אחורה למאה ה-21

ביום חמישי לפני שבוע רבים מאיתנו קראנו כתבה באתר הטכנולוגיה של וואלה על תכנית חדשה של משרד החינוך בתחום התקשוב. אני די בטוח שמדובר בתכנית חדשה היות והכותרת הכריזה:
ובדרך כלל מהפכות מתקשרות למשהו חדש, שונה מהמוכר. (הרי אם לא מדובר במשהו חדש, לא ברור אם יש סיבה לפרסם את הכתבה.) אינני יכול לכתוב בשם אחרים, אבל כאשר אני קראתי את הכתבה התקשיתי לזהות היכן המהפכה.

הכתבה (הקצרה) מדווחת על כך שבמסגרת תכנית התקשוב "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" תלמידי בתי הספר היסודיים ירכשו מיומנויות של השימוש בכלי אופיס (של מיקרוסופט), ושהקניית המיומנויות האלו תתבצע בהדרגתיות, לפי מה שמתאים לכל כיתה מ-א' ועד ו'. כך אנחנו למדים (בפלקט מרשים שכנראה איננו של המשרד עצמו) שבכיתה א' התלמידים יכירו את יסודות המחשב וייחשפו ל-Word ול-PowerPoint, ועם השנים הם יכירו כלים נוספים והיבטים מורכבים יותר של כלי האופיס.

סביר להניח שסדר הקניית המיומנויות לא נקבע באופן שרירותי, אלא באמצעות ועדה שהתכנסה לבחון מה מתאים לכל כיתה ללמוד. אני כותב "סביר להניח", אם כי ההגיון שבסדר הקניית המיומנויות איננו לגמרי מובן לי. אנחנו קוראים, למשל, שבכיתה ב' התלמידים ילמדו לערוך תמונה ולעצב טקסט ב-Word, ואילו ב-PowerPoint הם ילמדו רק לעצב טקסט, והעריכה של תמונה ב-PowerPoint תידחה עד כיתה ג'. יתכן שיש הצדקה בחלוקה הזאת, אבל היא איננה נהירה לי. (כזכור, התכנית מתייחסת ליישומי האופיס של מיקרוסופט, ולא ליישומים גנריים דוגמת "תמלילן" או "כלי למצגות". לא ברור מה יקרה אם תלמידים שבכיתות א' ו-ב' ילמדו לעבוד, למשל, בסביבת אופיס 2007 ומאוחר יותר המערכת תחליט לעבור לסביבת אופיס 2010 [או מה שיבוא אחריו]. האם התלמידים יצטרכו לחזור לכיתות א' ו-ב' כדי לרכוש את המיומנויות של הסביבה האחרת/החדשה?)

הספרות הפופולארית מוסרת לנו שהתלמידים של היום שמחים להשתמש במחשב. ספק אם יש צורך להכריח אותם להשתמש בו בבית הספר. לאור זה אולי טיפה תמוה שבכתבה, מתחת לתמונה של תלמיד עם חיוך רחב על פניו שיושב מול מחשב נישא, מופיע הכיתוב:

תלמידי כיתות ו' יאלצו להתמודד עם שיעורים מורכבים שיכללו בניית טבלת ציר ופונקציות מתקדמות ב-Excel, והעלאת קבצי קול ו-וידאו מטלפון חכם
כנראה שכמו עם כמעט כל דבר שקשור לבית הספר, גם כאשר מדובר במיומנות חשובה, ואפילו במיומנות שיכולה להיות חווייתית, אין ברירה מאשר לאלץ את התלמידים ללמוד (ואנחנו פוגשים את הפועל "לאלץ" פעם נוספת בכתבה – בהקשר של תלמידי כיתה ב'). זאת ועוד: הכתבה איננה מוסרת לנו כיצד התלמידים ירכשו את המיומנויות החשובות האלו. המילה "פדגוגיה" בכלל איננה מופיעה בכתבה.

כאן חשוב לציין שבאתר של משרד החינוך המוקדש ל-"התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" אנחנו כן מוצאים התייחסות לפדגוגיה. באתר הזה אנחנו קוראים, למשל, ש:

מטרתה של התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 היא להוביל לקיומה של פדגוגיה חדשנית בבתי הספר תוך הטמעה של טכנולוגיית המידע ICT.
כבר פעמים רבות בעבר הצהרתי שאני מתקשה להבין מהי הפדגוגיה החדשנית שאליה המשרד שואף. אבל אין זה אומר שאי-אפשר למצוא נסיונות להגדיר אותה. באותו מסמך של משרד החינוך, למשל, מסבירים:
פדגוגיה חדשנית היא שיטת הוראה ולמידה, שבה התכנים והידע הנלמדים רלוונטיים למציאות המשתנה.
מה אפשר להגיד! במהלך הדורות לא מעט אנשי חינוך מוכשרים הדגישו את החשיבות של תכנים רלוונטיים למציאות המשתנה. לא ברור למה היום מגמה כזאת, שהיא כבר די בנאלית, נחשבת לחדשנית. זאת ועוד: אני בוודאי מחייב את הרלוונטיות הזאת, אבל בכלל לא ברור לי כיצד תכנים וידע (רלוונטיים ככל שיהיו) נעשים לחלק מהגדרה של פדגוגיה. פדגוגיה, הרי, עוסקת בדרכי ההוראה והלמידה, והדרכים האלה אינן תלויות ברלוונטיות, או באי-רלוונטיות, של התכנים הנלמדים.

אם אכן הרלוונטיות חשובה, נדמה לי שהגיוני לצפות שמיומנויות המחשב (ובמקרה של הכתבה בוואלה, של מיומנויות אופיס) לא יילמדו כאוסף של כלים שנחשפים לתלמיד בהדרגתיות ככל שהוא גדל, אלא שהן יילמדו בהתאם לצרכים הלימודיים של התלמיד. גישה כזאת איננה זרה למשרד החינוך. עוד בשנת 2004 האגף לחינוך יסודי ביקש לקדם רכישת מיומנויות מחשב. אבל באותן שנים הוא לא היה מודע לכך שהמאה ה-21 מחייבת פדגוגיה ייחודית. אי-לכך הוא ניסה להצמד לתפיסות הפדגוגיות שעליהן הוא כבר היה אמון. במסמך של אז נכתב:

העקביות בעיצוב של רבים מהכלים הממוחשבים של היום מאפשרת העברה קלה של תובנות לגבי השימוש מכלי אחד לכלים אחרים, ואין צורך ללמדם מחדש כמיומנויות נפרדות.

