עברו ארבעים שנה, ויש עדיין ויכוח?

מאמר שהתפרסם השבוע בוושינגטון פוסט הזכיר לנו שהמחשבון (או החישובית, או מחשב הכיס – ובוודאי עוד שמות רבים) יצא לשוק לפני ארבעים שנה. המאמר מדווח שלפני שבוע חברת Texas Instruments, יצרנית המחשבון הראשון, תרמה מספר דגמים מוקדמים למוזיאון האמריקאי הלאומי, הסמיתסוניאן. אבל המאמר עוסק, במרביתו, בשאלה של שילוב המחשבון לתוך כיתות של תלמידים. הכלים הטכנולוגיים שעומדים לרשות הכיתה היום מגמדים מאד את אותו מחשבון פרימיטיבי, אבל בכל זאת אנחנו קוראים:

But as the technology continues to advance, a question remains: Are the devices helping or hurting students? Educators are deadlocked over whether calculators are helping create a more numerate society capable of claiming the next technological breakthrough or making students technology-dependent and mathematically insecure.

הייתי חייב לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני קורא משפטים שנכתבו השבוע, ולא לפני שנים רבות.

אני זוכר היטב, לפני כמעט שלושים שנה, שהכנסתי שני מחשבונים קטנים ופשוטים (שהגיעו אלי מחו"ל) לכיתה שלי (כיתה ו' או ז', אינני זוכר בדיוק). היו מספר הורים אז שהתנגדו וטענו שאם נרשה לתלמידים להעזר במכונה למצוא את התשובות לתרגילים, ילדיהם לעולם לא ילמדו את לוח הכפל בעל פה . הייתי משוכנע שהמחשבונים שבהם השתמשנו בכיתה איפשרו לנו לעסוק בסוגיות מתמטיות מעניינות מעבר לחישובים חשבוניים בסיסיים. אינני יכול להוכיח שצדקתי, אבל בין אותם תלמידים (שהיום הם בני ארבעים) אחד קיבל דוקטורט השנה. לא כולם הצליחו בחיים כפי שיכולתי לקוות, אבל אחד היה טייס, ואחר הוא עורך דין. אחת היא אמנית מצליחה, אחרת רקדנית, ועוד אחת מרפאת במוסיקה. אינני חש שהשימוש במחשבון הזיק להם.

מקור התמונה:
Kuniavsky, Mike. "IMGP7832.JPG" mikek's photostream.
27 February, 2006. 1 Oct 2007
http://flickr.com/photos/mikek/105569344

המאמר מדווח ש-"נותרת השאלה: האם המכשירים האלה עוזרים או מזיקים לתלמידים". אני מודה, אני מאד מופתע. הייתי בטוח שמדובר בשאלה שהוכרעה מזמן. מעולם לא טענתי שההתנגדות לכלי Web 2.0 בבית הספר נובעת משמרנות חינוכית לשמה. להיפך – למרות שאינני מקבל את טיעוניהם של המתנגדים לכלים האלה, יכולתי להבין רבים מחששותיהם. אבל אם יש עדיין ויכוח בנוגע למחשבונים בכיתה, אז אולי אני טועה.

רעיון נחמד … אבל לא בהכרח ישים

לבלוגים שימושים, ויעודים, רבים. הם מסוג הכלים שיכולים להתאים את עצמם למגוון מצבים. פעמים רבות (רבות מדי?) כבר כתבתי שמבחינתי השימוש בבלוג ככלי המארגן והמתעד את פעולות החקר של התלמיד ושל כיתה שלמה הוא השימוש שנראה לי המבטיח ביותר. אבל מתברר שאנשים אחרים ממשיכים למצוא דרכים חדשות ומקוריות לשלב בלוגים בתהליכי למידה. לפני מספר ימים התפרסם מאמר בניו יורק טיימס בו קראנו על מורה לספרות בניו ג'רסי שנותן שיעורי בית להורים של תלמידיו. יש חלוקה בין המטלות של התלמידים, והשיעורים שההורים מקבלים:

The ninth graders complete their assignments during class; the parents are supposed to write their responses on a blog Mr. Frye started online.

