אם זה לא מתחדש, זה פשוט לא בלוג

קיץ. אין פעילות בבתי הספר. נדמה לי שאפילו הכנסים בחו”ל לרוב אחורינו. אירוע משפחתי, ביקור של חברים מחו”ל, החום, וכמובן גם המצב הבטחוני המדורדר, משפיעים על הכתיבה, או אולי על אי-הכתיבה. אבל בעצם, זה רק מחדד את הבעיה. אם בלוג לא מתחדש, הוא מפסיק להתקיים. צריכים לכתוב משהו, נכון?

חלק מהבלוגרים שאני קורא מתמידים. לטעמי, הם גם חוזרים על עצמם, אבל במציאות שבו, כזכור, צריכים לכתוב משהו, אפשר אולי לסלוח לאלה שבוחרים פשוט לספר לנו שוב ושוב על העתיד הזוהר של הלמידה באמצעות האינטרנט. בעצם, אני לא כל כך שונה מהם, פשוט עם דגש קצת שונה: הם מספרים לנו, פעם אחר פעם, שהבלוגים בחינוך משנים את פני הלמידה, ואילו אני ממשיך, פעם אחר פעם, להרים גבה.

ובכל זאת, אולי יש הבדל משמעותי. בארץ כמעט כולנו מכירים זה את זה. במידה רבה, אני כותב לקבוצת אנשים שכבר מכירה את דעותי. העולם דובר האנגלית, לעומתנו, הרבה יותר גדול. נדמה לי שהוא אפילו מספיק גדול כך שהוא סובל את החזרה על אמירות נדושות – הרי, תמיד יש עוד מישהו שעוד לא שמע אותן.

האם כל זה אומר שלתקופת הקיץ אני מדומם מנוע? נדמה לי שלא. יש עדיין לא מעט שעליו אפשר לכתוב. אבל סביר להניח שהתדירות תהיה איטית יותר.

על דשא ירוק – או, האם באמת קיימת פרוביציאליות ישראלית בתקשוב?

קוראת אחת (מה? מישהו באמת קורא את ההגיגים האלה?) הגיבה למאמרון הקודם שעסק בתחושה שאנחנו חוזרים על עצמנו בכנסים המקצועיים על מחשבים בחינוך. היא הביעה את הרצון להיות שם – ב-NECC, במקום שלכאורה הדברים המעניינים מתרחשים, במקום שאנשי שם מסתובבים, ואולי החשוב ביותר … במקום שבו מדברים על השימוש בויקי, בפודקאסטינג ובבלוג.

גם אני אינני שם, ויד על הלב, גם אני הייתי רוצה לפגוש כמה מהאנשים שאת הגיגיהם אני קורא לעתים קרובות. אבל נדמה לי שלו היינו שם, היינו מתאכזבים, אם כי לא מפני שלא משמיעים שם את מילות הקסם של השנה הנוכחית.

לפני תחילת הכנס, דוד ווארליק כתב בבלוג שלו על הנושאים שמופיעים בתוכנית:

Out of curiosity, I’ve done a quick search of the conference program for sessions using some Web-two-point-O’esque terms. Here’s what I found (in parentheses is the number of sessions in last year’s program):
Blog — 35 sessions (15)
Podcast — 31 sessions (3)
RSS — 6 sessions (4)
wiki — 10 sessions (2)

רשימה כזאת יוצרת את הרושם שה-NECC באמת עוסק בנושאים די בוערים, בטכנולוגיות שבחזית התקשוב. אבל הבעיה היא שכבר קראתי לא מעטים מהבלוגים האלה, והאזנתי ליותר מדי podcasts, והתחושה היא שאולי הטכנולוגיות התקדמו, אבל הלמידה עדיין צולעת.