הצרכים המכתיבים את השימוש במיומנויות המחשב אינם זהים מכיתה לכיתה ולא בהכרח תלויים בגיל הלומדים.

במילים אחרות, עריכת שינוי של צבע או גודל של גופן איננה פעולה שצריכים ללמוד עבור כל יישום ויישום. חשוב פשוט לעזור לתלמידים להבין שיישומים רבים פועלים בצורה דומה מאד. זאת ועוד: אותו מסמך הכיר בעוד נקודה שאיננה באה לביטוי בטבלה שבכתבה של וואלה. כתוב שם:
הסביבה המתוקשבת על הכלים שבה, נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות ושל השתנות:

  • מצד אחד הכלים נעשים קלים יותר לשימוש ומצד שני, עוד ועוד פונקציות מתווספות לכלים האלו, והופכים אותם למורכבים יותר. נוצר מצב בו, למרות שהכלים שעומדים לרשות התלמיד נעשים מתוחכמים יותר ויותר, קל יחסית ללמוד את השימוש הבסיסי בהם.
  • כלים שנראים כהכרחיים היום עשויים להיות מיותרים מחר, וההפך. כלים שנראים היום כמתאימים לצרכיהם של מבוגרים עשויים מחר לענות על צורך של ילדים צעירים.
יש כאן ביטוי לדינמיות שאיננה נראית בכתבה של וואלה. במקום זה, הרושם הכללי של הכתבה היא שאפשר ללמד, פעם אחת ולתמיד, מספר כלים, וכך לצאת ידי חובה. ומעבר למגרעות האלו, נדמה לי שהדבר הבעייתי ביותר הוא התלישות של הקניית המיומנויות מכל הקשר לימודי. אין בטבלה זכר לגישה המודגשת במסמך של 2004:
באופן כללי, יש לשאוף להקנות את מיומנויות המחשב בהקשר תוכני כאשר נוצר צורך אמיתי בהפעלתן.
ואולי זה כך מפני שבעצם, אם להסיק מהכתבה בוואלה, הצורך האמיתי איננו השימוש של התלמיד בכלים וביישומים במסגרת הלמידה שלו, אלא פשוט הצורך לסמן שתלמיד עבר את ההקנייה. על אף מס השפתיים לחדשנות, הכתבה בוואלה מעוררת את החשש שעולם כמנהגו נוהג ובסופו של דבר התלמידים שלנו יהיו מוקפים, ומצויידים, במיטב הטכנולוגיות של המאה ה-21, אבל יישאר נתק משמעותי בין הכלים לבין הלמידה שלכאורה הם אמורים לקדם.

כאשר קראתי את הפלקט כפי שהוא הופיע בכתבה בוואלה, נזכרתי בביקור שלי באחד ממרכזי המורים (כך קראנו לכם אז) לפני בערך עשור. קירות חדר המחשבים בו הרצאתי היו מקושטים בפלקטים שחשפו את הנוכחים לרכיבים השונים של המחשב: על פלקט אחד תמונה של צג עם הכותרת "צג", על אחר תמונה של מדפסת עם הכותרת "מדפסת", ועוד. באחד הפלקטים היה צילום של אשה צעירה עם ידיה על מקלדת, שנשא את הכותרת "קלדנית". קשה היה לא להתרשם שעבור מי שהכין את מערך הפלקטים הזה אותה צעירה לא היתה זאת שמתפעלת את המחשב כדי שהוא ישרת את הצרכים שלה, אלא שהיא פשוט עוד רכיב, ולא בהכרח החשוב ביותר, של המערכת הכוללת. זמן קצר מאד אחרי הביקור ההוא שמחתי ללמוד שבעקבות הערה שלי בנוגע לפלקטים האלה הם הורדו מקירות המרכז. אבל החשש נשאר, ובעקבות הכתבה בוואלה הוא אף מתחזק, שעל אף העובדה שהתפיסה הזאת כבר לא זוכה לפומביות, אי-שם בתוך משרד החינוך היא עוד נתפסת כיעד.

שיפרחו מאה יונים?

לאור זה שהצהרתי על דממה כאן במהלך החודש הזה אולי ראוי שאסביר את עצמי, או ליתר דיוק, אסביר שהעובדה שאני רואה לנכון (או לנחוץ?) לפרסם משהו כאן איננה מעידה על כך שהנושא שעליו אני כותב כעת הוא החשוב ביותר, או נושא שאיננו סובל דיחוי. באופן כללי אני מוצא מעט זמן להתעדכן במאמרונים שמופיעים בקורא ה-RSS שלי, ויתכן שאני מפספס דברים חשובים ואפילו זועקים. כמו-כן, נתקלתי במספר דברים שבתנאים רגילים היו זוכים להתייחסות בכתיבה כאן (או לפחות לנסיון לכתוב עליהם) אבל עליהם אני פוסח עכשיו בתירוץ שאני בחופשה. אין זה אומר שהנושא שעליו אני כותב כאן פחות חשוב מאלה. יתכן שהוא אפילו יותר חשוב. כל שאוכל להגיד בוודאות הוא שהנושא הזה קפץ מולי וכאילו אמר "אם יש לך זמן, על זה אתה חייב לכתוב". אז … מספיק אם ההקדמות.

לפני כשבועיים נדב בדריאן פרסם מאמרון שהביא את התייחסותם של דוד חן ושל גילה קורץ להרצאה על תכנית התקשוב של משרד החינוך שנערכה במרכז ללימודים אקדמיים, וכמובן הוא גם הוסיף הערות משלו. בדריאן מכנה את ההתייחסות שלו "יונת דואר כמקרה מבחן". היא מציין שגילה קורץ העירה שבתכנית אין מספיק התייחסות לסביבת הלמידה, ושדוד חן ציין שמורים ותלמידים לא שולבו בתהליך בניית התכנית. הוא כותב:

שתי הערות אלו מצביעות על נקודות הכשל במהלך הכללי שעושה משרד החינוך והן קשורות האחת בשניה קשר הדוק שבא לידי ביטוי במספר מישורים.
הוא מוסיף שאם המטרה החינוכית היא באמת "גמישות מחשבתית ויכולת ליצירה ולמידה עצמית", המטרה הזאת איננה באה לביטוי, ובמקום זה אנחנו פוגשים גישה מכניסטית שאיננה גמישה. בעיניו יונת הדואר היא דוגמה טובה לכך – מפני שהיא בנוייה על קוד סגור ועל ממשק מיושן. לפי בדריאן המורה הצעיר (שגדל עם האינטרנט) לעולם לא ישתמש בסביבה הזאת. אין זה סוד שאינני בין חסידי Outlook ועל פי רוב מעדיף את הכלים של גוגל על אלה של מיקרוסופט, אבל נדמה לי שהטענה הזאת מפספסת את העיקר. הבעיה של יונת דואר, ונדמה לי של תכנית התקשוב באופן כללי, היא הריכוזיות. יתכן שמדובר בבעיה בלתי-נמנעת – קשה לחשוב על מערכת חינוכית שבאופן מוצהר תוותר על הריכוזיות. אבל האינטרנט יכול למשוך הן לביזור והן לריכוזיות, ואין זה מפתיע שהמערכת החינוכית בוחרת לשמור את היד על העליונה ומנסה לקבוע מה ילמדו וכיצד. הלווי והיה אחרת.

