למידה, אינטרנט … ומה שביניהם

איאן מקינטוש מביא בקשה ממורה בסקוטלנד, אנדי ווטסון. ווטסון מנחה תלמידים בני 11-12 בשימוש בבלוגים לעידוד הכתיבה, ועכשיו הוא רוצה לגייס תגובות – הרי מה הטעם בפרסום סיפור בבלוג אם אף אחד לא מגיב ונותן משוב?

אז מה עושים? מורים שמאמינים שבלוגים הם דבר מצויין, ומבקשים מהם להגיב. במשך שלושה החודשים האחרונים התלמידים העלו מעל 140 כתבות (קצרות) לבלוג המשותף שלהם, ועכשיו המורים, בהתמדה מאד ראויה להערכה, עוברים על הכתבות, רובן בני שנים או שלושה משפטים, ומגיבים במשפט אחד או שניים. הכל בשם העידוד.

אינני בטוח שזאת היתה הכוונה. הרי, בהזמנה להגיב כתוב:

זאת אומרת שבעצם, הבקשה היתה שתלמידים יגיבו, לא מבוגרים (שממילא רוצים לעודד את הכתיבה). אין ספק שקשה לדרבן תלמידים להגיב לכתיבה של תלמידים בבית ספר בעיר אחרת, או בארץ אחרת. אבל יש מקום לשאול למה כמעט ולא רואים תגובות של תלמידי בית הספר לכתיבה של עמיתיהם בבית הספר, או אפילו באותה כיתה. האם הם קוראים את מה שאחרים כותבים? האם זה מעניין אותם?

כמובן שעלי להזהר כאן. אין טעם לבוא ביותר מדי ביקורת כלפי פרויקט שרק לפני זמן קצר התחיל. אבל בכל זאת, צריכים לציין שלא מצאתי בבלוג של אנדי ווטסון, או בחומרים נוספים שאליהם הוא יוצר קישורים, התייחסות לאמות מידה להערכת הכתיבה של התלמידים. מה נחשב ככתיבה טובה, ולמה? האם רק כמות? האם התלמידים עורכים את מה שהם כותבים לפני, ואולי אפילו אחרי, הפרסום? הדרך עוד ארוכה, והמילים החמות של מורים מגוייסים לנושא שרוצים לעודד את השימוש בבלוג אולי עוזרות, אבל לא מספיק.

ועוד הערה אחת: משימת הכתיבה האחרונה של התלמידים היתה להסביר מה טוב (ואולי גם מה רע?) בבלוגים. זה לגיטימי לגמרי, אבל זה דוחק מאד מחוץ לראייה של מבקרים מן השורה את הכתיבה ה-“רגילה” של התלמידים – שירים, סיפורים, ועוד. בעצם, אלה הדברים שעשויים להיות מעניינים באמת.

טים לאואר הוא מנהל בית ספר יסודי במדינת אורגון. לא ברור לי מתי הוא מוצא זמן לכתוב לבלוג שלו, אבל הוא עושה זאת בתדירות ראויה להערכה. השבוע הוא העלה שני מאמרונים קצרים לבלוג – מאמרונים שיוצרים את הרושם שהוא מסוג המנהלים שאצלם תענוג לעבוד.

השבוע הוא כתב על המורה למוסיקה (וגם לטכנולוגיה) אצלו שחושף את התלמידים שלו לתוכנה ליצירת קומיקס שבעזרתה הם מכינים סיורים וירטואליים בבית הספר, הדרכות בנוגע לנוהלי בית הספר, ועוד. בינתיים הוא לא קישר לדוגמאות, אבל זה נראה די מבטיח. בנוסף, הוא כותב על אתר הממקם wikis על גבי מפות של Google Maps. לאואר מתמקד לא רק בטכנולוגיה, אלא בשימושים האפשרויים שבה. הוא מציין:

מה אפשר להגיד? יש כאן גישה בריאה. נדמה שלאואר באמת רוצה לשלב את הטכנולוגיות האלו בתהליכי הלמידה. אפשר לקוות שבקרוב (אחרי הקיץ) נראה גם תוצאות.