אין ספק שמבחינה טכנולוגית ישראל נמצאת בפיגור אחרי ארה”ב (ואולי גם אירופה). יש, לדעתי, לפחות שתי סיבות שבגללן קיים הפיגור הזה: בעיות לא כל כך קלות לפתרון בתרגום לעברית, והמסה קריטית הדרושה כדי ששימושים מעניינים יצמחו מתוך כלל השימושים הבאנאליים. יוצא ש-שם משתמשים בכלים שכעת נמצאים בכותרות, ואילו אנחנו עדיין בונים אתרים מיושנים, או משתמשים סתם בקבוצות דיון. אבל נדמה לי שכאשר מדובר בפדגוגיה, או בלמידה של ממש, גם הם וגם אנחנו עדיין מגששים באפלה.

על כנסים, ועל מה ש (שוב ושוב) מתרחש בהם

אולי זה עניין של גודל. אין זו הגזמה להגיד שבישראל אפשר לרכז כמעט כל מי שעוסק בנושא של מחשבים ואינטרנט בחינוך לתוך אולם אחד. הרי בעצם, זה כמעט מה שקורה מדי שנה בכנסי מו”ח. לא רק זה, כאשר עוד גופים ראו כי טוב, גם הם ארגנו כנסים, ורבים מאיתנו נפגשנו לא רק פעם אחת בשנה, אלא מספר פעמים … עד שהתחילו להבין שמלבד להפגש, עוד משהו צריך לקרות בכנסים כאלה.

אולי זאת הסיבה שהשנה לא היה כנס מו”ח, וגם לא (אם אינני טועה) כנס גולשים של מופ”ת. הרי התחלנו לחזור על עצמנו בצורה מדאיגה. לפני מספר שנים כל אתר חינוכי חדש היה סיבה לחגיגה. המציגים קיבלו 20 דקות להראות לנו משהו שמהקהל נראה די דומה לאתר אינטרנט, או אולי הראו לנו מספר דפים של קבוצת דיון כדי לשכנע שמדובר בכיתה לומדת. כמובן שאין שום פסול בכל זה, ולפעמים מה שנדוש לצופה הוא חידוש למי שבונה אותו (וזה בפני עצמו נושא חשוב למאמרון עתידי). אבל התעייפנו מלחזור על זה פעם אחר פעם.

במקום גדל ממדים כמו ארה”ב, אולי המצב שונה. שם לא כולם מכירים את כולם, ומי שהציג לפני שנה במזרח יכול להציג את אותו הדבר במערב ולזכות שוב בשבחים, למרות שהוא לא חידש שום דבר במשך השנה.

ולמה כל ההרהורים האלה? בשבועות האחרונים אני נתקל שוב ושוב בדיווחים בבלוגים שאני קורה מחו”ל על הכנסים שמתקיימים בקיץ. על פי רוב, מספרים לנו על מי שיהיו שם וכמה מגניב יהיה לשמוע את המציגים האלה. יתכן. אבל אפילו בהתחשב בעובדה שבגלל המרחב הענק של ארה”ב לא כולם פוגשים את כולם בכל כנס, זה מתחיל להיות די מעיק. הנה, טים לאואר אולי מתכוון לזה כאשר בבלוג שלו הוא מדווח על קיומו של כנס בנושא אחר מאשר הטכנולוגיה בחינוך, ואז הוא מוסיף:

While I’m sure I will enjoy NECC this week in San Diego, it sounds like what is going on in Aspen will be a whole lot more interesting…

אם אני קורא נכון בין השורות, נדמה לי שגם הוא חש שהדברים חוזרים על עצמם.

שאלות שכדאי לשאול כאשר כותבים לבלוג

דוד ווארליק, ללא ספק אחד מבעלי הנסיון הרב בבלוגים בחינוך, מדווח בבלוג שלו על מה שבכוונתו לעשות בסדנא שהוא מנהל השבוע. הוא רושם חמש שאלות שלדעתו יש להנחות תלמידים לשאול כדי שהם יוכלו להעריך את מה שהם כותבים:

What did you read in order to write this blog entry?
What do you think is important about your blog entry?
What are both sides of your issue?
What do you want your readers to know, believe, or do?
What else do you need to say?