בעצם, מדובר ברעיון מאד פשוט. במאמר בטיימס המורה מסביר:

The point, he said, is to keep parents involved in their children’s education well into high school. Studies have shown that parental involvement improves the quality of the education a student receives, but teenagers seldom invite that involvement. So, Mr. Frye said, he decided to help out.

“Parents complain about never getting to see their kids’ work,” he said. “Now they have to.”

המאמר ממשיך ומציין שלא כל ההורים מתלהבים משיעורי הבית, אבל במשך שלוש השנים שהמורה מפעיל את התוכית הזאת, רק הורה אחד סירב להשתתף. ואם כך, נדמה שיש לנו כאן שימוש נהדר בבלוג. הרי בין היתרונות של התקשוב בחינוך נמצא פתיחת יום הלימודים להכיל שעות מחוץ לבית הספר, וגם הרחבת "קהילת הלומדים". ובוודאי אי-אפשר להתלונן אם תלמידים והורים מתחילים לשוחח ביניהם, אפילו באמצעות בלוג, על ספרות.

לאור זה, מעניין לקרוא את התגובות, כמעט 40 במספר, למאמר. יש מספר מורים שמציינים שמדובר ברעיון נפלא, אבל הרוב הגדול של ההורים מדגישים שהם לא התלמידים, ואין הם צריכים לקבל שיעורי בית. מורה אחד כותב שכמורה הוא אוהב את הרעיון, וכהורה הוא מתעב אותו. כהורה שמאד מעורב בשיעורים של ילדיו, אני יכול להעיד שלו המורים של ילדי היו נותנים לי שיעורים כאלה, הייתי משבח את היוזמה … ומחפש דרכים להתחמק מזה.

ואך כך, מה קורה כאן? נדמה לי שהכלים של Web 2.0 מערערים מוסכמות בקשת רחבה של תחומים. הנושא של "סמכות המידע" מאד מוכר כבר, אבל הם חודרים אפילו לתחום כמו הגמשת המרחב הלימודי, והכנסת הבית לתוך המרחב של בית הספר. אבל הטשטוש הזה פועל לשני הכיוונים. לא ברור כיצד הבית יגיב לחדירת בית הספר לתוך התחום שלו … אך גם כיצד ייראה בית הספר בעקבות זה כלל אינו ברור.

ראיון עם סטיבן דאונס – בעברית

בנענע מחשבים של היום התפרסם המאמר השישית והאחרונה של עידו הרטוגזון על החינוך הדיגיטלי. המאמרים הקודמים היו מעניינים, אם כי לא מחדשים למי שעוסק בתחום. (חייבים להוסיף שבהשוואה לסקירות אחרות שהתפרסמו בעיתונות הפופולארית, מדובר בסידרה טובה מאד.) אבל גם לאנשי חינוך שמתמצאים בנושא, כדאי מאד לקרוא את המאמר האחרון, וזה משום שרובו הוא ראיון עם סטיבן דאונס. נדמה לי שהרטוגזון מגיש לקוראים הזדמנות ראשונה לצלול לתוך החשיבה החינוכית של דאונס, וצריכים להודות לו על כך.

דאונס הוא, ללא ספק, אחד החושבים החשובים והעמניינים בתחום החינוך הדיגיטלי (והוא כמובן מצוטט כאן לעתים די קרובות), אבל הוא מוכר לרוב דרך ההמלצות הקצרות שהוא מפרסם בבלוג OL Daily, ופחות בזכות הכתיבה שלו לבלוג האישי שלו, ומהמאמרים שהוא מפרסם. לכן, הראיון הזה מאפשר לקוראי עברית להכיר את הפן החשוב הזה שלו. (לפני קצת יותר מחודש דאונס פרסם את התשובות שלו לשאלות של הרטוגזון בבלוג שלו. הראיון המלא ארוך יותר [בהרבה] מאשר מה שמתפרסם בנענע, ומומלץ למי שיכול לקרוא גם שם.)

חלק גדול מההגות החינוכית של דאונס מכוון ללמידה של גילאים מבוגרים – סטודנטים במכללות ואוניברסיטאות. הוא מעודד ומחייב את השימוש בכלים שמאפשרים לאדם להיות לומד עצמאי. עם זאת, הוא עוסק פחות בגילאים הצעירים בהם יש צורך לפתח את היכולת ללמידה עצמאית.

