מעבר לקלישאות

מרבים להכריז שהתקשוב בחינוך מאפשר למידה בכל זמן ובכל מקום. אין ספק שיש מידה לא קטנה של אמת בטענה הזאת. באמצעות התקשוב אנחנו יכולים להוציא את הלמידה מהכיתה ולאפשר לכל אחד ללמוד היכן ומתי מתאים לו. אבל אין זה אומר שכל אחד ינצל את האפשרויות האלה. זאת ועוד: יש אנשים שמוסיפים שכתוצאה מהאפשרויות האלה, כבר אין צורך ללמוד במסגרת פורמאלית, ואפילו עדיף לוותר על הלימוד במוסדות להשכלה הגבוהה (שמן הסתם יקרים מאד וגוזלים זמן רב), ובמקום זה לפלס לעצמך דרך בעולם "האמיתי", עולם העסקים, ותוך כדי כך להגיע למידע הדרוש לך באמצעות האינטרנט. במאמרון מלפני שבע אודרי ווטרס מנתחת את הטענה הזאת, ומראה למה היא אולי טובה עבור ביל גייטס וסטיב ג'ובס ומארק צוקרברג, אבל איננה יכולה להיות טובה עבור רבים שקו הזינוק הכלכלי והחברתי שלהם נמצא הרבה מאחריהם. ווטרס מסבירה שרוב אלה שטוענים שההשכלה הגבוהה מיותרת אינם מודעים לכך שעבור רוב האוכלוסיה ההשכלה הגבוהה איננה עוצרת את ההתקדמות שלהם, אלא פותחת עבורם הזדמנויות שאחרת לא היו זמינות להם. בנוסף, היא כותבת שמה שבדרך כלל מציעים במקום לימודים גבוהים הן הצעות נדושות ופשטניות:

And this is where the “don’t go to school” chorus can be quite tone-deaf. A veritable cottage industry has sprung up to pen the “don’t go back to school” books, blog posts, articles, and op-eds. But the advice — “don’t go!” — frequently comes with some trite recommendations of what to do in lieu of formal education: “Need a job? Invent it.” Or “Want to learn anything? Write a personal learning plan.” Or “budget $150 a month” to take smart and interesting people out for coffee. Or “open up 20 or so tabs in your Web browser.” “You can learn anything you want on the Internet!” — except, let’s be honest, you can’t. And even if you could, so what?
לאור הקולות הרבים שטוענים שהתקשוב יכול להחליף את ההשכלה הגבוהה, דבריה של ווטרס חשובים מאד. אבל דווקא מה שרציתי לכתוב עליו כאן הוא מאמרון של מרי בג'ריד (Marie Bjerede) שנחשפתי אליו בתגובה שהיא השאירה בבלוג של ווטרס. המאמרון של בג'ריד התפרסם לפני חודשיים באתר של EdSurge. בזמנו קיבלתי הודעה על פרסום המאמרון בדואר שקיבלתי מ-EdSurge, אבל לא הקלקתי על הקישור, ולכן הגעתי אליו רק עכשיו. אני מצטער שלקח לי זמן רב כל כך לקרוא אותו, אבל שמח שסוף סוף כן קראתי.

בג'ריד מציינת שכאשר מתייחסים לתקשוב בחינוך הדעות נעות בין אופטימיות בלתי-מרוסנת, לבין ציניות מוחלטת. יש מי שרואה בשיבוש החינוך מטרה, ואחרים שרואים בו איום. היא מנסה לאתר את שורשי השוני בגישות האלה, וכותבת:

At bottom, I find the question to be whether this new technology serves institutions in their teaching, individuals in their learning, or corporations in their missions.
לפי בג'ריד, באופן אידיאלי התקשוב בחינוך היה משרת כל אחת מהאוכלוסיות האלו, אבל המציאות אחרת:
The numerous interdependent stakeholders in education technology with their legitimate interests are in tension with each other. Even mission-driven companies need to make money, and non-profit foundations need to show short-term results to donors. The education system needs to demonstrate high test scores and college enrollment among all populations, and learners need to get good grades and get into a good college in order to support a middle-class life. This leads to the prioritization of profit over mission, trivial experiments over deep research, test preparation over critical thinking, and grades over learning.
בג'ריד מדגישה שעל אף נסיונות רבים לחולל שינויים בחינוך, התן-וקח בין בעלי האינטרסים השונים בחינוך מביא למצב של איזון סטטי. היא מונה מספר גורמים שמקבעים את מערכות החינוך ומונעים מהן להשתנות. בין אלה:

  • ההסתמכות על התוצאות של מבחנים סטנדרטיים כמדד להצלחה או לכשלון של בתי הספר, וכתוצאה מכך, לתקציבים שמגיעים לבתי הספר
  • הציפיות של הורים שהלמידה וההוראה של היום יתנהלו כפי שהתנהלו כשהם היו בבית הספר
  • חשיבות ההסמכה ממוסדות מעורכים כמדד של יכולת הלומד
  • הדגש על סטנדרטים, שבשם האחידות איננו משאיר מקום לשונות
  • המחקר, שבמקרה הטוב יוצר בסיס לעבודה חינוכית טובה ויעילה, איננו עומד בקצב ההתפתחות של הטכנולוגיה ולכן שינויים בחינוך אינם יכולים לחכות להתבססות מחקרית

היא מסבירה שאם רואים את החינוך כמערכת שמושפעת מכלל הגורמים האלה, אפשר להבין למה כל כך קשה לשנות אותו. בעיניה זה גם מסביר למה השינוי צריך לבוא מבחוץ:

If the education ecosystem is in a meta-stable state that resists change, and if the institutions of education have near absolute power in defining and awarding accreditation, and if the processes and outcomes of this system are sub-optimal for most students as compared to our aspirations, then disruption, as with the Web 2.0 shift elsewhere, is much more a matter of removing constraints and allowing organic evolution than it is of top-down reform.
לדעתה של בג'ריד, כל האוכלוסיות הקשורות לחינוך צריכות למלא תפקיד כדי ששינוי משמעותי באמת יתרחש. בסיום המאמרון שלה היא מתארת את מה שהיא מצפה מכל אחת מאלה – מקובעי המדיניות, מאנשי המנהל, מהיזמים, מהאזרחים, וגם מאלה שמבקרים את המערכת. ליזמים היא מזכירה שתפקידם הוא לתרום מרכיבים טכנולוגיים שיאפשרו שינוי של ממש. היא מתארת את השינוי המיוחל במשפט ארוך מאד, אבל מאד משכנע:
To disrupt education, focus on the products and services that shift power from institutions into the hands of individual students, parents, and teachers: online assessments that tell a student what she has learned and what she could learn next, knowledge maps that show how specific skills and understanding add up to expertise in a subject or field, guided tours that take a learner through the experiences that develop mastery of various subjects, collaboration platforms that support peer learning and peer standards of excellence, data collection engines that give learners deep insight into their learning: more, invent the tools and resources that give power to learners and to the teachers that guide, encourage, and inspire them in ways that have not yet been framed or considered.
למבקרים היא מדגישה שעליהם לזכור שהסרת מגבלות באמצעות הטכנולוגיה אמנם יוצרת תשתית לשינוי, אבל יש בכך גם פוטנציאל לשימוש לרעה. היא מפצירה בהם:
Point out the unintended consequences of what will be a stuttering, messy, disruptive force interacting with a massive, stable system already rife with its own abuses and consequences ….
יש הרבה שאנחנו יכולים ללמוד מהראייה המפוקחת שלה.

הבחנה דקה, אך משמעותית

החינוך היום מתקרב למימוש החזון של מכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד. פרויקטים של 1:1 נפוצים במקומות רבים, וגם גישת ה-BYOD חודרת יותר ויותר לתוך בתי הספר. כל עוד האפשרות של כלי דיגיטאלי בידי כל תלמיד לא היתה ממש ישימה, לא היה משנה כיצד בחרנו לכנות את הלמידה שנגזרת ממנה. יש שהשתמשו ב-"אישי", ואחרים שהעדיפו "פרטי", ואחרים שדיברו על "מותאם אישית". המילים הן פחות או יותר נרדפות, וכל אחד רשאי לבחור את המונח שנראה לו. אבל עם הזמן מילים שתחילה לא היו בהכרח טעונות במשמעות ספציפית מקבלות משמעות ייחודית.

כך קורה באנגלית עובר המילים "personalized" ו-"individualized" – מילים שעל פניהן אינן שונות בהרבה זו מזו, אבל עם הזמן זוכות למשמעויות שונות מאד בסביבה החינוכית. הבדלי המשמעות האלה מתחדדים במאמרון חדש של קרל פיש. פיש מדווח על הרצאה של יונג ז'או (Yong Zhao) בה הוא נכח לפני כשבועיים. פיש כותב:

But there was one idea that stuck with me. This is from my notes so may not be a perfect quote, but should be pretty close:

We should be striving for personalized learning, not individualized learning. Individualized learning is a different approach toward the same goal.

This is something I think I've been trying to get my head around for a while now, but he succinctly captured it in two sentences. A lot of the affordances of technology can be applied to either of those approaches, personalized or individualized. I've typically used some form of "personal" when I talk about this, but I've also typically equated it with "individualized." Dr. Zhao points out the flaw in that equation and I think it's important for me – and others – to recognize it.

פיש מציין שבאופן כללי הוא נוטה לערבב בין שתי המילים, ואפשר להבין למה. על הנייר, יש מידה לא קטנה של חפיפה בין השתיים. ההבחנה ביניהן איננה חדה. נדמה לי שכך גם בעברית. אפשר לתרגם את שתי המילים "מותאם אישית". אבל גם אם על הנייר (או על הצג) ההבדל איננו חד משמעי, במרחב החינוכי הן מתארות מציאות לימודית שונה.

כאשר ז'או משתמש ב-"personalized" הוא מתכוון למצב שבו לתלמיד מידה גדולה של אוטונומיה בקביעת הלמידה שלו – לא רק מבחינת הקצב, אלא גם, ובעיקר, לגבי התכנים שהוא מבקש ללמוד. לעומת זאת, "individualized" מתייחסת למצב שבו בסופו של תהליך כל תלמיד אמור לרכוש את אותו הידע, כאשר התוצאה האחידה הזאת מושגת על ידי התאמת תכני הלימוד לקצב הלמידה, ויכולות נוספות, של התלמיד.

התקשוב, כמובן, יכול לשרת את שתי המטרות, ומפני שיש חפיפה מסויימת בין השתיים, קל מאד לטשטש את ההבדלים. אבל אם לפני עשור אפשר היה לחשוב שהתקשוב יסייע ליותר "personalization", היום הדגש הוא לכיוון ה-"individualization" כפי שז'או ופיש מבינים אותה. כלים כמו טבלט ה-Amplify מבית היוצר של רופרט מורדוק הופכים את הטבלט הפתוח לכלי שעוקב אחר התלמיד וקובע את קצב ה-"התקדמות" שלו. פיש איננו שולל לחלוטין את כיוון ה-"individualization", אבל הוא חושש:

While I do think that's marginally better than the current approach (standardized approaches to a standardized end), I worry that much of the promise I see will be directed toward an end that is detrimental for our students.
אם נצליח לחדד את ההבדלים בין שתי המונחים, ואת הגישות השונות שהן מבטאות, אפשר לקוות שבעזרת התקשוב נוכל להעלות את החינוך שוב בכיוון ה-"personalized". למרבה הצער, נכון להיום מדובר בחתירה נגד הזרם.

קשה להשתחרר מהמונח הזה

פחות או יותר הכרזתי שתיקה כלפי המונח "כישורי המאה ה-21" כאן. למדתי שאין הרבה טעם בלחזור ולנסות להסביר למה אינני אוהב את המונח. פעמים רבות כתבתי שאינני מוצא בו ערך כלשהו, אבל הוא כמובן בכל זאת ממשיך לככב במסמכים ובדיונים הקשורים לתקשוב החינוכי.