אבל להבדיל מבדריאן, אינני מוצא בזה בעיה של חשיבה "בתבניות של המאה ה-20". גם במאה ה-19 ביורוקרטיות פעלו כך והן בוודאי יעשו כך גם במאה ה-22 (אם נגיע אליה). הבעיה נמצאת במשהו הרבה יותר יסודי. דוגמה לכך אולי מוצאת ביטוי בדיווח של בדריאן על בעיה "תקשובית" בה נתקל בנו:

המילים להכתבות ניתנות באתר הכיתה, ניתנות משימות של צפייה בסרטים וכו'… הכל טוב ויפה אך כיצד ידע בני להיכנס לאתר בית הספר? כיצד ימצא את המשימה כשהלינק לאתר הכיתה קטן ונחבא?
גם הילדים שלי למדו בבתי הספר וגם הם (מידי פעם) קיבלו שיעורי בית שנמסרו דרך אתר הכיתה. לא זכור לי שהם התקשו למצוא קישורים שנחבאו, ואם כן, הם התגברו על הקושי די מהר. אבל כיצד אפשר להגיד ש-"הכל טוב ויפה"? בעיני בעיה של איתור משימות היא שולית. בעיה רצינית הרבה יותר היא המשימות עצמן – אותן משימות של הכתבה ושל קריאה (או צפייה) שמעידות על כך שאולי הטכנולוגיה השתנתה, אבל לא התפיסה החינוכית.

בדריאן טוען, בצדק, ששינוי משמעותי דורש חשיבה גמישה ודינמית:

המהלך הנכון היה לאתר את האנשים שחושבים בכלים אלו, האנשים בין אם באקדמיה ובין אם במערכת עצמה שמסוגלים באמת לחשוב בצורה החדשה ולהעניק להם את היכולת לבצע שינוי.
הוא איננו כותב שרק הדור הצעיר שגדל עם האינטרנט מסוגל להביא את השינוי, אבל נדמה לי שהוא רומז על כך. וגם כאן אני מוצא בעיה. ב-15 השנים האחרונות פגשתי אנשי חינוך רבים שהחשיבה, וגם המעשה, שלהם גמישים ודינמיים. באיים הקטנים שבהם האנשים האלה פועלים הם מצליחים להראות שאכן אפשר לחולל שינוי (ולא רק בדרך שהתלמיד מוצא את המילים להכתבות). רבים מאלה אינם צעירים והם לא גדלו עם האינטרנט. עוד לפני האינטרנט הם היו נאמנים לתפיסה חינוכית שונה מהרווחת במשרד, וכאשר הם פגשו את האינטרנט הם אימצו אותו כדי ליישם את התפיסות החינוכיות שלהם. איריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות", למשל, איננה צעירה, אבל נמצאת, לדעתי, בחזית השינוי. (מדובר בשינוי מבוזר – לטעמי במקום להכתיב דרכי הוראה "נכונות" היה רצוי שהמשרד תחשוף מורים אחרים להוראה מוצלחת כמו זאת של איריס). לפני חודש היא פרסמה מאמרון בו היא סקרה את תרבות הבלוג שבעיניה הולמת את התפיסה החינוכית שלה. בין היתר היא כותבת:
הקריאה בבלוגים של תלמידי מעמיקה את הכרותי איתם, מחדדת את ההקשבה שלי ולא פעם מזינה שיחות המשך בכיתה. בפני הילדים עצמם נחשפים צדדים פחות מוכרים של חבריהם לכיתה.
ועוד יותר חשוב, ברור לה שהיא נמצאת בתהליך מתמיד של ניסוי וטעייה:
אני מבינה שאת הדרך ליישום "נכון", נצטרך, תלמידי ואני, לחצוב בעצמנו.
יונת דואר מאפשרת למשרד לשמור על הריכוזיות. גם אם המשרד היה בוחר בכלים של גוגל במקום אלה של מיקרוסופט אני די בטוח שהריכוזיות הזאת היתה נשמרת. כמו-כן, סביר להניח שמישהו במשרד שוקד על קביעת היישום ה-"נכון" של הבלוג בסביבה חינוכית, וכאשר המלאכה הזאת תסתיים הוא יכריז שכך משתמשים בבלוג בבתי הספר. לעומת זאת, איריס ותלמידיה חוצבים את הדרך בעצמם, ותוך כדי כך לומדים. אם לכך מתכוון בדריאן, אני איתו.

הפסקה

לפני חודש, ויל ריצ'רדסון, אחד הבלוגרים החינוכיים הבולטים ביותר, הודיע שאחרי עשר שנים של כתיבה לבלוג שהגיע זמן … לשנות. ריצ'רדסון איננו מפסיק לכתוב לבלוג, אבל במקום להתמקד במאמרונים ארוכים, מה שאולי אפשר לכנות מאמרוני הגות, הוא רוצה לעסוק בכתיבה "קצרה" יותר, כתיבה שממוקמת אי-שם בין מאמרוני בלוג "מסורתיים" (כאילו שיש דבר כזה) לבין הודעות קצרות ב-Twitter. ריצ'רדסון כותב ששני סוגי הכתיבה האלו, בהם הוא עסק רבות, אינם קולעים למה שהוא רוצה לעשות:
I hope to be sharing out on a regular basis not only the long form writing that my old blog was built upon but also shorter snips with more concise comment, that space between my blog and my Twitter account. Both have left me frustrated of late, so I’m hoping this will [be] closer to that sweet spot that I’m looking for.
לשם זה ריצ'רדסון פתח בלוג חדש על תשתית Tumblr, סביבה שמאפשרת פרסום מהיר של קטעים שבהם נתקלים באתרים אחרים. אפשר לטעון שבלוג הוא בלוג הוא בלוג, ושמה שקובע את אופיו של הבלוג הוא התוכן. אבל לא על התוכן לבדו. גם הצורה של הבלוג משפיעה על אופיו. רבים מהמאמרונים הראשונים של ריצ'רדסון בתשתית החדשה בנויים מקטעי טקסט שהוא מצטט עם תוספת קטנה של משפטי התייחסות משלו, ואפשר להגיד ש-Tumblr "מזמין" כתיבה כזאת. נדמה לי שלפורמט הזה ריצ'רדסון חותר, אם כי הוא עדיין בוחן את האפשרויות. הופיעו מאמרונים שהם בסך הכל ציטוט, ואילו בזמן האחרון (אחרי רק חודש) הוא דווקא מאריך בהערות משלו. עלי להודות שהסגנון הזה די הגיוני בעיני. במשך זמן לא קצר התנסיתי במשהו דומה בבלוג אחר משלי "על קצה ה…", בלוג שבמידה רבה תיפקד כמחברת אישית שהיתה פתוחה לאחרים.