הרטוגזון שואל אם האינטרנט יכול לעזור לפתח חשיבה ביקורתית. דאונס משיב:

חינוך כפי שהוא מתבצע בכיתה נוטה להיות יותר ברמת הפרזנטציה. הכוונה היא שיש נטיה לצפות מהתלמידים להיות צרכנים פאסיביים של מידע, וזה פועל כנגד הפרקטיקה של חשיבה ביקורתית. כמובן שיש גם יוצאים מן הכלל, ושמורה איכותי יכול לעודד חשיבה ביקורתית גם בסביבה של הצגה.

יש כאן קביעה חשובה, אבל נדמה לי שחלק ממה שדאונס השיב באנגלית עוד יותר ממקד את הדברים:

Neither the net nor the classroom inherently encourage or discourage critical thinking.

נדמה לי שרוב הבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך היו אומרים ללא היסיס שהרשת מעודדת חשיבה ביקורתית. חלק ממה שכל כך מרשים בדאונס הוא הנכונות והאומץ לא לטשטש את העובדה שאין זה כך. שוב, כדאי מאד לקרוא.

הטוב והמכוער ב-Web 2.0

כאשר התחלתי לכתוב את המאמרון הזה בראש שלי, הכוונה הראשית היתה להצביע על מקום אחד שבו הבלוג מוכיח את עצמו. הביקורת על תרבות ההמונים שבלוגים לכאורה מקדמים יחסית שקטה בזמן האחרון, אבל היא עדיין מהדהדת חזק, ולאור זה ראיתי לנכון להצביע על הצלחה אמיתית של בלוגים. אך מה לעשות, ותוך כדי כתיבה נתקלתי בדוגמה שאמנם איננה דוגמה של בלוג, אבל בכל זאת שייכת, פחות או יותר, ל-Web 2.0, ונדמה לי שגם את זה צריכים, למרבה הצער, לציין. אי לכך, למאמרון הזה פן חיובי, ופן שלילי.

לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.

אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.

אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת – בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.

לא רק טקסט, אבל לא לוותר עליו

ויקי דייויס, ב-TechLearning Blog שואלת "Is Text Only Enough for Today's Students".דייויס מבטאת בצורה מאד ברורה את ההרהור המרכזי שלה:

There are so many new ways to tell stories. Are we as teachers teaching kids ONLY to read and write and is that enough?

אבל לפני הקביעה/השאלה הזאת היא מגישה לנו "מבחן" קטן. היא מביאה ששה משפטים קצרים, ולצד כל אחד, המחשה גראפית של אותו משפט. עבור כל אחת מהדוגמאות היא שואלת "Which tells the story more clearly?". אנחנו כמובן אמורים להבין את הרמז, ולהסיק את המסקנה שהאמצעים הגראפיים – צילום, סרט, מצגת, משחק – עולים, לפחות במקרים המסויימים שהיא מביאה, על הטקסט.

אני מודה שאני מאד מחובר למילה המודפסת (גם זו שעל גבי הצג) אבל אינני מתנגד לאמצעי הבעה אחרים. לא אתווכח עם דייויס לגבי היכולת של אמצעים גראפיים לספר סיפורים, או להסביר רעיון (ועוד). אבל דייוויס איננה יוצרת כאן משחק הוגן. אותן דוגמאות גראפיות שהיא מביאה הן תוצאה של עבודה מושקעת. מורגש שמי שהכין אותם השקיע זמן ומאמץ עד לתוצר הסופי. אבל מול התוצרים האלה, דייויס מביאה משפטים קצרים שנראים כאילו נכתבו כלאחר יד. לא קשה לקבוע שמצגת קטנה "מספר את הסיפור באופן בהיר יותר" מאשר משפט סתמי שכמעט לא מביע כלום. לעומת זאת, אם היא היתה מעמידה לצד סרט קצר סיפור אמיתי, סיפור שמי שכתב אותו בחר את מילותיו בקפידה, וחשב לעומק על מה שהוא רצה להגיד, אני מניח שתוצאות ה-"משחק" יכלו להיות די שונות.