ברור שאין ביכולתי למגר את השימוש במונח, ולכן כנראה אין מנוס מאשר לקבל אותו (אם כי, גם לשמור ממנו מרחק). אגב, זה אולי המקום לציין שלפני בערך שנתיים דיווחתי שלפני שנים רבות, לפני שהמונח "מידענות" כבש את החינוך, אני ואחרים באגף לחינוך יסודי דבקנו ב-"טיפול במידע" כמונח מוצלח יותר. הפסדתי בקרב על המונח אז, ואין סיבה לצפות שעכשיו אזכה במאבק על (או ליתר דיוק, נגד) "כישורי המאה ה-21".

אבל למה להסתפק בשתיקה כאשר אפשר להעזר בהומור? גם לריצ'רד בירן אין אהבה יתרה לשימוש במילים "המאה ה-21" בביטויים חינוכיים, ואת המאבק שלו במילים האלה הוא מנהל באמצעות ההומור. בירן אולי מוכר במיוחד בזכות סידרה ארוכה של תדריכים על כלים של גוגל שהוא פרסם. לפני מספר ימים בבלוג שלו הוא פרסם מאמרון שמכיל:

בירן מסביר שהוא החליט להכין את הרשימה שלו בעקבות רשימה אחרת שהוא קרא:
This afternoon I saw a blog post titled 27 Ways To Be A 21st Century Teacher. 22 of the 27 items in that list could have been 50 years ago. And 24 of the 27 items are things that I did as a sixth grade student in 1990.
בירן חש שהמילים רומזות על משהו חדש, כאשר למעשה יש כאן לא יותר מאשר אריזה חדשה למוצרים ישנים. וזה עורר אצלו רצון להגיב. בסיבה הראשונה שלו הוא כבר מסביר שבעיניו מדובר במונח מיותר:
We live in the 21st Century. If you're teaching today, you're a 21st Century teacher.
למען האמת, הטענה הזאת חוזרת על עצמה מספר פעמים, עם שינויים קלים, במהלך הרשימה. באופן מוצהר בירן משתעשע ברשימה. הוא מבקש מאיתנו לצחוק, ולראות עד כמה המילים האלו מגוחכות. עם זאת, יש נקודות ברשימה שלו שאינן רק אירוניות, אלא גם מעוררות מחשבה. למשל:
11. Good teachers have always consulted with other teachers. Twitter didn't invent professional learning networks, personal learning networks, or professional learning groups.
12. Good teachers have always been life-long learners looking to bring new information into their classrooms. Google didn't invent that.
בירן, כמובן לא היה צריך לשכנע אותי, ואינני יודע אם הגישה שלו משכנעת אחרים. מה שבטוח, זריקה של הומור ואירוניה לתוך הוויכוח לא יכול להזיק – תמיד נעים לקבל בהזדמנות לצחוק. אבל בסופו של דבר, אני חושש שקולו של בירן, כמו הקול שלי, הוא של הכלב שנובח מול השיירה שעוברת. הבלוג של בירן זוכה לקוראים רבים, ולכן סביר להניח שהפרסומות שמופיעות בו מביאים לו תוספת הכנסות רצויה. בירן איננו בוחר אילו פרסומות יופיעו בבלוג שלו. אלה מגיעות, אני מניח, דרך Google AdWords. אבל מעניין בכל זאת לציין שכאשר אני קראתי את הרשימה שלו אחת הפרסומות היתה של Fresno Pacific University – קולג' קטן בקליפורניה. הפרסומת מכריזה על קורסים שעוסקים ב:
21st Century Readiness Skills for Teachers & Students
וכך יוצא שבאותו הזמן שריצ'רד בירן מראה לנו עד כמה התוספת של "המאה ה-21" מיותרת בתיאור של העבודה של מורה היום, ואנחנו צוחקים ונהנים, אנחנו גם עדים לכך שספק אם יש סיכוי להוציא את המילים האלה מהלקסיקון החינוכי.

שתי הפיכות – אחת סתמית, ואחת משמעותית

להבדיל מהרושם שאני חושש שנוצר כאן, אינני מתנגד למה שמכונה "הכיתה ההפוכה". אני פשוט אינני מוצא מה, מעבר לכותרת שיווקית מוצלחת, כל כך מושך, או מקורי בה.

טוב, אני חייב להודות שיש בניסוח הזה מידה לא קטנה של התחמקות, מפני שהוא רומז על אדישות כלפי המונח, וכפי שאפשר להבחין ממספר הפעמים שהזכרתי אותו כאן, למען האמת הוא די מרגיז אותי. הוא דווקא כן מצליח לעורר בי התנגדות, אם כי ההתנגדות שלי איננה כלפי הרעיון של הפיכת הכיתה, אלא כלפי ההתלהבות שבה אנשי חינוך רבים מתייחסים אליה.

צורם לי שמורים רבים כנראה מזהים משהו חינוכי מהפכני ברעיון של מתן שיעורי בית בצורה של צפייה בסרטון YouTube לקראת שיעור בכיתה – המודל שהאקדמיה של קהאן הצליחה להקפיץ לתודעת הציבור. נדמה לי שהרדיפה אחרי האופנה הזאת אפשרית רק מפני שמורים מנוסים אינם מתייחסים במספיק כבוד כלפי העבודה החינוכית היום-יומית של עצמם. לו היו עושים זאת, אני בטוח שהם היו מוצאים לא מעט דוגמאות שבהן הם מפעילים את הכיתות שלהם בדרך של "הכנה בבית לקראת דיון בכיתה". אני סבור, למשל, שבמקום להקדיש שיעור בכיתה לקריאת סיפור קצר, מורים לספרות מבקשים מתלמידיהם לקרוא את הסיפור בבית כדי שבשיעור אפשר יהיה לפתח דיון. אבל משום מה, כאשר חומרי הלימוד הם דפים מודפסים מדובר סתם בשיעורי בית, ואילו כאשר חומרי הלימוד הם דיגיטאליים (ובמיוחד סרטוני YouTube) אותם שיעורי בית הופכים לחדישים ופורצי דרך.