דווקא מפני שהסגנון "החדש" של ריצדרדסון מוכר לי, ואפילו מקובל עלי, אני חש צורך לציין שלא כל כך נוח לי עם השינוי. (חשוב לי גם להדגיש שאני יכול מאד להבין את תחושת השחיקה שבאה אחרי עשר שנים של כתיבה מאד אינטנסיבית.) על אף העובדה שאני שמח שהוא מוצא דרך ביטוי "רחבה" יותר מאשר Twitter (וגם שהוא כנראה לא מצליח לא להאריך), לטעמי הכתיבה ב-Tumblr טלגרפי מדי. יש תחושה של העברת מידע ממקום למקום ללא הערך המוסף של ההתייחסות האישית. שוב, "כתיבה" מהסוג הזה איננו פסול, ואפילו יש לו מקום במכלול הסביבה המידעית הדיגיטאלית שאנחנו מעצבים לעצמנו. יש, הרי, אנשים שמצטיינים באיתור קישורים מעניינים, וכשהם מפרסמים את מה שהם מוצאים דרך Twitter הם תורמים מאד לאלה מאיתנו שעוקבים אחריהם. אבל אני בכל זאת רוצה יותר. אם נסתכם בהעברת קישורים, בלי להסביר למה הקישור מעניין או כדאי, קיימת סכנה שהבאר יתייבש. מישהו, הרי, צריך לכתוב את המאמרונים שאליהם אנחנו מקשרים. מישהו צריך להגות את הרעיונות שסביבם אנחנו מקיימים דיון. אני יכול להבין למה היום ריצ'רדסון מעדיף למקם את עצמו אי-שם באמצע של הרצף של ליבון רעיונות, אבל אני חושש שאם אחרים (שיש להם מה להציע בצד הרעיוני) יעשו כך, אנחנו נצמצם את המרחב הציבורי ונפסיק לנהל את הדיון. אפשר אולי להגיד שיש כאן דוגמה ל-Tragedy of the Commons עליו כתב גארט הרדין לפני כארבעים שנה. אם כולנו ניקח מהקופה הציבורית בלי להכניס משהו משלנו לתוכה (וכאן הכוונה איננה חומרית אלא רעיונית) אנחנו עשויים לגלות שלא נשארת "קופה" שממנה אנחנו יכולים להמשיך לקחת. וכמובן שכדי להוסיף "ערך מוסף" לרעיונות שצומחים אצלנו מישהו צריך לשתול את רעיונות הבסיס שאליהם אפשר להוסיף.

כזכור, ריצ'רדסון פרסם את המאמרון שלו לפני חודש. לא כתבתי עליו אז מפני שרציתי לשמור את הכתיבה שלי עליו לעכשיו. והסיבה היא שגם אני יוצא להפסקה. הכתיבה אכן שוחקת. בנוסף, היא באה על חשבון פעילויות אחרות. אני צריך לאגור כוחות. עם זאת, כפי שציינתי מספר פעמים, יש לי בעיה – אני זקוק לכתיבה לבלוג כדי לעשות סדר בראש, ולכן אפילו אם אני רוצה להפסיק, כאשר אני עושה זאת אני מרגיש שמשהו חסר לי.

אבל למשך החודש הקרוב אני לא אחיה בעברית, וספק אם אמצא הזדמנויות לקרוא את הדברים שעליהם אני רוצה להגיב, או את הזמן לכתוב עליהם. צריכים לבקר אצל משפחה וחברים, ולהקדיש זמן לאחרים שבצדק לא יראו בעין יפה התבודדות מול המסך כדי לבדוק מה חדש בתקשוב החינוכי. סביר להניח שאחרי הספקה של חודש לא יהיה קל לחזור לכתיבה, ואולי אצטרך להסתגל שוב להרגל הכתיבה. אבל לעת עתה … להתראות בעוד חודש (אם כי אולי אפתיע את עצמי).

עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר

אין זה סוד שאינני מתלהב מהכותרת הרווחת של "מיומנויות המאה ה-21", או מניסוחים דומים כגון "התאמת מערכת החינוך לצרכי המאה ה-21". אין לי שום דבר נגד המאה הנוכחית, ואני בטוח שקיימים הבדלים משמעותיים בין החיים שלנו היום לעומת החיים לפני, למשל, 50 שנה. אבל יש לי קושי עם היומרה שלדעתי מסתתרת בניסוחים האלה. היומרה הזאת באה לביטוי משני כיוונים מנוגדים. מכיוון אחד יש א-היסטוריות מחרידה בטענה שהמחשבה החינוכית שקדמה לעידן התקשוב חסרת משמעות ותוקף היום. ומהכיוון ההפוך, מובילי החינוך הנאמנים למונח הזה פועלים כאילו התקשוב איננו אלא אופנה חדשה שאפשר להלביש על המערכת הקיימת, ובדרך הזאת לצאת ידי חובה מבלי לערוך שינויים משמעותיים בתהליכי הלמידה ובתכנים הנלמדים. (יש היבט שלישי, לא פחות בעייתי. המונח רווח אצל קברניטי עולם העסקים שרואים ב-"מיומנויות המאה ה-21" מכלול הכישורים שיש לפתח בתלמידים של היום כדי שאלה יהיו כשירים לעבוד אצלם מחר.)