השאיפה לשילוב צורות ייצוג מעבר לטקסט המודפס איננה חדשה למערכת החינוך. בסטנדרטים ללמידה בסביבה מתוקשבת בחינוך היסודי אנחנו קוראים:

התלמיד יכתוב תוך שימוש במגוון ייצוגים, וישלב בעת הצורך צלמיות, טבלאות, תרשימים, תמונות, קול ותנועה לצד הטקסט האלפא-ביתי.

לפי הסטנדרטים האלה, מורים צריכים לעודד את תלמידיהם למצוא את הדרכים המתאימות להביע את עצמם. אבל כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, חייבים ללמוד את השימוש ביצוגים האלה. אף אחד לא יטען היום שעצם העובדה שתלמיד יודע לאחוז בעט עושה אותו לסופר. עד שתלמידים יוכלו לכתוב טקסטים שאחרים ירצו לקרוא דרוש אימון והדרכה. יתכן והעובדה שאנחנו מוצפים בסרטים ומצגות, לצד העובדה שמורים רבים אינם מיומנים בהכנת אלה, יוצר את הרושם שמדובר במלאכה קלה. אבל כמו עם הטקסט המסורתי, הרבה יותר קל ליצור סרט או מצגת צולעים, מאשר משהו איכותי.

אז למרות שאני בהחלט מסכים עם דייויס לגבי הצורך ללמד אמצעים נוספים "לספר סיפורים" לצד הוראת השימוש בטקסט המסורתי, קשה לא להרגיש שהיא עוסקת כאן בפופוליזם זול. לא משנה באיזה אמצעי בוחרים, צריכים ללמוד להשתמש בו, ולהשתמש בו בתבונה. ממש היום, דייוויד ורליק בבלוג שלו מקשר לאוסף נפלא של המחשות ויזואליות של רעיונות מדעיים. ההמחשות האלו אכן מראות, כפי שדייויס טוענת, שאמצעים גראפיים יכולים לספר סיפור בצורה מוצלחת ביותר. אבל אלה המחשות שהוכנו על ידי בעלי מקצוע ששולטים בכלים בהם הם משתמשים. חשוב להוסיף שלצד ההמחשות המרתקות האלו, תמיד מופיע טקסט המסביר לנו על מה אנחנו מסתכלים. מה לעשות, המילה המודפסת נשראת אחת האמצעים הטובים ביותר להביע את המחשבות, את הרעינות, ואת הסיפורים שלנו.

לאור זה, המצב בחינוך כמעט נראה סביר

לפני כניסת החג קראתי בקפטן אינטרנט על כנס בעולם העסקים על Web 2.0 שנערך לאחרונה. המסר הבסיסי היה שמנהלים חוששים מהמציאות החדשה ש-Web 2.0 מבשרת, אבל גם שהם יצטרכו ללמוד להתמודד איתה. מתוך הכתבה:
המחשבה שניתן לשלוט באינטרנט מלמעלה, קרי מרמת המנהלים, כבר מזמן אינה מציאותית. העובדים בארגונים והלקוחות הם אלה שישפיעו.

במילים אחרות, עולם העסקים מתנהל באופן היררכי, כאשר המנהל קובע עבור עובדיו, בין היתר, מה יגידו (אם בכלל) על מקום העבודה שלהם. מדובר בעולם שמעדיף לשמור על סוד במקום לאגור ידע משותף, בעולם הרגיל לבדוק, על הדקה, כיצד עובדיו מנצלים את זמנם – תכונות שאינן תואמות את המציאות של Web 2.0. אין, בדברים אלה, שום דבר שונה ממה שצייתי כאן לפני בערך עשרה ימים, בעקבות מאמרון ב-Read/Write Web (מלבד העובדה שהפעם הדברים נכתבו בעברית). אבל אם, בעקבות המאמרון הראשון, זיהיתי נקודות חפיפה בין העסקים והחינוך, לאור המאמר בקפטן אינטרנט הרגשתי שאולי המצב בחינוך הרבה יותר טוב מאשר זה שבעסקים.