לפני כחצי שנה התייחסתי כאן למאמרון של שלי רייט, מורה קנדית שאימצה את הכיתה ההפוכה, ואחרי תקופה של נסיון החליטה לנטוש אותה. התרשמתי מאד מרייט שהסבירה שכאשר סגנון העבודה בכיתות שלה עבר יותר ויותר לממוקד-תלמיד, היא גילתה שבעצם אין לה צורך ב-"הפיכה" כפי שהיא נתפסת ברוב המקרים. לפני בערך שבועיים רייט פרסמה כתבה חדשה ב-EdTech Magazine, ובאתר של כתב העת הזה. בכתבה הזאת היא מתארת שוב את הדברים הביאו אותה לזנוח את אופנת הכיתה ההפוכה.

למען האמת, הכתבה החדשה של רייט היא חזרה מקוצרת על מה שהופיע במאמרון המקורי שלה. ההבדלים הם דווקא לטובת המקורי שמפני שהוא ארוך יותר רייט יכולה להרחיב בו על השיקולים החינוכיים שהובילו לשינוי הגישה שלה כלפי הפיכת הכיתה. עם זאת, אני מניח שהכתבה החדשה שלה זוכה לתפוצה רחבה יותר מאשר בבלוג שבו המאמרון המקורי הופיע, וסביר גם להניח שרייט קיבלה תשלום עבור הכתבה החדשה, ועל שתי הנקודות האלו יש לברך. ומעבר לכך, יתכן שהפנייה לרייט של עורכי EdTech מצביעה על התעייפות מסויימת כלפי אופנת הכיתה ההפוכה. אני מניח שלפני שנה אותם עורכים שמחו לפרסם משהו בזכות ההפיכה (לפני קצת פחות משנה הם פרסמו סרטון בשם "How a Flipped Classroom Model Can Change the World"), ואם עכשיו נראה להם מתאים להרים גבה כלפיה, זאת אולי עדות לכך שהאופנה כבר חולפת.

דווקא מפני שדבריה של שלי רייט מאד מוצאים חן בעיני, אני חש צורך להתייחס לשתי נקודות שבכל זאת מפריעות לי. במאמרון החדש שלה רייט כותבת:

Essentially, the flip reverses traditional teaching.
אני מודה, מונחים כגון "הוראה מסורתית" מופיעים לא פעם בבלוג הזה. בגלל זה קשה לי לבוא בטענות כלפי הקביעה הזאת של רייט. ובכל זאת, המשפט הזה בעייתי מאד. נדמה לי שיותר מאשר כל דבר אחר, ההתלהבות כלפי הכיתה ההפוכה נובעת מצרות הראייה של המורים עצמם שמשום מה מבטלים חלק גדול מהעבודה החינוכית שלהם.

רייט יודעת שלא פעם בכיתה ה-"מסורתית" שיעורי בית הם הכנה לקראת השיעור, ולכן היא מנסה להסביר כיצד שיעורי הבית של הכיתה ההפוכה שונים:

It's unlike traditional homework in that students know we won't spend class time going over the content they've studied at home. Instead, we use that content as a springboard into deeper discussion and activities.
שוב, אין לי ספק שהרבה לפני שהכיתה ההפוכה נכנסה לאופנה רייט, ומורים רבים אחרים, נעזרו בשיעורי בית כשלב מכין לקראת פעילות לימודית אמיתית בכיתה. נדמה לי שרייט יודעת זאת, אבל היא בכל זאת נתפסה בלהט של ה-"חדש", וזה גורם לסילוף מצער של הישן. (לא כל כך נעים לי שהקטעים היחידים מהכתבה של רייט שאני מביא כאן הם קטעים שאני מבקר, היות ובאופן כללי הכתבה בכללותה מאד מוצאת חן בעיני.)

אם עדיין לא הבהרתי את עצמי, חשוב לי להדגיש שאין פסול בפעילות לימודית אישית (או קבוצתית) בבית לקראת הרחבת הלמידה בכיתה עצמה. אפילו אחד כמוני שמוצא ערך לימודי מזערי (אם בכלל) בשיעורי בית איננו פוסל פעילות כזאת, ואני בטוח שיש מגוון פעילויות דיגיטאליות שיכולות למלא תפקיד לימודי חיובי לקראת שיעור. לאור זה יש טעם לציין את המאמרון החדש בבלוג של אביב צמח בו הוא מתאר את הנסיון שלו בהפיכת הכיתה. אביב מתאר מספר כלים שונים שבאמצעותם הוא הכין חומרי למידה, ואליהם הוא הפנה את התלמידים שלו כדי שהם יוכלו להתכונן לקראת השיעור בכיתה. להבדיל ממאמרונים רבים אחרים שקראתי שבהם מורים מהללים את הנסיונות הראשונים שלהם בהפיכת הכיתה (ואת עצמם), אביב הרבה יותר צנוע. הוא כותב:

ההחלטה לוותה בהתלבטויות – האם המודל מתאים לדרך ההוראה שלי? לחומר הלימוד? לתלמידים?

גם לאחר ההתנסות אני עדיין לא בטוח….

תיאור הפעילויות השונות – גם של "שיעורי הבית" וגם של המתרחש בכיתה – מאד ענייני. אביב מתאר הצלחות, אבל הוא איננו מתחמק מבעיות שהתעוררו (לא כל התלמידים, למשל, ביצעו את העבודות המכינות, והיו תלמידים שציינו שהם מעדיפים את ההוראה הפרונטאלית המסורתית). בסיום המאמרון הוא כותב על משהו שהפתיע אותו:
שאלתי את התלמידים אם ירצו ללמוד מסרטונים של חבריהם לכיתה (לאחר בקרת איכות שלי). הייתי סבור, לאור הדיונים בכיתה, שהתלמידים יעדיפו למידה מסורתית, אולם היה קונצנזוס –התלמידים בכיתה מעוניינים ללמוד מתוך סרטונים של חבריהם, על מנת לפנות יותר זמן בכיתה לדיון, תרגול והעמקה.
ונדמה לי שכאן נמצא השינוי המשמעותי, שינוי שגם שלי רייט מציינת מהנסיון שלה. כאשר תלמידים רוצים ללמוד בעזרת העבודות שעמיתים מכינים, הכיתה הופכת מכיתה ממוקדת-מורה, לכיתה ממוקדת-תלמיד, וזאת ההפיכה האמיתית שאנחנו מייחלים לה.