אבל ברור לי שגם ללא הסכמתי המונח הזה חודר לתוך המערכת החינוכית, ואין סיכוי לחלץ אותו משם. לאור זה אין לי אלא ליישר קו איתו, ולקוות שאפשר יהיה להפיק את המיטב ממנו. (בזמנו הפסדתי בעוד מאבק על מינוח. התנגדתי למונח "מידענות" במערכת החינוכית והעדפתי "טיפול במידע". ספק אם היום מישהו זוכר את הוויכוח הישן הזה, או אם בכלל משנה שהמונח שהעדפתי הפסיד.) ואם עלי ליישר קו, נדמה לי שהניסוח של שלי בלייק-פלוק שקראתי השבוע הוא הטוב ביותר שאליו אני יכול לקוות. לרוב בלייק-פלוק כותב בבלוג Teach Paperless, אבל השבוע הוא פרסם מאמר קצר על התקשוב החינוכי בעיתון Baltimore Sun. הכתיבה לעיתונות הכללית שונה מזו לבלוג. כאשר כותבים לקהל שאיננו בקיא בתחום התקשוב החינוכי צריכים לכתוב בהכללות, וכאשר עושים זאת, קל מאד לאמץ ניסוחים כגון "מיומנויות המאה ה-21" כמילות קוד שאינן זקוקות להסבר. בלייק-פלוק איננו עושה זאת, אלא מסווג את השימוש במונח:

For most children, the key to success will continue to be sharp critical skills, strong connections, effective communication and the nerve to be creative and entrepreneurial. The difference is that we are living at a time in which all of those skills are defined by one's proficiency in connected media. Furthermore, for students facing poverty, violence and disability, online learning networks can provide empowering educational experiences that transcend the circumstances of the classroom.
אני רוצה להאמין שהנקודה האחרונה בטענה הזאת של בלייק-פלוק אכן נכונה. אבל אני חושש שעל אף העובדה שהדבר אפשרי, והתקשוב כן יוכל להעניק הזדמנויות למידה שאחרת אינן זמינות לתלמידים עניים, הדבר הרבה יותר מסובך מאשר הוא נראה.

אבל החלק הראשון של הפיסקה, ובעצם ארבע מילים בחלק הזה, הוא מה שבמיוחד חשוב בעיני. בלייק-פלוק כותב שמיומנויות החשיבה הביקורתית "will continue to be" העיקר. בדרך הזאת הוא מראה שהוא איננו ממציא את הגלגל, אלא מתאים את הגלגל הקיים לתנאיי הכביש של היום. הוא איננו אומר שהתלמיד של היום זקוק למיומנויות למידה שונות מאלו שנדרשו בעבר, אלא מציין שהביטוי של המיומנויות האלו היום עובר דרך כלים תקשוביים (וחברתיים). לכן המערכת החינוכית צריכה לעסוק בהקנייתן בלבושן הנוכחי. ובגלל זה, עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר.

לא על השיתופי לבדו

לא אפתיע אף קורא אחד אם אציין שאחד הנושאים שבמיוחד מעסיקים אותי בנוגע לתקשוב החינוכי הוא מקומו של הבלוג בתהליך הלמידה. לאור זה, מובן מאליו ששמחתי לראות בבלוג של גילה לוי עצמון דיווח על הרצאתה של נעמי פורת על הבלוג החינוכי בכנס מיט"ל. (הכנס נערך לפני כשלושה שבועות. לא השתתפתי, ואני מתנצל לאלה שלא פגשתי, ואיתם לא שוחחתי על כוס קפה, או את הרצאותיהם לא שמעתי. בסיום שנת הלימודים הידיים מלאות בעיסוקים רבים מדי, ולפעמים צריכים לוותר על כנסים. אבל בגלל זה, שמחתי מאד שלוי עצמון פרסמה את הדיווח שלה.) לוי עצמון כותבת שפורת דיווחה על הקשר בין השימוש באסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה לבין הכתיבה לבלוג. פורת מצאה שככל שמרבים לכתוב לבלוג, השימוש באסטרטגיות כאלה עולה. לוי עצמון מדווחת שבתשובה לשאלות פורת השיבה:
הבלוג הוא הקול האישי של הלומד
התשובה הזאת מעלה הרהור אצל לוי עצמון בנוגע למשמעות של הבלוג בתרבות לימודית שמדגישה את השיתוף. לוי עצמון איננה מתכחשת לחשיבות של השיתוף, אבל היא מציינת שאין לוותר על החשיבה העצמאות והמקורית:
הבלוג, ככלי פדגוגי נותן את הבמה כולה לאדם אחד בלבד, לכותב. אחרים יכולים להגיב ואפשר לנהל שיחה דרך התגובות, אבל "בעל הבית" הוא הכותב לבדו. ההבנה שיש לך טריטוריה פרטית משלך לומר את כל העולה על לבך (להזכירכם, בתחום המקצועי כיון שמדובר בבלוג לימודי), היא לדעתי מעצימה מאד.
כמעט מידי יום כלי תקשובי חדש פורץ לתוך הסביבה החינוכית. הכלי החדש דוחק את זה שעדיין לא הספיק להתיישן הרחק מהתודעה. הכלי של אתמול כבר איננו נחשב. נכון להיום, Twitter ו-Facebook מעוררים הרבה יותר עניין מאשר הבלוג שכבר נתפס כמיושן. אי-לכך, לפורת וללוי עצמון מגיעה תודה גדולה מאד. הן מזכירות לנו מה באמת מיוחד בבלוג. כמו שכותבת לוי עצמון:
מנקודת מבט פדגוגית הבלוג הלימודי מצהיר: "אתה חשוב ואנו מאמינים שיש לך דברים חשובים לומר בכל שבוע".
לא תמיד יש ללומד "דברים חשובים לומר". כמו-כן, הוא איננו תמיד מצליח לנסח את דבריו בצורה משכנעת. אבל ככל שהוא יתאמן בכתיבה, וככל שהוא יעמיד את מחשבותיו לביקורת קוראיו, וילמד לנסח את המחשבות האלה בצורה מדוייקת, כך דבריו יהפכו יותר ויותר לחשובים – גם בעיני קוראיו וגם בעיני עצמו.

ושוב הדבר הגדול הבא?

על אף מס השפתיים לעליונות הפדגוגיה, עולם התקשוב החינוכי כנראה איננו סומך על עצמו. שוב ושוב, עם הופעתו של כמעט כל כלי חדש, הוא מראה שהוא מקווה לגאולה מכיוון הטכנולוגיה. לאור זה היה צפוי שהשבוע, עם השקת Google+ (גוגל פלוס) מאמרונים נוסח "היום ראינו את עתיד החינוך" ימלאו את הבלוגוספירה החינוכית. אודרי ווטרס, בבלוג ReadWriteWeb שאלה, למשל:
מעניין שמעבר לשאלה הזאת בכותרת, יתר המאמרון שלה די מיושב. הנושא המרכזי שאליו ווטרס מתייחסת קשור למעגלים השונים של שיתוף שבגוגל פלוס. היא שואלת עם אפשרות השליטה ברמות של שיתוף תיצור נכונות אצל מערכת החינוך להכניס רשתות חברתיות לתוך הכיתות.

