליח להיות בדיון/ויכוח מתמיד עם עצמי, והפרסום בבלוג עוזר לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי.

יחי ההבדל הקטן?

מידי פעם, ואולי לעתים קרובות מדי, אני מנצל הזדמנות זו או אחרת לציין שהסביבה האינטרנטית החינוכית שונה מזו שבעולם העסקים. לכאורה העובדה הזאת כל כך מובנת מאליה שאין צורך להקדיש לה מאמרון. אבל מנקודת התצפית שלי אני נתקל במה שנראה לי כבלבול רב בנושא הזה. לצערי, אנשי חינוך מתנהגים כאילו מה שטוב לעסקים טוב גם לחינוך. אי-לכך, כאשר אני קורא משהו שמאפשר לי להתייחס לנושא הזה, אני שוב מנצל את ההזדמנות.

היום, בבלוג Read/Write Web, ריצ'רד ממקנוס, העורך הראשי של הבלוג, כותב שהאינטרנט, ובמיוחד אותו חלק המכונה Web 2.0, נמצא בשלב של גיבוש ולא של פיתוח מואץ. מקמנוס מזכיר דברים שכתב אלכס איסקולד, אחד מהכותבים לבלוג שהוא עורך, שלא מזמן הגדיר את התקופה הנוכחית כ-"שלב העיכול". איסקולד כתב שהשלב הזה הוא:

a period of time for us to reflect, to integrate, and to understand recent technologies and how they fit together

קראתי והנהנתי בראש. אמרתי לעצמי שזהו בדיוק צו השעה גם עבור החינוך. מספר היישומים האינטרנטיים שעומדים לרשותנו בסביבה החינוכית עצום, ואפילו מאיים. אישית, מזמן הבנתי שאין שום אפשרות לבחון את כולם – ולמזלי, הבנתי גם שאין שום טעם או צורך. מה שנחוץ הוא שנבחן כמה מהם ונסיק מסקנות אופרטיביות לגבי השימוש בהם אצל מורים, אצל תלמידים, באופן כיתתי, ועוד. אבל קצת להפתעתי, אני מגלה שלא מעטים בסביבה החינוכית חושבים אחרת.

לפני כשבועיים ויקי דייוויס, בלוגרית מכובדת מאד בתחום הטכנולוגיה בחינוך, פרסמה רשימה ארוכה של הכלים שבעיניה הם הכדאיים ביותר לשימוש בחינוך. (המאמרון התפרסם גם בבלוג האישי של דייוויס, וגם ב-TechLearning Blog.) אישית, יש לי רשימה די ארוכה של כלים שהם אהובים עלי, ושנראים לי מתאימים לחינוך. אבל הרשימה שלי מתגמדת לעומת זאת של דייוויס. אינני יודע מתי היא מוצאת את הזמן לבדוק את כל הכלים שעליהם היא ממליצה, קל וחומר להשתמש בהם. אבל בין התגובות למאמרון שלה, בשני המקומות שבהם הוא התפרסם, לא מצאתי התייחסות לבעיית העומס, אלא רק אמירות של תודה עבור הרשימה, וכמה הצעות עבור כלים נוספים.

ואם כך, מה באמת קורה כאן? האם, כמו שטוענים מקמנוס ואיסקולד, אנחנו בשלב של עיכול, או האם קצב הפיתוח של כלים חדשים עדיין מסחרר? הטענה של מקמנוס ושל איסקולד היא שלמרות ריבוי הכלים, אנחנו כבר לא נחשפים ליישומים חדשניים של ממש. בעיניהם, רוב הכלים שהם פוגשים היום אינם אלא פיתוחים על דפוסים שכבר נוצרו מזמן. נדמה לי שאת זה אפשר לחוש גם ברשימה של דייוויס. ההבדל החשוב הוא שמקמנוס מבכה את המצב הזה, ומייחל להמשך תנופת הפיתוח, ואילו אני חש שמרוב כלים כבר לא מוצאים את הלמידה.

כמובן שההבדל הזה נובע מציפיות שונות. הסביבה היזמית שהבלוג של מקמנוס משרת חייבת להיות בחיפוש מתמיד אחר החדש, ואילו הסביבה החינוכית צריכה לגבש תובנות בנוגע לשימוש ביישומים שכבר קיימים בתהליך הלמידה. הבעיה היא שכאשר האווירה היזמית/עסקית היא הדומיננטית בחברה הסובבת, גם החינוך נגרר אחריה.