ריצ’רד מקמנוס איננו בא מתחום החינוך, אבל הבלוג שלו עוסק ביישומים בתחום התקשוב החברתי, ולכן הטכנולוגיות שהוא סוקר עשויות לעניין אנשי חינוך. כאשר הוא משווה בין פיירפוקס לבין אקספלורר ההשוואה עצמה איננה מעניינת כל כך, אבל הערת אגב דווקא משמעותי מאד. מקמנוס סקר, בזמן-אמת, הרצאות שהוא שמע בכנס. התגובות של קוראים האשימו אותו בחוסר עומק:

הוא כמובן צודק. קשה לבוא בטענות כלפי מישהו שמנסה לרשום את דבריהם של אנשים אחרים. אבל אולי זאת בדיוק הבעיה. יותר מדי ממה שמופיע בבלוגים סביב הנושאים האלה הוא תגובה מיידית, ללא שיקול הדעת שצריך לצמוח מדקות נוספות של חשיבה. ובחינוך, על אחת כמה וכמה. אין לי ספק שיש הרבה שתלמידים יכולים לעשות עם בלוגים, אבל אם בסופו של דבר כל מה שהם עושים הוא לאסוף את דבריהם של אחרים ולהוסיף הערות סתמיות, גם הם, וגם קוראיהם, לא לומדים דבר. סביר להניח שיש מקום לדיווחים מיידיים ושטחיים, אבל רצוי להזהר מלהפוך את זה לעיקר.

אני מניח שזה בלתי-נמנע, אבל למען האמת, לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. הנה, אני מנסה לכתוב בלוג על השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות (וכמובן, לבלוגים מקום של כבוד בתוך זה) בתהליך הלמידה, וכמעט כל פעם שאני מכין “כתבה” קצרה אני מוצא את עצמי שואל “אז מה?”, או “למי זה מעניין?”, או “מה חדש כאן?”. במידה מסויימת, במדובר בבעיה של נפח – עד שמספר הרשומות כאן יהיה מספיק גדול ליצור תחושה של “בלוג אמיתי”, כמעט כל מאמרון צריך להצדיק את עצמו, כל מאמרון כאילו מנסה להתייחס לנושא בכללותו, ולא בפרטים הקטנים, ואילו הפרטים הקטנים הם מה שעשוי להיות מעניין. סתם הרמת גבה כתגובה לאמירות מוגזמות של המשוגעים לדבר איננה הכוונה שלי, אבל עדיין לא צללתי לתוך הפרטים הקטנים. השאלה החשובה איננה “האם אפשר ללמוד עם זה?”, אלא כיצד עושים את זה.

זאת ועוד. כאדם עם לא מעט נסיון עם “אתרים אישיים”, אני כנראה צריך לחולל מהפך בתפיסה שלי; אני צריך לעבור להילוך אחר. הרי בבלוג, אין דף ראשי שבו אני מסביר “מה אני מתכוון לעשות כאן”. במקום דף כזה, פשוט ניגשים לענין. ואם יש לי מה להגיד, מה טוב. ואם לא, הבלוג כמובן לא יאריך ימים.

ובכל זאת, נדמה לי שקשה לי ללמוד את האמת הפשוטה הזאת. הדברים שכתבתי עד עכשיו נקראים כמו ויכוח סרק, ולא התייחסות של ממש לנושא. הקונץ הוא לעשות את זה באופן ממוקד, במקום לשפוך את כל ה-“אני מאמין” לתוך כל כתבה.

סוף שנת הלימודים הוא, כנראה, עונת הכנסים, ובלוגרים רבים מביאים תקצירים על ההרצאות השונות המועברות בכנסים האלה. כך עושה איאן מקינטוש עבור הרצאה של ויל ריצ’רדסון בכנס eLive!2000 באדינבורו, אנגליה.

קשה לבוא בטענות כלפי מרצה שרוצה לשכנע שבכוחם של הטכנולוגיות שעליהם הוא מספר לשנות את פני החינוך. זה מה שעושים בהרצאות כאלו. ובכל זאת, שתי אמירות של ריצ’רדסון נראות לי כמבקשות לפחות הרמת גבה קטנה.