גם פיל ווגנר מתעניין ביכולת לקבוע רמות של שיתוף, ולמען האמת, לרוב המאמרון שלו על גוגל פלוס די ענייני. לקריאת המאמרון מתקבל הרושם שווגנר עדיין לא התנסה בכלי אלא רק קרא עליו. אבל גם אצלו ההתלהבות משתלטת. השם (המשולהב) של המאמרון?:

יש אחרים, אם כי ציפיתי ליותר. ועלי להודות שלשמחתי ההתלהבות במאמרונים האלה יחסית מוצנעת. ובכל זאת ברור שבלוגרים רבים מזדרזים לבדוק את הכלי, ושהם רוצים לאהוב אותו. הרצון הזה איננו נובע מהעדר של כלים תקשוביים טובים. כבר היום הכלים הקיימים עושים הרבה יותר מאשר מה שהרוב המכריע של המורים רוצים לעשות, או בכלל מתארים לעצמם שאפשר לעשות. אך כמובן שללא קשר למה שכבר קיים, אנחנו ממשיכים לקרוץ לכיוון הטכנולוגיה ולדבר החדש הבא.

מתוך כל זה דייב קורמיאה מציג עמדה שונה. קורמיאה עובד באוניברסיטה קטנה בקנדה, שם הוא אחראי לתקשוב החינוכי. במשך יותר מעשור הוא נחשף "לדבר הגדול הבא", ומהנסיון שהוא צבר ברור לו שהנקודה החשובה איננה מה הכלי יכול לעשות, אלא האם הוא עונה על צורך אמיתי של מי שאמור להשתמש בו. קורמיאה קבע לעצמו שלוש שאלות שהוא שואל בנוגע למשתמשים העתידים של כל כלי תקשובי חדש:

  1. Will they carve the time out of their schedule to understand it?
  2. Will they be willing to learn it themselves?
  3. Will they be willing to teach others how to use it?
הוא כותב שגוגל פלוס הוא אכן כלי מרשים, אבל תוהה אם הוא מרשים מספיק כדי שאנשים ישקיעו את הזמן הדרוש כדי ללמוד להשתמש בו כאשר כלים שכבר קיימים עונים די יפה על הצרכים שלהם.

עדיין לא הספקתי לבדוק את גוגל פלוס. אשמח לעשות זאת, ויכול להיות שאני אגלה שאני מאד אוהב את הכלי. אבל נכון לעכשיו נדמה לי שקורמיאה מסכם את הנושא בצורה מאד משכנעת:

It’s not about how cool the technology is… it’s about humans. And I don’t understand why lots of humans would choose to use it.
לא מזיק להקשיב לבעל נסיון.

אור בקצה?

הקבלות של בריאן קרוסבי בתחום התקשוב החינוכי מרשימות מאד (ומספר פעמים הבאתי כאן דוגמאות לכך). לאור זה, אפשר להאמין לו כאשר הוא כותב:
One of the self imposed challenges I’ve taken on gladly the last few years has been to embrace a new 21st century pedagogy that is still in its infancy (somewhat) and make it as powerful for my “at risk” students as it can.
גם אם אני מטיל ספק בקיומה של פדגוגיה ייחודית למאה ה-21, ברור לי שכאשר קרוסבי משלב תקשוב בשיעורים שלו אין הוא עושה זאת רק על מנת לקדם את תלמידיו במקצועות הלימוד הפורמליים. הוא עושה זאת כדי להעמיק את החוויה הלימודית שלהם. הוא מציין, בצדק, שעל פניו ההישגים שלו עם תלמידיו מזהים אותו כחלק מתנועה לחדשנות חינוכית. אבל מתברר שכאשר המערכת החינוכית מדברת על חדשנות הכוונה היא למשהו שונה ממה שקרוסבי עושה בכיתה שלו. הוא כותב:
I’m afraid WE were wrong. Apparently “innovation” is synonymous right now with “old ways” tied to “new testing” (which seems mostly like “old testing”)… well and data and assessment …. and then more data and all the meetings and in-services that includes.
קרוסבי משתדל להמשיך ליישם את התפיסה החינוכית שלו בעזרת התקשוב. לא אמרו לו שעליו להפסיק לעשות את מה שהוא עושה. אבל הזמן שעומד לרשותו לעשות זאת הצטמצם מאד. לפני שהוא יכול לעסוק בפעולות שמושכות אותו (ואת תלמידיו) עליו קודם להשלים שיעורים נוספים:
In my case that meant a schedule that included 2 hours and 45 minutes a day of literacy (during which you WERE NOT to teach science or social studies content … you could teach HOW to use a textbook (that might be on a test), just not the content) and 2 hours a day of math. I had 45 minutes PER WEEK of science OR social studies, no art, no PE. This is what “innovation” looks like during reform evidently. To me it was more like the old days of Readin’, ‘ritin’ and ‘rithmetic.
אפשר לחוש את האכזבה בדבריו של קרוסבי. אם בעבר הוא חש שהוא חלק מקבוצה של אנשי חינוך שמפלסים דרך חדשה באמצעות התקשוב, עכשיו הוא חש שהמערכת כולאת אותו לתוך פינה צדדית של המתרחש החינוכי. אבל להפתעתי קרוסבי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית:
I think we are turning a corner. There are more voices out their now and we all have to jump in to amplify them and make sure they (and we) are heard.
אני מודה שקשה לי להבין את חוט המחשבה שלו. מה שקרוסבי כותב עד לסיום רומז שהוא יסיק מסקנה כמעט הפוכה. כנראה שעל מנת לעסוק יום-יום בתקשוב החינוכי צריכים מנה גדושה של אופטימיות. אי-אפשר לא להעריך את זה.