מאבדים את המהות?

טים סטאמר כותב שהמחוז שבו הוא עובד רוכש כמות גדולה של מכשירי iPad, ומוסיף שמחוזות רבים נמצאים בתהליך של בדיקת כיצד הכלי הזה (וטבלטים באופן כללי) יכולים להשתלב לתוך המתרחש בבתי הספר. סטאמר מביע אכזבה שבתי הספר מתקשים להבין שמכשירי טבלט אינם סתם מחשבים קטנים שאפשר להחזיק בידיים, אלא משהו שונה מאד מהמכשירים שלפני לא יותר מדי שנים הוכנסו למעבדות מחשבים שאליהן גם נשלחו התלמידים. להבדיל מהמחשבים שבמעבדות המחשבים, הטבלטים באמת נועדים לשימוש אישי, ומזמינים התאמה אישית. הבעיה היא שההבדל הזה איננו מנוצל. במקום זה, בתי הספר מצפים שהטבלטים ימלאו את אותו התפקיד שהמחשבים מילאו במשך עשרים השנים האחרונות. סטמאר כותב:

In some ways this dichotomy mirrors the disconnect between our traditional factory model of education and the growing personalization of learning out there in the real world. We continue to try and maintain an homogenized approach to schooling while the opportunities for individual and high social learning is exploding.
אם היה מדובר רק באי-הבנה, אולי אפשר היה לתקן את המצב יחסית בקלות. אבל לפי סטאמר מדובר בתפיסה חינוכית שאיננה תואמת את היכולות הלימודיות של הטבלט, ולכן הסיכוי שהשימוש בטבלטים יהיה מיטבי איננו גדול.

סטאמר מזכיר שלאחרונה News Corp, חברת המדיה של רופרט מורדוק, התחילה בשיווק ה-Amplify, טבלט שלדבריה מיועד במיוחד לחינוך. ומה חינוכי בטבלט הזה? כתבה על הטבלט החדש בניו יורק טיימס מסבירה:

If a child’s attention wanders, a stern “eyes on teacher” prompt pops up. A quiz uses emoticons of smiley and sad faces so teachers can instantly gauge which students understand the lesson and which need help.
עבור סטאמר (ועבורי) יש כאן פספוס אדיר. במקום למנף למידה אחרת, הטכנולוגיה המדהימה שהטבלט מהווה מגוייסת להנצחת סגנון הוראה מסורתי ביותר. הוא כותב:
The purpose of this table is to foster the same nice, neat, uniform, teacher-directed instruction that has been the centerpiece of schooling for more than a century. If it’s not there already, I fully expect Amplify to come with an app for taking standardized tests since the whole package is designed to address the holy grail of American education: higher scores.
מול התפיסה של ה-Amplify סטאמר מעמיד את זאת של BYOD ("הבא את המכשיר שלך"). שתי הגישות דוגלות בהכנסת מכשירים דיגיטאליים "אישיים" לתוך הכיתה. אבל עבור ה-Amplify המשמעות של "אישי" היא מכשיר זהה בידיו של כל תלמיד, כאשר המכשיר מסוגל לכוון את התלמיד ביעילות ליעד חיצוני לתלמיד עצמו, יעד שבית הספר והמערכת קבעו עבורו. לעומת זאת, עבור גישת ה-BYOD המכשיר שבידי התלמיד מהווה פתח לעולם שהוא עצמו מעצב ומפתח. זאת ההבטחה האמיתית של מכשירי טבלט בחינוך, אבל למרבה הצער, בכלל לא בטוח שההבטחה הזאת תמושש.

תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:

במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:

Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.

יוזמה מבורכת, אבל … האם היא באמת נחוצה?

לפני קצת יותר משבוע ג'ון ווטרס דיווח ב-THE Journal על מיזם משותף של גוגל, מיקרוסופט, יאהו, ואיגוד של מו"לים של משאבים חינוכיים להפוך את מלאכת האיתור של חומרי למידה ברשת קלה יותר מאשר היום. בפתיחת הכתבה ווטרס מתאר את הבעיה בצורה די פשוטה:

Try this for information overload: Open your favorite browser, and in the search box type "multiplying fractions." In about a quarter of a second, you'll find yourself buried in more than 4 million results. Four million. Even with web page-rating schemes like Google's PageRank pushing content deemed more relevant to the top of the pile, that's one massive, needle-obscuring haystack of information.
אכן, סביר להניח שכל מורה (או תלמיד) שפעם ניסה למצוא מקורות אינטרנטיים סביב נושא כללי (כמו, למשל, כפל שברים) נתקל בבעיה של עודף מקורות. כמו-כן, הם גם נתקלו בקושי להחליט מה באמת עונה על הצרכים שלהם. לאור זה, הפרויקט עליו ווטרס כותב, ה-Learning Resources Metadata Initiative בהחלט יוזמה מבורכת. (עם זאת, חשוב לציין שלא מדובר ביוזמה חדשה. יוזמות מהסוג הזה קיימות כבר שנים, וגם ה-LRMI עצמו התחיל בשנת 2011.) אבל יש טעם לשאול עם היוזמה הזאת מסוגלת לייעל את ההגעה למקורות איכותיים המתאימים לצרכי המחפש, שהיא המטרתה הבסיסית.

בעבר האינטרנטי הרחוק קטלוגים שנבנו על ידי בני אדם הבטיחו שמי שמעיין בהם יוכל למצוא מקורות איכותיים. אבל כבר מזמן הוצפנו במקורות כל כך רבים (כולל במקורות טובים) שיד אדם איננה מסוגלת לסדר אותם בקטלוגים. זאת הסיבה ליוזמות כמו ה-LRMI – התקווה שבאמצעות metadata רב ומדוייק אפשר יהיה להגיע למקורות שתואמים את מה שמחפשים.