למרות החשש הגדול של חלקים נרחבים במערכת החינוך מכלי Web 2.0, יש בכל זאת פתיחות לנסות לבחון כיצד אלה יכולים להשתלב בתהליכי למידה. מהמאמר בקפטן אינטרנט אני מתרשם שהכדאיות הבלעדית שיש לבחון בנוגע לכלים האלה בעסקים היא באיזו מידה הם מגדילים את ההכנסות. מתוך המאמר:

בישראל יש כ-250 אלף בלוגים, וכ-200 אלף תגובות בפורומים ובאתרים נכתבות מדי יום, אבל הכלכלנים יודעים כי יש לשפוט טכנולוגיה רק במונחי היכולת שלה להציג גידול ברווחיות. לווב 2.0, כך נדמה, אין בשורה בעניין זה, לפחות לא מיידית.

בהמשך, מצטטים את פרופסור גדי אריאב מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב שאמר:
זו תופעה מורכבת שאין כלים להבין אותה. איך מודדים את חלקם של הבלוגרים בתל"ג? איך בודקים שליטה, מטרה, תועלת, תרומה לחברה, עלות שולית? הכלכלה של הבלוגרים אינה מדידה, ומבחינה ניהולית אין כלים להתמודד ולנהל את זה כמערכת מידע, ולכן מדובר בסיוט.

נדמה לי שבדבריו של אריאב יש ביקורת כלפי עולם העסקים, ושהוא מייחל לשינוי בניהול שיאפשר לכלי Web 2.0 להשפיע לחיוב, אבל אותו חיוב עדיין יימדד, כנראה, ברווחיות.

דווקא מה שמדאיג אותי הוא הסיכוי שכלי Web 2.0 ישתלבו בחינוך רק בעקבות זה שעולם העסקים יאמץ אותם (כמו שקרה בעבר עם כלים ממוחשבים אחרים). במקרה כזה, ה-"השתלבות" תהיה על בסיס של ציונים, של הכנת עבודות, של חלונות ראוה למנהלי בתי הספר, ולא של הלמידה המשמעותית שאותם כלים מאפשרים.

תוצאה בלתי נמנעת של שילוב הבלוג בכיתה?

שבועיים לתוך שנת הלימודים החדשה, קונרד גלוגאוסקי מהרהר על השילוב של בלוגים בכיתה שלו, וכמו תמיד, השאלות שהוא מעלה חודרות למהות הדברים. גלוגאוסקי מציין שכבר עם התחלת השנה התחושה היא חיובית. התלמידים כותבים, והוא חש שההערות שלו תורמות להמשך הכתיבה. אבל הוא מחפש משהו נוסף:

This year, I want my personal voice to be present in the community. I will, of course, continue to be present as Mr.Glogowski, the grade eight Language Arts teacher. I will be present in my didactic and supportive role of an educator, of a classroom teacher who guides and explains. At the same time, I want to be present as Konrad Glogowski, the human being who has his own interests and views. I want to be present as an individual, not an individual reduced to one role.

הוא מסביר שבעבר התפקיד שהוא מילא היה תפקיד של משגיח, של מכוון התנועה, של הצופה מלמעלה. בעצם, עד עכשיו, נשמר היחס המסורתי בין תלמיד למורה:

My own blog in our class blogosphere has always been used to post updates, assignments, commentary on student work, and words of encouragement. For years, it was called “The Language Arts Blog,” or “Mr. Glogowski’s Blog” or something equally official and unimaginative. The name of my blog has always reflected my one-dimensional presence in the community – the voice of a teacher.

המטרה שהוא מציב לעצמו השנה הוא לאפשר לקול האישי שלו לבוא לביטוי, להפסיק להיות "רק" המורה, ובמקום זה להיות חלק מקהילה לומדת:

This year, I want to move beyond blogging only about course-related topics. I want my students to see what I am interested in, what makes me mad, what fascinates me, what I write like when I write as someone other than Mr.Glogowski, the Language Arts teacher. In short, I want to be myself and am beginning to take small steps towards this goal.