פער דיגיטאלי מסוג טיפה אחר

כתבה קצרה של איאן קווילין בבלוג "Digital Education" של Education Week נוגעת באחת הבעיות המרכזיות בתקשוב החינוכי. הכתבה מדווחת על סקר שנערך מטעם ה-Software and Information Industry Association. כמה מאות מורים ראויינו בנוגע לתחושות שלהם בנוגע לתקשוב בעבודתם החינוכית. המסקנה די פשוטה:
Whether or not educators are catching up with technology, they don't feel like they are.
למען האמת, התחושה הזאת די הגיונית. קרן בילינגס, סגן הנשיא של ה-SIIA, מסבירה שהמורים מבינים שהעולם מאד דינמי, ובאופן מתמיד קו הסיום מתרחק. המסקנה ברורה:
The more they do, the more they're aware of how much more they should be doing.
המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש,המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש. אנחנו פוגשים אותו בסביבות רבות ואפילו באנליות. לפני עשור השתמשתי לראשונה בקומיקס שמופיע כאן (וכבר אז הוא היה בן חמש), אבל יתכן שהוא תקף יותר היום מאשר אז:
באנלי או לא, יש כאן אמת חשובה. מורים רבים נמצאים מאחור, ורבים מאלה אינם מתקדמים בכלל ונשארים יותר ויותר רחוק מאחור. אבל יש גם כאלה שמשקיעים מאמצים רבים ומנסים לצמצם את הפער בין הטכנולוגיות הדיגיטאליות הקיימות והשליטה שלהם בהן. ועל אף המאמצים האלה הפער הולך וגדל. ואולי חשוב יותר מאשר הפער עצמו, המורים האלה חשים שהוא גדל. התחושה הזאת נובעת דווקא מהנסיון לצמצם את הפער. הרי אלה שאינם מנסים לצמצם את הפער בקושי מודעים לגודלו. אפשר להגיד שהם נמצאים מחוץ למשחק. אבל אלה שצוללים לתוך עולם התקשוב מגלים שהוא מתפתח ומשתנה באופן תדיר. הם נעשים מודעים לפער, וחשים על בשרם את גודל המאמץ הדרוש כדי לצמצם אותו, ואולי גם שגודל המאמץ איננו קבוע, כי פשוט אי אפשר לצמצם אותו.

אז מה? האם מכל זה אנחנו בסך הכל לומדים שאי אפשר לצמצם את הפער, ושבאופן תדיר היכולות של הטכנולוגיה יתרחקו עוד ועוד מהיכולת שלנו להשתמש בה בתבונה? יתכן. אבל אנחנו גם לומדים שקשה מאד לשפוט מורה על כך שהוא איננו מצליח לצמצם את הפער. הרי אף אחד איננו מצליח.

לפחות הרעיון יפה

פיגור בבדיקת המספר העצום של מאמרונים שבהם אני מנסה לעיין איננו דבר חדש. אני בוודאי אינני שונה מאנשים רבים אחרים שלומדים לא להלחם אלא להשלים עם המצב הזה. ללא ספק הרבה מאמרונים מעניינים מאד חומקים ממני, ויש, כמובן, המונים נוספים שעליהם אני אפילו אינני יודע. אני מציין את הפיגור התמידי הזה על מנת להסביר (או לתרץ) למה רק היום קראתי מאמרון של מרטין וולר שפורסם לפני שלושה שבועות. בעצם, שלושה שבועות אינם מהווים פיגור משמעותי במיוחד. אבל תוך כדי קריאת המאמרון של וולר נזכרתי במאמרון אחר, על אותו נושא, שאליו רציתי להתייחס, והמאמרון הזה התפרסם לפני שלושה חודשים. דווקא הפיגור של שלושה חודשים לא היווה את הבעיה המרכזית. הבעיה היתה שנזכרתי במאמרון, אבל לא יכולתי לאתר אותו.

הזכרון של גוגל הוא ללא ספק יותר טוב מאשר הזכרון שלי. אבל משום מה, על אף העובדה שידעתי ששלחתי את הקישור לעצמי לדואר, לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי גם בפריטים שנקראו בקורא ה-RSS שלי, וגם שם לא מצאתי אותו. בדקתי בהיסטוריית החיפושים שלי – איננו. בסופו של תהליך בדקתי ב-delicious – לא בסימניות שלי, אלא בסימניות האחרונות בנושא שבו המאמרון עסק. ניחשתי שמישהו אחר בוודאי סימן אותו, ואם אחפש כמה שבועות אחורה בתג המתאים, אמצא אותו. ואכן, כך היה, אם כי אז גיליתי שעל אף העובדה שראיתי את המאמרון לפני כעשרה ימים, ומישהו אחר סימן אותו בדלישס לפני כשבועיים, הוא הופיע לראשונה הרבה לפני-כן. (מתברר שבשינוי של אות אחת יכולתי לקצר את התהליך ולמצוא את הקישור בדואר שלי, וחבל שלא חשבתי על זה תחילה.) סוף טוב, הכל טוב, וכל זה איננו אלא מבוא להתייחסות למאמרונים עצמם.

במאמרון שלו מרטין וולר כותב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – ועל כך שהוא מעולם לא נמשך אליו. הוא מציין שבעיניו הנסיון עם הפורטפוליו הדיגיטאלי בקהילה החינוכית מהווה דוגמה טובה לטעות לא קטנה של התקשוב החינוכי. עבור וולר הפורטפוליו הדיגיטאלי הוא רעיון טוב שנכשל בשלב הביצוע, והוא מונה מספר סיבות שלדעתו גורמות לכך. הוא טוען שכלי הפורטפוליו שנבנו במוסדות חינוך מורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר הם צריכים להיות. זה קורה כי כאשר מוסד חינוכי מאמץ את רעיון הפורטפוליו ובונה לעצמו כלי, הוא מעמיס עליו פונקציות רבות מדי, ואילו:

The question of ‘how simple can we make it’ is not one that is usually asked.
בנוסף, המוסדות מעוניינות שהפורטפוליו ישרת קודם כל את צרכי המוסד, לא את האדם הלומד. אבל:
… if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them.
וולר טוען שהמוסדות מתמקדות בכלי, ולא במיומנויות הדרושות כדי לנהל פורטפוליו בצורה מוצלחת. כמו-כן, הוא מזהה תכונה שהוא מכנה "יהירות חינוכית" (אם כי הוא עצמו חש שהמונח קצת חריף מדי) שגורמת לכך שמוסדות חינוך אינם מוכנים לאמץ כלים קיימים. הם חושבים שהצרכים שלהם לא מוצאים מענה בכלים קיימים ומתעקשים לבנות כלי ייחודי. וולר כותב:
Blogs are good enough for eportfolios, if what you want from an eportfolio is for people to actually, you know, use them.
אי-הנחת של וולר מנסיונות שילוב הפורטפוליו הדיגיטאלי במוסדות חינוכיים משקף בעיה אמיתית. לכאורה הכלי עונה על הצורך של תיעוד ושל הערכה, אבל אלה צרכים של המוסדות, לא של הלומדים. הלומדים, מי שאמור להשתמש בפורטפוליו, מתלהבים ממנו פחות. זאת ועוד – המוסדות רואות בפורטפוליו כלי שימשיך לשרת את הלומד גם אחרי סיום לימודיו, אבל זה איננו קורה. זה הקושי העיקרי שדונלד קלרק מזהה. קלרק איננו רואה בכך כשלון של המוסדות, אלא של הכלי עצמו, ושל הציפיות הלא מציאותיות ממנו. במאמרון שלו קלרק מונה שבע סיבות שבגללן הפורטפוליו הדיגיטאלי בצורתו החינוכית פשוט איננו רצוי.