ה-LRMI מוותר על קטלוג מעשה ידי אדם. עם זאת, הוא דורש מאמץ אנושי לא קטן. לא ברור שהוספת ה-metadata למשאבים השונים קלה ומהירה יותר מאשר בניית קטלוג. ובנוסף, מפני שיוצרי המשאבים הם אלה שאמורים לקבוע את ה-metadata, יש כאן ציפייה גדולה שה-metadata שיוצרי המשאבים מעניקים למשאביהם יהיה יעיל ואמין. בכלל לא ברור אם בוני המשאבים יודעים לעשות זאת על הצד הטוב (ואפילו אם הם באמת רוצים לעשות זאת).

בנוסף, יש טעם לשאול עם מלאכת הוספת ה-metadata עד כדי כך נחוצה. הכתבה אמנם מצטטת מנהל של האיגוד של המו"לים החינוכיים שטוען ש:

What's needed is a commonly agreed-upon vocabulary for describing content for education search.
אבל על אף העובדה שבמבט ראשון האמירה הזאת נשמעת די הגיונית, רצוי לשאול אם אולי "מסתתרות" בה הנחות חינוכיות שרצוי שיועמדו בסימן שאלה. נדמה לי שהקביעה שיש צורך בתיאור מוסכם של משאבים חינוכיים מניחה מראש קיומה של תכנית לימודים מגובשת, תכנית לימודים שקובעת מראש מה כל אחד צריך ללמוד, ומתי. הרי, רק אם המערכת כבר קבעה מה צריך ללמוד בכל כיתה וכיתה אפשר להעניק למשאבים השונים את ה-metadata ה-"מתאים". וזאת התפיסה שבאה לביטוי בציטטה של מו"ל אחר שמשתתף בפרויקט, כאשר הוא מסביר את הבעיה הנוכחית באיתור מידע חינוכי:
There hasn't been the sort of detailed tagging available that would allow, for example, a fourth-grader reading at a second-grade level researching the history of California to find content that is specifically appropriate to them.
שוב, אולי יש הצדקה בהתאמה מדוייקת כל כך לצרכי המערכת והתלמיד, אבל קשה לא להתרשם שיותר מאשר יש כאן דאגה לצרכי התלמיד, יש כאן הנדסת אנוש ברמה מדאיגה. דווקא היתרון הגדול של היצע בלתי-מוגבל של מקורות אינטרנטיים הוא הפתיחות הלימודית שהוא מאפשר. אולי אותו תלמיד, על אף רמת הקריאה ה-"נמוכה" שלו ימצא מקור שמצלצל אצלו ומעורר אצלו סקרנות, ובדרך הזאת הוא יגלה שהוא מסוגל לקרוא מעל לרמה המוצהרת שלו.

ואולי אין צורך להרחיק לכת עם ההרהור החינוכי הזה. אפשר אולי להסתפק רק בהרהור "טכנולוגי". הרהור כזה מעלה סטיבן דאונס בהתייחסות שלו לכתבה של ווטרס על ה-LRMI. דאונס מתייחס לפיסקה שציטטתי בתחילת המאמרון הזה. הוא מציין שאמנם ארבעה מיליון תוצאות על "multiplying fractions" הם תוצאה ענקית, אבל הוא מוסיף שחיפוש על "how to multiply fractions" מניב רק 812,000 תוצאות. דאונס מוסיף שזאת עדיין מספר בעייתית, אבל:

… – every one of the results on page 1 was a perfectly good explanation of how to multiply fractions. The problem for LRMI is that it's pretty hard to improve on that, and it's not clear that it's necessary.
עף אחד איננו מצפה שמישהו יבדוק אלפי תוצאות. אבל גם אין שום צורך בכך. אולי חבל שמשאבים טובים הולכים לאיבוד בדפי התוצאות הרבים של חיפוש בגוגל שאליהם אף אחד איננו מגיע. אבל אם המטרה היא מציאת משאבים שימושיים לצורך לימודי מסויים, הדבר אפשרי בלי כל המאמץ של ה-LRMI. דאונס מציין שאם נבין שפרויקט כמו ה-LRMI איננו נחוץ, נוכל גם להתקדם בעוד שלב חינוכי חשוב – במקום לחייב את השימוש במשאבים מסויימים מפני שמישהו (או כלי כלשהו) קבע שהוא מתאים, אולי נאפשר ללומדים לבחור את המשאבים שאיתם הם רוצים ללמוד. מבחינה חינוכית זה לא יכול להזיק.

משהו "קטן" חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום

אינני יכול לטעון, כמו מר ז'ורדן, ב-"גם הוא באצילים" של מולייר, שלא ידעתי שאני מדבר פרוזה. במה הדברים אמורים? אני חייב להודות שהרבה לפני שספר הלימוד הדיגיטאלי נעשה למצרך הכרחי בכל כיתה בכל בית ספר, עסקתי בחומרים דיגיטאליים שהיום זוכים לשם הזה. אחד מאתרי האינטרנט הראשונים שעליהם עבדתי, לפני כמעט 20 שנה, היה יחידת לימוד דיגיטאלית. (אמנם לא קראנו לו כך אז, אבל היום הוא ללא ספק ייחשב כך.) יכול להיות שהוא היה בעצם פרק אחד מתוך ספר, ומכלול הפרקים של אותו פרויקט בוודאי יכול להחשב ספר לימוד דיגיטאלי.

מה היה בספר הזה? הרוב הגדול היה טקסטים (בעברית ויזואלית, אם מישהו עוד זוכר את היצור המוזר הזה!). אבל היו גם תמונות, ומספר נסיונות ב-"פעילות אינטראקטיבית". והיו בו אפילו הצעות לפעילויות ושאלות מנחות שיכלו להוות פעילות לימודית לתלמידים. נדמה לי שכל אלה אכן מצדיקים התייחסות לאתר ההוא כספר לימוד דיגיטאלי, או לפחות גירסה ראשונית של מוצר כזה. אבל מעבר למרכיבים האלה, היה בו עוד משהו שאז נחשב למרכיב חשוב מאד, אבל משום מה לא מוזכר הרבה בנוגע לספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום – הוא היה מסמך מאד היפרטקסטי.

ספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום עדיין מכילים טקסטים מודפסים – קשה בלי זה. כמו-כן, יש בהם הרבה יותר מרכיבים גראפיים מאשר בעבר. הם מכילים סרטונים ומה שבעבר זכה לכינוי "מולטימדיה". אמנם יש בהם קישורים למידע מחוץ למסגרת הטקסט ה-"מרכזי" או ה-"רשמי" (אם כי לא מספיק בעיני), אבל כמעט לא מוצאים בהם היפרטקסט "פנימי", היפרטקסט שמזמין קפיצה אסוציאטיבית לחלקים שונים של הטקסט. אין בהם קישורים שפותחים נתיבים מרובים ואלטרנטיביים למידע אשר בספר. היפרטקסט מהסוג הזה כנראה כבר איננו במודה.

עבור יחידות המידע שעליהם עבדנו לפני שנים ההיפרטקסט היווה מרכיב מרכזי. חשבנו שיצירת מסלולים מרובים לקריאת הטקסט תאפשר לתלמיד להכנס לתוך הנושא מהנקודות שמושכות ומעניינות אותו. כמו-כן, חשבנו שלהבדיל מטקסט ליניארי שעצם צורת הייצוג שלו רומז שיש דרך אחת נכונה להבין את הכתוב, טקסט היפרטקסטי מאפשר לתלמיד לבחון את התוכן מזוויות שונות, ועל ידי כך להגיע לתובנות משלו. קריאה היפרטקסטית, כך קיווינו, תהיה קריאה פעילה שתעודד את התלמיד למלא תפקיד פעיל בבניית טקסט שלם מחלקים נפרדים. ביסודו של דבר, יחידת לימוד היפרטקסטית היתה אמורה לאפשר הבנייה אישית. מובילי המערכת החינוכית של היום אמנם מרבים להזכיר מונחים כמו הבנייה, אבל היא איננה זוכה ליישום רב בשטח. למרבה הצער, העלמת ההיפרטקסט כמרכיב חשוב בספרי לימוד דיגיטליים היא עדות לכך.

ולזה הם קוראים "חידוש"?

לאן התקשוב החינוכי? השאלה הזאת עולה שוב ושוב בדפים האלה. התקוות שלי ברורות – שהאינטרנט והכלים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום יביאו לפריחה פדגוגית שתעמיד את התלמיד במרכז; שהגישה הבלתי-אמצעית והמהירה למידע מגוון ביותר תאפשר פתיחות לימודית שבאמצעותה תלמידים יוכלו לכוון את הלמידה של עצמם. כאשר ה-WWW נכנס לתוך בתי הספר, ומאוחר יותר גם כלים חברתיים דיגיטאליים זכו לשימוש לימודי, היה נדמה שהסיכוי להגשמת התקוות האלו אכן גדול. אבל מי שעוקב אחר הבלוג הזה (אם יש מי שעוקב), בוודאי שם לב שעל אף התקוות האלו התחזית להגשמת החזון שלי נעשית יותר ויותר קודרת. אני חושש שהיום התקשוב מגוייס למטרות שונות משלי. על אף השימוש במילים כמו "פתיחות" ו-"הבנייה העצמית", בפועל הכיוון שונה מאד. התקשוב החינוכי נע בכיוון של הנצחת סוג מסורתי ביותר של הוראה, וגם בכיוון של איסוף נתונים שבסופו של דבר ימגר את התלמיד לתוך תא מבודד שבו הוא "ילמד" לבדו בקצב שמכונה משוכללת "התאימה" לו.

ומה גורם (הפעם) להרהורים האלה? בתחילת החודש, באחד הבלוגים שלו, מייק קאולפילד פרסם מאמרון שבמרכזו סרטון בן חמש דקות משנות ה-50 שבו ב' פ'. סקינר, אבי הביהייביוריזם, מתאר את מכונות ההוראה שלו. קאולפילד מצהיר שהוא מזדהה הרבה יותר עם הקונסטרוקטיביזם מאשר עם הביהייביוריזם, אבל הוא מזהה בדברי סקינר דברים שרבים מהמחדשים באמצעות התקשוב מנסים לעשות היום:

In that five minute video Skinner tackles concepts of self-paced learning, the importance of quick feedback, the basics of gamification, aspects of proximal development, and mastery learning. He understands that it is not the *machine* that teaches, but the person that writes the teaching program. And he is better informed than almost the entire current educational press pool in that he states clearly that a “teaching machine” is really just a new kind of textbook. It’s what a textbook looks like in an age where we write programs instead of paragraphs.
בעידן של תפיסות קוגניטיביות אין זה פופולארי להגן על סקינר. הרי סקינר לא התעניין כלל בתהליכים פנימיים שהיום נחשבים חשובים. עבורו, מפני שאין דרך לדעת מה קורה בתוך ראשו של האדם, רק שינוי בהתנהגות יכולה להעיד על למידה. קיימים ביטויים רבים לשינויים בהתנהגות, אבל במסגרת הבית ספרית, הביטוי הזה כמעט תמיד מצטמצם למבחנים, ולמידת ההצלחה בהם. לכן, לא צריך להפתיע שהחידושים הטכנולוגיים בחינוך מגדירים את הלמידה כשיפור התוצאות במבחנים.

קאולפילד מדגיש שדברים שהיום נחשבים חידושים חינוכיים-תקשוביים אינם שונים באופן משמעותי מדברים שסקינר אמר לפני שישים שנה. אינני מתכוון כאן לתקוף, או להגן, על סקינר (דווקא נדמה לי שעולם החינוך עדיין יכול ללמוד הרבה ממנו). אבל ללא קשר לבעד או נגד סקינר, מפליא בעיני שדברים שהיום נמצאים בחזית ה-"חידוש" החינוכי מוצאים ביטוי בדבריו ובגישתו. וחשוב להוסיף שלא אופתע אם רבים מאלה שמקדמים את השיטות האלו היום (ומשקיעים בהם כסף רב) ירגישו מאד לא נוח להודות שלגישות שלהם שורשים בסקינר.