נדמה לי שאינני מכיר אף לא מורה אחד בישראל, ואפילו לפני האינטרנט, שלא היה מסכים עם האמירה הזאת. מעניין דווקא שריצ’רדסון אומר שצריכים ללמד את התלמידים כיצד לשלוף מידע הרלוונטי להם. כל גישה “מתקדמת” בחינוך דוגלת בגישה הזאת כבר מספר דורות לפחות. למה עלינו לראות אותו כמשהו ראוי להרצאות עוגן היום?
אבל המילה ללמד בכל זאת מעורר מספר סימני שאלה. אולי היא מצביעה על כך שאפילו מטיפי דת הבלוג מתחילים להבין שכדי שבלוגים וכלים דומים יוכלו להשפיע על תהליך הלמידה, התלמידים יצטרכו לרכוש מיומנויות למידה שיאפשרו להם לנצל את הכלים האלה. זאת ועוד … נדמה שהם אפילו מבינים שהמורים יהיו האמצעי לרכישה הזאת.

הציטטה השנייה מעוררת תחושה דומה:

שוב, קשה מאד למצוא מורה שלא יסכים עם זה. לעומת זאת, לא מעט מורים ישמחו מאד לקבל לכיתותיהם את התלמידים צמאי הדעת שריצ’רדסון רומז נמצאים בכל מקום.

ג’ורג’ סימנס מעלה נושא חשוב מאד בבלוג שלו-elearnspace:

המחשבות האלו של סימנס נובעות ממאמר של סקוט קראפ בלוג שלו, Publishing 2.0: קארפ מציין ש-Web 2.0 צריך לעזור לו לפענח לעצמו מה הוא רוצה. הוא מתייחס לגודש אפשרויות הבחירה שעומדות לרשותנו היום:

…given infinite choice, most of us DON’T KNOW exactly what we want…To put it simply: 1.0 constrained us with too few choices and too little control, but 2.0 is overwhelming us with too many choices and too much control.

המיקוד של קארפ הוא עולם הפרסום וההיצע של כמות אדירה של מוצרים שצריכים לבחור ביניהם, אבל ההיסק לעולם החינוך די מתבקש. אנחנו מאפשרים לתלמידים שלנו למצוא “פרטי מידע” אך איננו עוזרים להם להחליט מה מתאים לצרכיהם ומה לא.

אין כל חדש כאן, מלבד זה שסימנס הוא בעצם נביא ה-connectivism. לפי תפיסתו, תהליך הלמידה היא תהליך של יצירת קשרים בין פריטים ועצמים ורעיונות ואנשים ו…. נדמה לי שאפשר לזהות באמירה שלו שאנחנו “עדיין צריכים להשיג תוצאות מקוות” קריצה לא כל כך קטנה לכיוון המטרות המסורתיות של החינוך. אין זה מספיק ליצור קשרים בין הכל, צריכים ליצור קשרים שיש להם הגיון ומשמעות, קשרים שעוזרים לנו להבין טוב יותר.

או לפחות כך אני מבקש להבין את (וכך ליצור קשר עם) סימנס.

גם בפינלנד, שואלים את השאלות האלו.

את הקטע הבא מצאתי בבלוג קבוצתי מפינלנד – FLOSSE Posse. אינני בקיא בשמות פינלנדיים, ולכן אינני יודע אם Teemu Arina (תאומו ארינה) הוא גבר או אישה, לא שזה משנה.
שם המאמרון די מרשים:
Truth of open and socially constructed information
מתוך המאמר הזה:

מתבקשות כאן, בעצם, שתי הערות.

קודם כל, מלבד הטכנולוגיה, אין משהו כל כך חדש ברעיון הזה. לא פעם, על מנת לעודד את החשיבה, אנחנו כמורים מעלים “עובדות לא נכונות” בתקווה שהתלמידים שלנו יבחנו את הנושא ויסיקו מסקנות אחרות. אך שנית, ולדעתי חשוב יותר, אין שום ויכוח על כך שתלמידים צריכים להתמודד עם אי-אמיתות כדי לבחון את האמונות שלהם. הויכוח היא בכך שבכלל לא ברור אם התלמידים שלנו כבר מצויידים עם המיומנויות הדרושות כדי לעשות זאת כאשר נבקש מהם “לכתוב את הספר”.

ג’ף אוטכט, בבלוג שלו A Thinking Stick שואל לגבי ההכשרה הטכנולוגית הדרושה למורים כדי שהם יוכלו לשלב טכנולוגיות חדישות בעבודה שלהם בכיתה.