להוות דוגמה?

בעקבות הרצאת אורח של מומחה עולמי חינוכי, ביל קר, באוסטרליה הרחוקה, מעיר מספר הערות מאד מתבקשות בנוגע לכנסים ולעולם ה-Web 2.0 בחינוך. קר מסביר שבכנס בו הוא השתתף המומחה האורח התייחס לחשיבות של "ידע מקומי", הדגיש שבתשתית היישומים החדשים נמצא שיתוף המשתמשים, וציין עד כמה כלי ה-Web 2.0 שונים ממה שהכרנו עד היום. לכל אלה קר משיב בבלוג שלו:

Some thing is very wrong here:

1) an important international expert arrives from overseas to tell us that local knowledge is the most important thing

2) We sit in lecture mode hearing that the lecture is no longer important

3) the limitations of web2.0 apps are not mentioned. There was no context either historical (computer science) or historical, about all the knowledge discovered before computers were invented

קשה לא לזהות את המציאות שקר מצייר. זכורות לי מספר פעמים שבהן הוזמנתי להרצות בצפון, במרחק נסיעה לא קצר, וכאשר הגעתי למקום ההרצאה ראיתי בקהל אנשים שהכרתי שלדעתי יכלו להרצות על אותו נושא לפחות כמוני. אבל כמו שאומרים, "אין נביא בעירו". עם זאת, כולנו מוכנים, לפחות מידי פעם, לשבת בקהל ולשמוע הרצאה מעניינת. אימוץ כלי Web 2.0 בחינוך, ואת רעיונות השיתוף המגולמים בתוכם, איננו צריך לבטל דרכי למידה אחרות. לא מעט מרצי צמרת קונים את הקהל בכך שהם רומזים שכל מה שחשוב לדעת היום נמצא בבלוגים ובוויקיים, ואילו הם עצמם אינם מוכנים לוותר על העמידה על הדוכן לפני המאזינים. אבל אין זה אומר שהרצאה טובה לא יכולה להיות דרך מצויינת ללמוד משהו.

לטעמי, למרות שאני מסכים עם שלוש הנקודות של קר, הראשונה והשנייה הן בכל זאת לא הרבה יותר מאשר קריצות פופוליסטיות. לעתיד הנראה לעין, הרצאות יהיו חלק חשוב מכנסים, והרוב מאיתנו מעוניינים לשמוע את מה שלאנשים בעלי שם יש להגיד. עם כל השינויים המתבקשים בכנסים, ספק אם נוכל לשנות את החלק הזה.

אבל הנקודה השלישית של קר היא הרבה יותר סתם קריצה. הרצאות רבות שאנחנו שומעים בכנסים חינוכיים מלאות בהבטחות אפוקליפטיות. המאזינים מופגזים בהצהרות כגון: בעידן ה-Web 2.0 התלמידים ייצרו את חומרי הלמידה של עצמם, או שכל המידע הדרוש כדי להבין משהו כבר זמין על ידי הקלקת כפתור, ועוד. ולצד הנבואות האלו, קשה לא להרגיש שזה עתה המרצים הגו כל מה שחשוב בתיאוריה החינוכית, כאילו לפני התיאוריות שלהם לא היה מי שחשב על כיצד בני אדם לומדים, או אפילו שתלמידים כלל לא למדו. זאת ועוד: אותם מרצים כמעט אינם מביאים אף דוגמה ממשית של למידה בעולם החדש שהם מתארים. הם אינם מראים לנו מה המורה צריך לעשות כדי להתכונן לסוג חדש של למידה, או (במקרה שכבר אין מורה) הם אינם מראים לנו מה התלמידים באמת לומדים. כאשר ההרצאות מורכבות מהבטחות ריקות מצד אחד, ומתפיסות חינוכיות א-היסטוריות מצד שני, לא פלא שמה שנשאר לנו, המאזינים, לעשות הוא פשוט לצפות בהופעה ולהנות מההצגה.

הלהיט התורן בחינוך?

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד – עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-"עובדה", ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד' ו-ה' במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.

    (אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)

הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:

… נכון שמדובר בהתלהבות שאוחזת כל פעם כשנתקלים במשהו חדש.

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט "חברים" באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש "מבפנים". במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו "פרטית", והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.