בעצם, הצד הזה היה צפוי. מהרגע שהבלוג נכנס לכיתה, אפשר להגיד שהכתובת כבר היתה על הקיר. אם אנחנו, כמחנכים, מבקשים לסייע לתלמידים שלנו למצוא את הקולות שאישיים שלהם, קשה לעשות זאת מבלי לתת דוגמה, מבלי לתת ביטוי לקולות האישיים של עצמנו. (נדמה לי שגם לזה התכוונה אריאלה במאמרון שלה עוד במשך הקיץ.) כיוון כזה, כמובן, לא נוצר עם הבלוג. מדובר בתפיסה של "engaged pedagogy" שקיימת זמן רב לפני שהאינטרנט חדרה למערכת החינוך. אבל ברור גם שהבלוג מחדד את הדברים, מביא אותם למצב שבו ההמנעות ממתן ביטוי אישי נראה כמגוחכת, נראה ככפירה בעיקר. מבלי להתייחס לבלוג עצמו, גלוגאוסקי נותן ביטוי למגמה הכללית בצורה בהירה ביותר:

If education is essentially a social process, then the teacher needs to be part of the learning community, not only as its facilitator but also as one of its members.

הבלוג יכול לשמש את מערכת החינוך בדרכים רבות ושונות. הוא יכול למלא תפקיד של יידוע, וכמובן גם של פורטפוליו. הוא יכול להוות בסיס שעליו תלמידים יכולים לכתוב סיפורים, או לאסוף קטעי מידע, ועוד. כל אלה חיוביים ורצויים. אבל אם ניתן לו לבטא את משמעותו ואת ערכו הבסיסיים ביותר, הוא מבשר על שינוי מהותי בתהליך הלמידה, ועל "הקהילה הלומדת" בכללותם.

כדאי (מאד) לנסות

מידי פעם אני מהרהר כאן על ההבדל בין קהילה לרשת, ועל המקומות שאלה יכולים למלא בתהליכי למידה. טענתי שביסודו של דבר כל אחד מאיתנו מעמיד את עצמו במרכז הלמידה שלו, ועוסק בתן וקח עם הסביבה שלו בהתאם לצרכיו. ואם כך הדבר, השאיפה להיות חלק מ-"קהילה לומדת" מוגדרת היא, לטעמי, מיותרת. בשבילי המונח "רשת" מתאר את הקשרים המזדמנים, הלעתים חזקים ולעתים רופפים, שמגדירים את ההשתייכויות ואת המחוייבויות שלי לעצמי ולאחרים. אבל אין זה אומר שאין קסם, וגם כדאיות, ב-"קהילה", במסגרת מוגדרת שאליה מצטרפים על מנת להיות בקשר עם אחרים, לעזור ולהעזר בהם. יכול להיות שההבדל בין "רשת" לבין "קהילה" היא סמנטית בלבד. הרי, היום, מרבים להגדיר "קהילות" כ-"רשתות חברתיות".

לאור זה אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להכיר, ואפילו להצטרף, לרשת חברתית חדשה, על תשתית מעוברתת של נינג: edureshet. קהילה/רשת זאת היא סביבה אסתטית ועשירה בכלים מעולם ה-Web 2.0 המאפשרים ומזמינים חשיבה משותפת של אנשי חינוך שרוצים לקדם את השימוש באינטרנט בבתי הספר. בכך היא דומה מאד למספר רשתות חברתיות שכבר קיימות ב-Ning שעוסקות בחינוך, אבל עם הבדל משמעותי ביותר: היא בעברית. edureshet נוצרה על ידי סוזן צעירי (היא iTeachr, שבזמן האחרון כמעט אינה כותבת לבלוג שלה בגלל העבודה הרבה שהיא מקדישה לעברות של Ning), ומורגש שהיא דאגה עד לפרטים הקטנים כדי שהסביבה תסביר פנים לבאיה.

נכון לשבוע הזה, edureshet יוצאת מתקופת ההרצה, מתקופת הביתיות שבה ההצטרפות היתה רק לפי הזמנה. וכמובן שכך צריך להיות. הרי, אין טעם ש-"רשת חברתית" תישמר בסוד. המבחן האמיתי של edureshet איננו ברעיונות המבריקים שקבוצה היושבת בגן סגור מעלה לעצמה, אלא ביכולת למשוך מורים אחרים שעוסקים בשאלות דומות, ולעורר אצלם הרצון להיות שותפים פעילים בגיבוש דרכי עבודה עם האינטרנט בחינוך. יתכן מאד שרשת חברתית כמו edureshet יכולה להוות סביבה חמה ותומכת למורים שחוששים לפתוח לעצמם בלוג, אך רוצים להתנסות בכלי Web 2.0. ובוודאי לא יזיק שמורים יתנסו בכלים דומים לאלה שרבים מתלמידיהם כבר מכירים.