אין ספק, הכיוון הכללי של השאלות האלו חיובי מאד. אפשר, כמובן, להתווכח איתן, אולי לשנות אותן טיפה, אולי להוסיף עליהן. אבל הדבר החשוב הוא הראייה הרחבה יותר – תפיסת הכתיבה בבלוג בכללותה. ווארליק מוסיף:

These questions assume that blogging is seen as a practice of literacy, accessing, processing, and communicating information. They also serve to help the writer to focus on the broader aspects of the issues being written about, exploring all sides and perspectives, and even exploring the next phase of the communication.

רצוי להדגיש את הקטע הזה. הוא כותב שהשאלות האלו מניחות כהנחת יסוד שכתיבה בבלוג קשורה לאוריינות – הגישה למידע, הטיפול בו, והעברתו הלאה. אני כמובן מסכים.

יחד עם התחושה החיובית שהגישה הזאת מעוררת, נדמה לי שיש צורך לציין שג’יימי מקנזי (וכמובן לא רק מקנזי) מדגיש כבר שנים שהמיומנות המידענית החשובה ביותר היא לדעת לשאול שאלות טובות. (עדיין, אחרי שנים רבות, האתר של מקנזי – From Now On – הוא מקור חשוב להתייחסות בריאה לשילוב האינטרנט בחינוך. רק לאחרונה הוא פרסם מאמר טוב על הטוב והרע שבבלוגים.) לשאלות של ווארליק מיקוד שונה מאלה של מקנזי, אבל בהחלט מעודד לקרוא מישהו שעבורו עצם הכתיבה בבלוג איננה מטרה בפני עצמה, מישהו שמנסה לראות את הכתיבה הזאת בראייה חינוכית רחבה יותר.

לפעמים מותר אפילו לפרסם את עצמי

נדמה לי שלפעמים מותר לפרסם את עצמך בבלוג שלך (אם כי, לא קשה לטעון שבלוג איננו אלא פרסום עצמי תמידי). אבל למה לצלול לתוך המותר או האסור – אני פשוט רוצה להביא לידיעתם של מי שאולי מזדמן לדף הזה שמאמר די ארוך (אינני בטוח שאפשר לכתוב “מקיף”) בנושא Web 2.0 בתהליך הלמידה – האם יש בשורה חדשה או לא? – עלה לאוויר באתר הבוידם:

A Magic Strand
Column No. 120 of the Boidem
this time, an examination of Web 2.0 in education

אפשר לקרוא ולהגיב – גם באנגלית וגם בעברית.

בבלוג … כמו ביישומים מוכרים יותר

הקדשתי כבר מספר מאמרונים לנושא של בלוגים, של וויקים ושל עוד כלים מתוקשבים חדשים השאולים “מה כל כך מרשים בזה?”. אבל יתכן שזאת בעצם שאלה לא הוגנת- הרי צריכים לשאול את אותה השאלה גם בנוגע לכלים המתוקשבים הישנים יותר.

כל מי שצבר נסיון בהדרכת השימוש במחשב ובאינטרנט יכול לספר שהוא צפה בפרויקטים של “חקר” בהם התלמידים, עוד לפני שהם בכלל התחילו לברר לעצמם מה הם רצו “לחקור”, הקדישו דקות ארוכות לעיצוב ב-Word Art של כותרות העבודות שלהם. ולא רק זה, אלה שבסיום השיעור המורה סיכם שהיה שיעור מוצלח שעסק באופן מועיל במיומנויות המחשב.

כל מי שמלווה את התקשוב בבתי הספר נתקל לפחות פעם בפעילות של כיתה או של בית ספר בפורום מתוקשב בו התלמידים היו צריכים לקבל אישור מהמורה (כולל תיקון שגיאות כתיב או הקלדה) לפני שאפשר היה לשגר את הודעות שלהם לפורום. ולא פעם, אותה פעילות היתה היחידה של הכיתה באותו פורום – אם התלמידים רצו לבדוק אם מישהו ענה להודעות שלהם, היה עליהם לעשות זאת בזמנם החופשי.