גם אם אפשר ללמוד מסקינר, נדמה לי שאי-אפשר להתחמק משאלות קשות. האם יישום דרכי הוראה סקינריות באמצעות גיוס טכנולוגיות חדישות הוא באמת הניצול הנכון והרצוי של הכלים התקשוביים הנהדרים שעומדים לרשותנו? האם אנחנו באמת רוצים לבנות מכונות הוראה כמו אלה של סקינר, רק משוכללות ומוצלחות יותר? התשובה שלי לשאלות האלו ברורה, אבל אני חושש שהתשובה שלי שונה מזאת של רבים ממובילי המערכת, ושל בעלי ההון שמשקיעים היום בחינוך.

לפחות למראית עין

פעמים רבות (מדי?) ציינתי שאני מתקשה להבין את ההתלהבות סביב מונחים שמזכירים לנו שאנחנו כבר נמצאים במאה ה-21. יותר מעשור של המאה הזאת כבר מאחורינו. אפשר היה לחשוב שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים במאה הזאת שייך לה (לטוב ולרע). לאור זה, הנסיון לעורר תחושות של קידמה ו/או של חדשנות באמצעות אזכור שמית של המאה הנוכחית, יותר מאשר הוא מצביע על ראייה עתידית פועל בכיוון ההפוך.

כשמדובר בחינוך, מזכירים לנו השכם והערב שלמאה הנוכחית מאפיינים מיוחדים. אנחנו קוראים (בין היתר) על הכישורים של המאה ה-21, על המיומנויות של המאה ה-21, על הלמידה של המאה ה-21, על ההערכה של מאה ה-21, ועל הכיתה של המאה ה-21.

כיצד נראית הכיתה של המאה ה-21? טרי הייק, במאמרון באתר TeachThought שהופניתי אליו על ידי אביב צמח, רומז שאולי שאלה נכונה יותר היא "איזה רושם הכיתה של המאה ה-21 צריכה ליצור?". למרבה הצער, יש הגיון בגישה האלטרנטיבית הזאת. מי שעוקב אחר הכמות האדירה של דיווחים על חידושים חינוכיים בוודאי שם לב שאין גבול להגזמה בנוגע לפעילות היצירתית והשיתופית הענפה שמתרחשת בכיתות האלו. לעתים קרובות מדי מורגש היטב שהסממנים נמצאים בשפע, אבל התוכן משום מה חסר. הייק מביא דוגמאות שמראות שאם מורה יאמץ מספר מילות קוד קולעות, הוא יוכל ליצור רושם משכנע, בלי שלמידה משמעותית באמת תתרחש בכיתה שלו. כותרת המאמרון:

בין ההצעות של הייק:

  • ליצור חשבון Twitter עבור הכיתה – אפילו אם משתמשים בו רק כדי להזכיר לתלמידים מתי עליהם להגיש עבודות
  • ליצור קשר עם כיתות רחוקות (או אפילו קרובות) באמצעות Skype ולשוחח על נושאים בנאליים
  • לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
  • לצייד את הכיתה במכשירי iPad ולהעמיס עליהם כמה שיותר אפליקציות

מי שעוקב אחר השימוש בכלי Web 2.0 (כן, עדיין משתמשים במונח הזה) בבתי הספר לא יתקשה לזהות שהעקיצות של הייק קולעות למציאות. המורה שמשתמש בכלים האלה, או שיוזם פרויקט חובק עולם באמצעותם, זוכה לשבחים על החדשנות שלו, אם כי לעתים קרובות מדי השבחים האלה אינם קשורים בכלל למידת ההצלחה של הפרויקט, או לכך שהתלמידים באמת למדו משהו.

אבל מעבר לחיוך ולצחוק שהצעותיו של הייק מעוררות, אפשר גם לזהות אמת חשובה. רבים מהמורים (ואולי כאן צריכים לכתוב רבים מבתי הספר ורבים ממערכות החינוך) שמאמצים את הסממנים של "הכיתה של המאה ה-21" שהייק מזכיר עושים זאת כדי ליישר קו עם האופנה, ולא מפני שהכלים האלה מאפשרים להם לממש מטרות חינוכיות. אבל אין זה שונה בהרבה ממה שקורה עם אופנות חינוכיות אחרות. באופן טבעי, פרויקטים מוצלחים עם כלי Web 2.0 גוררים נסיונות דומים של מורים שרואים שמשהו מעניין מתרחש ורוצים גם הם לנסות. לפעמים יש הצלחות, אבל לא פעם המורים האלה אינם מכירים את הכלים או אינם מספיק מנוסים בהם, או לא חשבו לעומק מה הם רוצים להשיג באמצעותם. במקרים כאלה, התוצאה מאכזבת. אבל לא כל מה שעושים בכיתה מצליח – עם או בלי טכנולוגיות חדישות. חשוב לזכור שיש מורים שבאמצעות ספרים מודפסים בלבד מצליחים ליצור שיעור מרתק, ואחרים שגם עם האמצעי המוכר והמסורתי הזה אינם משיגים את מטרות ההוראה שלהם. העובדה שרבים מהנסיונות להשתמש בכלים חדישים בכיתה אינם מצליחים איננה סיבה לשלול את המשך הנסיונות.

המאמרון של הייק היה הראשון משלו שקראתי. הקריאה עוררה את סקרנותי, והצצתי בדברים נוספים שהוא כתב. התרשמתי שהוא בהחלט תומך בשילוב התקשוב בתהליכי למידה. אולי בגלל זה הביקורת שלו כל כך חריפה – הרי הוא מכיר את הנושא מבפנים. הוא מודע לא רק להצלחות, אלא גם למגרעות ולהגזמות. לטעמי כתיבתו מהווה דוגמה מצויינת למשהו שמאד נחוץ בתקשוב החינוכי – מנה גדושה של ביקורת עצמית, ביקורת שמוכנה לעקוץ, אבל ביקורת המתובלת ביותר מרק קורט של הומור.