הוא מביא את התשובה לשאלה: איזו הכשרה טכנולוגית ספציפית היתה יכולה להיות לך לעזר לשנה הבאה? תשובה די טובה של מורה: איננו יודעים מה שאיננו יודעים. ואז הוא מוסיף:

על פניו, ההערה הזאת נראית די הגיונית, אבל יש בה בעיה אחת מאד יסודית.
ה-PowerPoint תואם את שיטות ההוראה המסורתיות שלנו. בסך הכל, מארגנים את הדברים שאנחנו רוצים להקנות לתלמידים במעטפת יפה יותר (במקרה הטוב). הטכנולוגיות החדישות יותר, אלה שעליהן אוטכט שואל, מסוגלים לשנות את המיקוד של הלמידה. במקום העברת הידע מהמורים לתלמיד, נדרש תהליך של הבניית הידע אצל כיתה של תלמידים, של שיתוף פעולה בדרך להבנה.

כדי לדעת לעשות את זה, יש בהחלט טעם ללמד את השימוש בכלים טכנולוגיים חדשים. אבל עוד יותר חשוב, המורים, והמערכת כולה, צריכים להפנים דרך אחרת של למידה, צריכים להבין אחרת את תפקיד המורה.

אנדי כרבין, בבלוג החדש (והמרשים) שלו learning.now מדווח על הנסיון של הורים בניו יורק לשנות את המדיונות הקובעת שלתלמידים אסור לבוא לבית הספר עם טלפונים סלולאריים. (יש מאמר בנושא ב-Wired News.) השיקולים של ההורים די מובנים – הם רוצים את האפשרות להיות בקשר עם ההורים אם וכאשר זה נחוץ.

התגובות בבלוג של כרבין די חלוקות, אם כי הגישה הכללית שבאה לביטוי היא (כפי שאולי היה אפשר לצפות) אפשר להחזיק טלפון סלולארי, אך לא להשתמש בו בשעת שיעור. מספר אנשים מביעים חשש מהעתקות במבחנים. יש עדיין מעטים שמנסים למקד את הדיון בשאלות של שילוב המכשיר בתהליך הלמידה. אבל אין ספק שזה יקרה.

נדמה לי שהחשש מהשימוש בטלפונים סלולאריים אינו נובע מההפרעה שהם יכולים ליצור, אלא מהתחושה שבאופן מסורתי בית הספר נתפס כמקום השולט בתלמידים בזמן שהם שוהים בו. אם וכאשר מתירים את השימוש במכשירים האלה, נוצר מצב שבו בית הספר מודה שהשליטה שלו אינה מלאה. אך מה לעשות, וזאת האמת, ורצוי שבתי הספר כבר יתחילו להתרגל לאמת הזאת.

הנושאים רבים כל כך, והטכנולוגיה ממשיכה לצעוד קדימה, והמורים (וכן, גם התלמידים) נשארים די רחוק מאחור.

בארץ בקושי מתחילים לשלב את הבלוג בלמידה, ובחו”ל שואלים כיצד משתמשים בויקי. אנחנו עדיין מדברים על הכנסת אתר “טוב” לתוך הסימניות, ואילו התיגוי החברתי כבר מגמד לחלוטין את החשיבות של הסימניה.

מבחינתי ומבחינת הבלוג הזה, זה יוצר בעיה של מיקוד: האם אני רוצה לשאול על השילוב של הטכנולוגיות שבחזית, או האם יותר חשוב ליצור תשתית רחבה יותר של שליטה בסיסית בכלים ה-“ישנים” שאנחנו מכירים כבר שנים.

וכמובן שזה רק חלק של הבעיה. הבעיה היותר גדולה היא שעם כל הכבוד לאותן טכנולוגיות חדישות, האמת חייבת להאמר: רוב התלמידים שלנו עדיין לא רכשו את מיומנויות הלמידה הבסיסיות שמאפשרות להם לנצל את הטכנולוגיות כראוי. אמנם רבים מאלה שכותבים על הנושא משוכנעים שמספיק לתת גישה לכלים ופתאום, כיש מאין, התלמידים יידעו מה לעשות איתם (ובוודאי גם יחושו, פתאום, מוטיבציה אדירה ללמוד) אבל צר לי לחשוף את האמת … זה לא יקרה. אז יש מי שמדבר על כלים, ומי שמדבר על היסודות שמאפשרות למידה, והשניים לא בהכרח נפגשים.