אי לכך, אינני מתבייש לחרוג טיפה מהסגנון הרווח של הבלוג הזה. הפעם אינני רק מדווח ומקשר, או מבקר, או מהרהר, אלא אני גם ממליץ.

אגב, ל-edureshet יעוד חינוכי מוצהר. התשתית של Ning בעברית יכולה, כמובן, לשרת רשתות חברתיות סביב נושאים אחרים. המעוניינים לבחון כיצד לפתוח קהילה על התשתית הזאת מוזמנים לפנות לסוזן.

צעד צפוי, ובכל זאת מבורך

אינני טוען שאני מבין גדול בחינוך, אבל מה שבטוח, בכלכלה אני מבין מאד קטן. אי לכך, אינני מתווכח עם אלה שמסבירים לי, בסבלנות הולכת ופוקעת, שאתר אינטרנט שאיננו מכסה את הוצאותיו לא יכול להמשיך להתקיים. אפילו מישהו כמוני, שמשתדל לא להבין את הרעיון הבסיסי הזה חייב, בכל זאת, להסכים. אבל הנוף המידעי של היום הוא נוף של נגישות זמינה. אם איננו יכולים להקליק על קישור ולהגיע ישירות למידע המבוקש, אותו מידע כבר לא יהיה "מבוקש". אם אני רוצה להמליץ על מאמר מסויים, קשה לעשות זאת כאשר אותו מאמר איננו נגיש לקוראים, אלא נמצא מאחורי סורג ובריח של דרישה למנוי או לתשלום.

אם כך יש, כנראה, מתח מתמיד בין שתי אמיתות – זאת של הכלכלה, וזאת של הנגישות. נכון לאתמול, נדמה לי שלנגישות יש היד על העליונה. בניו יורק טיימס של אתמול קראנו:

Effective Sept. 19, we are ending TimesSelect. All of our online readers will now be able to read Times columnists, access our archives back to 1987 and enjoy many other TimesSelect features that have been added over the last two years – free.

רק לפני כחודשיים הטיימס פתחו את ה-TimesSelect שלהם לכל מי שיש לו כתובת דואר אלקטרוני ממוסד אקדמי. השיקול היה, כנראה, הרצון להשפיע אצל אנשים "משכילים". אבל מי אמר שצריכים לשבת באקדמיה כדי להיות משכיל? דיונים ציבוריים משמעותיים וחשובים מתנהלים על גבי בלוגים רבים שאינם קשורים כלל וכלל לאקדמיה, ולטיימס יש אינטרס שהבלוגרים המתדיינים יצטטו אותו. וכננרה שגם את זה הבינו בטיימס, ולכן, נכון לאתמול, הכל נעשה חופשי. כתבתי "כנראה"? נדמה לי שאין צורך לסייג את האמירה בשום "כנראה". בהודעה כתוב:

Since we launched TimesSelect in 2005, the online landscape has altered significantly. Readers increasingly find news through search, as well as through social networks, blogs and other online sources. In light of this shift, we believe offering unfettered access to New York Times reporting and analysis best serves the interest of our readers, our brand and the long-term vitality of our journalism. We encourage everyone to read our news and opinion – as well as share it, link to it and comment on it.

פשוטו כמשמעו – במאבק בין הכסף לבין האפשרות להשפיע, האפשרות להשפיע היא שהכריעה.

האם יש כאן הסק גם לחינוך? אני מודה שאינני בטוח. תוך כדי הכנת המאמרון הזה, נתקלתי במאמרון חדש של ויל ריצ'רדסון, Headlines from the Frontlines. במאמרון הזה ריצ'רדסון מתייחס למהלך של רשת NBC לאפשר הורדות חינם, לתקופה מוגבלת, של תוכניות הטלוויזיה שלהם. הוא מצטט מאמר בניו יורק טיימס (ולפני ההקלקה על "פרסם", מתברר שקפטן אינטרנט גם מדווח על זה):

NBC’s move comes as companies throughout the television business search for new economic models in the face of enormous changes in the business. Networks continue to lose audience share, and viewers — especially many of the highly prized viewers under 30 years old — are increasingly demanding control of their program choices, insisting on being able to watch shows when, where and how they want.