קשה לי לספור את הפעמים שבהם הוזמנתי להציץ באתר בית ספרי שהיה לפיסגת הגאווה של מורים או של מנהל בבית הספר, ומצאתי את עצמי צופה באוסף סתמי של דפי מידע לא מעניינים עם גרפיקה צולעת.

כמובן שהיו גם פעילויות מוצלחות, אך עלי להודות שהיו מעט מדי כאלה, ובדרך כלל הן היו מאד לא ראוותניות, אלא צנועות וממוקדות מאד.

אינני מביא את הדוגמאות (הכלליות) האלו כדי להכפיש, או על מנת להראות שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז של זמן ושל משאבים. אני מביא אותן כדי להראות שהביקורת החריפה שלי כלפי ההתפעלות מהשימוש בבלוגים וכלים חדשים אחרים אינה מכוונת רק אליהם – היא מתייחסת לכלל הנסיונות שלנו בתחום התקשוב בחינוך. נדמה לי שאפשר להגיד שיש כאן מקרה של בגדי המלך החדשים, אלא שבמקרה הזה, המלך איננו ערום, אלא הוא פשוט עדיין לבוש באותם הבגדים שהוא לבש כבר מספר שנים.

מה בין בלוג לדיפלומטיה?

בלוגים אמורים להיות אמצעי מהיר לתקשורת ולהפצת מידע. אי לכך, יש אולי משהו לקוי במאמרון על פרויקטים מתוקשבים שפרסמתי אתמול. עבדתי על כתיבתו חלק גדול מהלילה ומספר שעות לתוך הבקר. ומדוע? אה! עלי להודות שהתשובה לא כל כך מחמיאה לי: כדי לא לנקוט עמדה תקיפה מדי, כדי לא להעליב. ואם כך אני עושה, אולי אני מחטיא את המטרה לחלוטין? בלי אמירות תקיפות קשה לגבש עמדה, קשה ליצור את התן וקח הדרוש כדי להגיע להסכמה.

כנראה יש לי עוד הרבה ללמוד על כיצד לכתוב לבלוג.

על פרויקטים מתוקשבים בבית הספר, על פרסומם, ועל בעיית הפרגון

עבר כבר יותר מעשור מאז הנסיונות הראשונים בבניית פעילויות לימודיות מתוקשבות בבית הספר. רבים מאיתנו כבר לא מתרגשים מהעובדה שתלמידים כותבים את עבודותיהם בעזרת התמלילן במקום בעפרון. אנחנו לא מסתפקים בעובדה שכיתה משתמשת בפורום כדי לנהל דיון, אלא בוחנים את איכות הדיון עצמו. אם כיתה מסכמת פרויקט באמצעות אתר אינטרנט, איננו מסתנוורים מקיומו של האתר, אלא בודקים האם התכנים של האתר משקפים למידה של ממש.

אך לא כל מי שעוסק בתקשוב בתהליך הלמידה עושה זאת כבר יותר מעשור. למזלנו, כל שנה יותר ויותר מורים מעיזים להתנסות בו. וכצפוי, לא פעם יוצא שהנסיונות הראשונים של אותם מורים אינם ניזונים מהנסיון המצטבר בתחום. לא פעם מורים ומנהלים, וגם מדריכים מנוסים, מתרשמים מהשימוש בטכנולוגיה ומתקשים לבדוק את מהות הלמידה.

נדמה לי שמדובר בתהליך טבעי. מי שאיננו מנסה לבחון את השימוש בכלים מתוקשבים בכיתה לא יכול ללמוד מהנסיון, וסביר מאד להניח שללא כשלונות רבים לא נוכל לדעת מה מצליח. לא פעם נוצר מצב שבו המוח רוצה לקטול ואילו הלב רוצה לשבח. מה עושים?