קלרק טוען שבמוסדות חינוך הפורטפוליו מתפקד בצורה הפוכה מאשר כוונת מתכנניו. המטרה היתה סביבה שתלווה את הלומד במהלך חייו, אבל בפועל (כמו שגם וולר מציין) מסובך ביותר לנתק את החומרים שהלומד מכניס לתוך הפורטפוליו מהכלי שמכיל אותם. בסופו של דבר הפורטפוליו נעשה לחסר תועלת לאלה שהיו אמורים להמשיך להשתמש בו.

מעבר לכך, קלרק משוכנע שבני אדם פשוט אינם רוצים כלי כזה:

Human beings do not behave as educationalists would like them to behave. That’s because education has a flawed and simplistic view of human nature (usually behaviourist). … People are lazy, procrastinators, messy, change their minds and quite often want to forget what they’ve done.
אפשר להגיד שהטענה הבסיסית הזאת של קלרק היא גירסה של "הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק". אם כך, יש משהו לא לגמרי מוצדק בביקורת שלו. הרי בתחומים רבים החינוך פועל מתוך ההנחה שהוא יודע מה הלומד צריך יותר טוב מאשר הלומד עצמו. למה דווקא לציין לרעה התנהגות כזאת בנוגע בפורטפוליו? אבל נדמה לי שגם וולר וגם קלרק מזהים בעיה שהתקשוב החינוכי איננו יודע לפתור. העוסקים בתקשוב בחינוך מעמיסים על הפורטפוליו הדיגיטאלי תפקידים רבים מדי. מהצד המוסדי הם מצפים שהפורטפוליו יאפשר מעקב איכותי אחר הלומד וגם יקדם הערכה מסוג שונה מהמקובל היום. מהצד של הלומד הם מצפים שהוא יעודד את הלומד להיות אדם יותר רפלקטיבי, שהוא יעזור לו להיות אדם מאורגן יותר, וילווה אותו בהמשך דרכו כאשר הוא שומר ומתייק את העדויות למסע חייו. בעצם, זה נשמע טוב מדי להיות מציאותי … וזאת בדיוק הביקורת של וולר ושל קלרק.

ואולי ספרי הלימוד העתידיים אינם …

מה עוד אפשר להגיד על ספר הלימוד של העתיד? על אף העובדה שנכון להיום סקרים מראים שסטודנטים אינם נוהרים אחר ספרי לימוד דיגיטאליים ודווקא מעדיפים להמשיך להחזיק ספרים מודפסים ביד, ברור לכולם שהדיגיטאליות תשלוט גם בשוק ספרי הלימוד. אבל כדרכם של מנצחים, חסידי הספר הדיגיטאלי אינם מסתפקים בנצחון – הם צריכים להראות שמשאת נפשם, ספר הלימוד הדיגיטאלי, עולה בכל תחום אפשרי על הספר המודפס.

דייוויד ורליק כותב השבוע על ספרי לימוד דיגיטאליים, וכדרכו הוא מזמין את קוראיו להצטרף אליו ולמנות את המאפיינים של הספרים האלה שעושים אותם לעדיפים על ספרים מודפסים. התוצאה היא טבלה שמראה שפחות או יותר בכל נקודה אפשרית (ורליק מציין 12) אין בכלל תחרות בין שני סוגי הספרים. בין הנקודות שבהן הוא משווה בין שני הספרים:

  • ספר הלימוד ה-"ישן" המותאם לסטנדרטים, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מותאם לצרכים ולנסיון של משתמשיו
  • הסמכות היא מרכיב מרכזי של ספר הלימוד ה-"ישן", ואילו הסמכות של ספר הלימוד ה-"חדש" נרכשת בזכות הסיוע שהוא מעניק לתהליך הלמידה
  • ספר הלימוד ה-"ישן" יוצר תחושה של בטחון, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מפתיע, ומגרה ללמידה חדשה
  • ספר הלימוד ה-"ישן" מתיימר להיות נטול הטיות אידאולוגיות, ואילו ספר הלימוד ה-"חדש" מכיר בעובדה שיש בו הטיות כאלו

עלי להודות שבמידה לא קטנה אני מסכים עם ההבחנות האלו, ועם אחרות שוורליק מציין. אבל התמונה הכוללת שמצטיירת מהטבלה של ורליק היא של ספר לימוד תלוש מהמסגרות הלימודיות הקיימות. ורליק איננו מתייחס לעבודה שמערכות חינוך אינן משוחררות מהטיות אידאולוגיות, ולאור זה ספרי לימוד ביודעין מציגים תפיסת עולם מסויימת כנכונה (ונקייה מהטיות). הוא משבח את ספר הלימוד החופשי מסטנדרטים, ומצליח להתעלם מהעובדה שהמערכת עדיין דורשת את הסטנדרטים האלה. הוא אדיש לכך שמערכות לימוד רוצות ליצור תחושה של בטחון אצל הלומדים בו, ולא לזעזע אותם.

אני בטוח שוורליק מייחל לכך שספר הלימוד ה-"חדש" יחולל שינוי משמעותי בדרכי למידה והוראה. שוב, אשמח גם אני אם כך יקרה. אבל המאפיינים של ספר הלימוד ה-"חדש" שוורליק מביא במאמרון שלו אינם אינהרנטיים לספרים דיגיטאליים. יותר מאשר אלה משקפים תכונות ייחודיות של הדיגיטאליות הם משקפים תפיסה חינוכית, ולא נראה לי שהתפיסה הזאת עומדת להשתנות אצל קובעי המדיניות החינוכית בקרוב. למרבה הצער, סביר להניח שספרי הלימוד ה-"חדשים" שורליק מייחל להם יהיו לא יותר מאשר גירסאות דיגיטאליות של מה שאנחנו מכירים היום.