הוא מבקש להחליף את ה-"prized viewers under 30" עם "prized students over 13", וגם "demanding control of their program choices" עם "demanding control of their curriculum" כדי להראות כיצד החינוך הולך להשתנות, ובגדול.

יכול להיות שריצ'רדסון צודק, אבל אני חושש שאין הקבלה כל כך ברורה בין המשל והנמשל. אני מקווה שתלמידים בבתי הספר אינם צרכנים שבוחרים אילו מוצרים לימודיים עדיף להם לקנות. הרי אם זה נכון, אז אנחנו, המחנכים, אינם אלא חנוונים. המהלך של הטיימס מצביע על שינוי תרבותי רב-היקף בנוגע לנגישות המידע, אבל לעתיד הנראה לעין, החינוך יצטרך לעסוק בדרכים לעורר את התאבון למידע, ועל פיתוח אנינות הטעם של התלמידים כדי שהם יוכלו לזהות את האיכותי מתוך ההיצע הגדול כל כך של המידע החופשי.

קצר ולעניין (ובכל זאת מאריכים טיפה)

ג'ורג' סימנס פרסם היום מאמרון קצר מאד – כל כך קצר שאין סיבה לא לצטט אותו במלואו:

Wired has created a fairly simple resource: How To Wikis covering subjects such as making youtube videos, using flickr, explaining DRM, etc. I'm starting to question the usefulness of resources like this. Five minutes with a good search engine will provide the same information, but with better context specific information for the searcher. Part of the same reason I'm questioning wikipedia as a concept – it is quite simple for anyone with marginal competence with online search/databases/Google Scholar to find what is needed. What is the value of aggregation completed on behalf of many people, rather than based on needs of one person? Not much value anymore.

אולי מספיק פשוט להוסיף "אני מסכים". אבל האמת היא, שאני מאד מסכים. הרי אני אומר משהו דומה כבר די הרבה זמן. אי לכך, אני מרשה לעצמי להרחיב טיפה.

אם אני מבין אותו נכון (ונדמה לי שאכן כך אני עושה) סימנס שואל לגבי התועלת של אתר מטריה המרכז מידע על קשת רחבה כל כך של נושאים. הרי ה-WWW בעצמו כבר מהווה מסגרת כזאת, ואמצעי החיפוש החזקים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים לנו להגיע למידע הרצוי ללא צורך שהמידע הזה יהיה מרוכז תחת אתר מטריה אחד.

כזכור, לפני שנה וחצי ירון לניר פרסם את המאמר שלו Digital Maoism, בו אפשר למצוא טענה מאד דומה לזו של סימנס, אך מנוסחת ביתר הרחבה:

For instance, most of the technical or scientific information that is in the Wikipedia was already on the Web before the Wikipedia was started. You could always use Google or other search services to find information about items that are now wikified. In some cases I have noticed specific texts get cloned from original sites at universities or labs onto wiki pages. And when that happens, each text loses part of its value.

כאשר המאמר של לניר התפרסם, רבים התייחסו אליו כמו שמגיבים היום לדעות של אנדרו קין. אבל לניר אינו טוען שהיום ההמון משתלט על האיכות, אלא שהקול האישי, הייחודי, הולך לאיבוד במסגרת כמו הוויקיפדיה השאופת ל-"נקודת ראות נויטראלית":

When you see the context in which something was written and you know who the author was beyond just a name, you learn so much more than when you find the same text placed in the anonymous, faux-authoritative, anti-contextual brew of the Wikipedia. The question isn't just one of authentication and accountability, though those are important, but something more subtle. A voice should be sensed as a whole. You have to have a chance to sense personality in order for language to have its full meaning. Personal Web pages do that, as do journals and books.

נדמה לי שחלק מהקסם של בלוגים הוא שגם בהם אנחנו מוצאים מידע שהוא ספוג באופי של הכותב. זה חלק ממה שעושה את הבלוג של סימנס למעניין, ונעים לראות שהוא כנראה מודע לכך שה-"נויטארליות" של אתרי מטריה מאיימת להפוך את הרשת התוססת לסביבה תפלה.