השבוע הזדמן לי להיות עד לביקורת על פרויקט מתוקשב – ביקורת שהועברה באמצעות הדואר האלקטרוני בין קבוצה גדולה של פעילים ותיקים בתחום התקשוב בחינוך. בוני הפרויקט דיווחו עליו לרשימת תפוצה של פעילים והזמינו את הקוראים להציץ. התגובות הראשונות היו, כצפוי, שבחים סתמיים. בכלל לא ברור אם המשבחים באמת בדקו את הפרויקט. אבל מכותבת אחת, בנוסף למילות עידוד וציון נקודות חיוביות בפרויקט, העזה להרים גבה ולשאול שאלות בנוגע למידה שבה התקשוב באמת בא לביטוי בפרויקט. השאלות האלו באו מהנסיון, אולי מהתסכול. למרות שהן כוונו לפרויקט מסויים, הן ביטאו תחושה של אי-סבירות רצון כללית לגבי שילוב התקשוב בכיתה. התגובה לא איחרה לבוא – תגובה מלאה באמירות נדושות והצטדקויות שבאו להראות שאכן מדובר בשימוש מיטבי (ככל שהדבר היה אפשרי) בתקשוב. לכל טענה היתה תשובה.

אין משנה סדורה לשילוב התקשוב בתהליך הלמידה. אני מקווה שלא תהיה. שיפרחו 100 פרחים. פעילויות מסויימות יתמקדו יותר במיומנויות תקשוב, אולי אפילו עד כדי עמעום התכנים הלימודיים. לעומתן, פעילויות אחרות ינצלו את התקשוב במידה זעירה, אבל יהיו עשירות באלמנטים לשוניים ומידעניים. לפעמים אנחנו אפילו נעלה על דרך המלך ונצליח לשלב את כל אלה בפרויקט ייצוגי. למרות הנסיון המצטבר עם השנים, כולנו מגששים באפלה, כולנו מחפשים את הנוסחה הנכונה לשילוב התקשוב בלמידה, אפילו אם אנחנו יודעים היטב שבעצם אין דבר כזה “נוסחה נכונה”.

ובינתיים, לא רק לגיטימי, אלא גם הכרחי, לשאול תמיד האם האלמנטים של התקשוב הבאים לביטוי בפרויקט מסויים אכן משרתים את הלמידה, ואפילו האם אפשר היה להשיג את אותה התוצאה הלימודית בלי התקשוב. אף אחד לא מרוויח מהפרגון הסתמי.

אולי זאת שאלה של הבייגלה או החור

בשלבים הראשונים של הבלוג הזה הרמתי גבה, לא פעם ולא פעמיים, בנוגע לאיכות העבודה של התלמידים שבלוגרים בתחום האינטרנט בחינוך מפרסמים. היום בצצתי בעוד “בלוג” שזכה לביקורת חיובית, אפילו נלהבת: קבצי קול (podcasts) של תלמידי כותות ו’ בסקוטלנד.

בקבצים האלה התלמידים בכיתה ו’ קוראים בקול ביוגרפיות שהם כתבו על עצמם בצרפתית. כל קובץ הוא בן חצי דקות, פחות או יותר, ויש 25 קבצים (כנראה מספר התלמידים בכיתה). יד על הלב, זה לא מי יודע מה מעניין. נדמה לי שההורים יאזינו פעם אחת ויגידו “יופי”. אולי הם יספרו לבני הדודים שאפשר להאזין באינטרנט לילד שלהם. בכלל לא ברור לי מה הקשר של הקבצים האלה לבלוגים.

אבל תוך כדי הרהור על גודל ההתלהבות לעומת קוטן הערך להם פרויקטים מהסוג הזה זוכים, אמרתי לעצמי שאינני הוגן – לא, חלילה, כלפי הפרויקטים האלה, אלא כלפי פרויקטים בארץ שאינם נופלים באיכותם מאלה שמשבחים כל כך בבלוגים.

לפני כחודש ביקרתי בסיום נושא בבית ספר יסודי בבאר שבע. תלמידי כיתות ה’ התארגנו כסוכני נסיעות לארצות באגן הים התיכון וניסו לשכנע את המבקרים (הורים ומספר אנשי חינוך) “לקנות” את חבילת הנופש שהם הכינו. כדי לשכנע, היה על כל קבוצה לחקור את הארץ שלהם, ולהכין מסלול לטיול משפחתי. הם אספו מידע באינטרנט והכינו מצגות בהן הם הראו מה כדאי לעשות באותה ארץ (וכמובן גם סיפרו קצת על המקום). היה מאד נחמד. לא התלהבתי יתר על המידה, אבל אין ספק שנעשה כאן עבודה לימודית רצינית.

ואני לא חשבתי שזה סוג הדבר שיש לכתוב עליו – הרי פרויקטים דומים מתרחשים בבתי ספר רבים. אנחנו מצפים שהתלמידים של היום יוכלו לפנות למקורות באינטרנט כדי לאסוף מידע, ולארגן את המידע הזה באופן דיגיטלי. ואם התוצאה איננה משהו מלהיב, זה בכלל לא מבייש את הילדים או את המחנכים.

אולי אין זה בחזית השימוש בטכנולוגיות – אין כאן בלוג, אין כאן podcast, אין ויקי. ואולי (וכאן אחת הנקודות היותר חשובות) יכולנו להשיג את אותן התוצאות בלי התקשוב. אבל אחרי שרואים עד כמה מתלהבים מכל כך מעט במקומות אחרים בעולם, ראוי לתת קצת קרדיט לעבודה טובה אצלנו.

אין ספק שהרבה תלמידים אוהבים לכתוב לבלוגים

בדרך אופיינית לבלוגים, התגלגלתי לאתר של מארק אלנס, מורה לכיתה ג’ בסיאטל (וושינגטון). בבלוג שלו אלנס מביא קטעים מתוך הבלוגים של התלמידים שלו – שוב, על הנושא של כתיבת בלוג. (יש גם קישורים לבלוגים האישיים של כל התלמידים, ושם בהחלט אפשר למצוא די הרבה כתיבה.) אז מה הם כותבים? קודם כל שיהיה להם עצוב בקיץ שלא יהיו להם בלוגים, וכמובן שמגניב לכתוב לבלוג, ועוד. חלק מה-“עוד” הזה בהחלט מרשים:

Well I think for the summer I’m not really going to write articles because my computer doesn’t work. That’s why I can’t write any more articles on my blog. The other thing is that next year I’m not going to have a blog. Can you believe that? A kid without a blog, yikes!

ויש טעם להביא כאן גם חלק מכתבה ארוכה של תלמידה שלמען האמת, קשה להאמין שהיא מסיימת עכשיו את כיתה ג’:

My teachers appreciate my writing and I respect that. When a teacher looks at my article and says I did a good job, it makes me feel great because I know that they really do like it.

I think that other kids should blog because it’s fun and it really helps you learn more and more. Sometimes you can look at other people’s blogs and get Ideas, but you don’t want to take their whole Idea.

אין ספק שיש כאן היסודות ללמידה אמיתית, ואפשר לחוש שהכתיבה בבלוג מעודדת עוד כתיבה ומביאה לשיפור הכתיבה.

עד כאן, אין ויכוח. ובכל זאת, בדפדוף לתוך הבלוגים של התלמידים, קשה לחוש היכן היתה התערבות של המורה; לא ברור שיש התפתחות ושיפור בכתיבה; אין משהו שמשכנע שהכתיבה בבלוג מביאה לכתיבה יותר טובה מאשר הכתיבה בתמלילן או על נייר. אני בהחלט בעד, אבל לפעמים מקבלים את ההרגשה שרמת הכתיבה אצל תלמידים בארה”ב כל כך נמוכה שכאשר הם כותבים שני משפטים זה כבר תירוץ לחגיגה.