מי ירוויח מספרי לימודי דיגיטאליים?

כתבה בטיימס של סיאטל מסכמת את השנה הראשונה של השימוש בקורא הספרים Kindle DX של חברת אמזון באוניברסיטה של מדינת וושינגטון. מתברר שעל אף ההבטחה הגדולה של ספרים דיגיטאליים בחינוך, המציאות פחות ורדוה.

הכתבה מדווחת על סטודנטית שהתרגשה לקראת קבלת המכשיר, אבל גילתה שנכון לעכשיו היא מעדיפה לקרוא מספרי לימוד מודפסים. אנחנו אפילו מגלים ש:

She felt relieved several months later when required reading for one of her classes was unavailable on the Kindle, freeing her to use a regular textbook.
הכתבה מביאה נתונים מנסיון באוניברסיטה נוספת – האוניברסיטה של מדינת וירג'יניה. משם אנחנו לומדים ש-90% מהסטודנטים חשבו שהמכשיר מוצלח מאד לקריאה חופשית, אבל 80% דיווחו שהם לא היו ממליצים להשתמש בו ללימודים. כמו-כן, באוניברסיטות נוספות סטודנטים התלוננו על כך שאי-אפשר היה להעיר הערות בשוליים של הטקסט, ושהיה קשה מאד למרקר קטעים מתוך הטקסט. בנוסף, נכון לעכשיו מחיר הספרים עדיין גבוה, ולהבדיל מספרי לימוד מודפסים, סטודנטים אינם יכולים למכור שנית את הספרים שהם רכשו.

האם יש משהו מפתיע בדיווח הזה? לא במיוחד. נתונים דומים הופיעו בכתבות רבות שהתפרסמו במשך השנה האחרונה. לזכותה של חברת אמזון יש לציין שעבורה השנה הזאת בה חולקו מכשירי Kindle לסטודנטים היתה שנת נסיון. היא עוד מתכוונת להפיק לקחים בעקבות ביקורת הסטודנטים. היא בוודאי תעשה זאת, ושינויים ושיפורים יוכנסו לקוראי הספרים הדיגיטאליים המשווקים. חשוב להדגיש שאפילו אם היום קוראי ספרים דיגיטאליים אינם מוכנים לשימוש נרחב אצל סטודנטים, די ברור שלא ירחק היום שבו הם כן יהיו. ובכל זאת, הביקורת של הסטודנטים שהשתמשו ב-Kindle מעמידה בסימן שאלה את ריצתם של פוליטיקאים כמו מושל קליפורניה אחרי ספרים דיגיטאליים. הרי בלי מכשיר שמסוגל להציג אותם בצורה מוצלחת, ספרים דיגיטאליים לא יענו על הצרכים של סטודנטים. ואם כך, ספק אם התנאים בשלים לאימוץ נרחב של הספרים האלה במערכות החינוך (היסודי, העל יסודי, וגם בהשכלה הגבוהה). אבל ההתלהבות של מושל קליפורניה ודומיו בכל זאת די צפויה. הרי ברור שהמניע לאימוץ ספרים דיגיטאליים, בקליפורניה ובמקומות רבים אחרים, איננו חינוכי אלא כלכלי. מוסדות החינוך רוצים לחסוך כסף, והמו"לים כמובן רוצים להרוויח, ונדמה שכולם מקדמים את סדר היום שלהם על חשבונם של הסטודנטים שעד היום אינם מרוצים מהיכולות של קוראי ספרים דיגיטאליים. יתכן שהם אפילו פוגעים ביכולת הלימודית של הסטודנטים האלה. אבל מי שואל אותם?

ישנן צרות גדולות יותר

דרך הבלוג של ג'ון קונל הגעתי לכתבה באתר עיתון הבריטי Guardian שמתריעה על כך שבני הנוער של היום מפסידים את אחת החוויות החשובות של הילדות: 20% מכלל התלמידים של אנגליה מעולם לא קיבלו מכתב בכתב יד. בנוסף, 10% מעולם לא כתבו מכתב (לא צוין אם בכתב-יד, או בכלל). לפי הכתבה:
Teachers and experts said they feared young people were missing out on the pleasures and developmental benefits of letter writing.
אין בי שום ספק שיש הנאה מיוחדת בכתיבת מכתבים, וגם בקבלתם. כמו-כן, אני בטוח שיש ערך התפתחותי ולימודי במכתבים. עם זאת, קשה לי להבין את החששות שהמורים וה-"מומחים" מביעים.

הכתבה מתבססת על סקר שנערך אצל 1200 תלמידים בין הגילאים 7-14 באנגליה. בין ממצאי הסקר: בשנה האחרונה יותר מרבע מהנשאלים לא כתבו מכתב, ול-43% לא נשלח מכתב. לעומת זאת:

But in the previous week alone, almost half had either sent or received an email, or a message on a social networking site.
מותר לשאול מה בדיוק הבעיה כאן. הרי מהנתון הזה אפשר להתרשם שרבים מבני הנוער בסקר עסוקים מאד בתקשורת, ואפילו בתקשורת כתובה. אבל בכל זאת, צריכים לדאוג. מומחית שמצוטטת בכתבה מסבירה:
Handwritten letters are much more personal than electronic communication.

By going to the trouble of physically committing words to paper, the writer shows their investment of time and effort in a relationship. That's why we tend to hang on to personal letters as keepsakes.

אני מודה שהמשפטים האלה היו די מוזרים בעיני. אינני יודע על סמך אלו מחקרים קובעים שמכתבים שנכתבים ביד "הרבה יותר אישיים" מאשר מכתבים הכתובים דרך מחשב. קיבלתי מכתבים רבים בדואר האלקטרוני שאפשר להרגיש בקלות שהושקעו בהם זמן ומאמץ, ואכפתיות (נדמה לי שגם כתבתי לא מעטים כאלה). ולמען האמת, תמיד התרשמתי שמפני שאינני זורק דבר, אני נחשב ליוצא דופן. פגשתי אנשים רבים שאינם מהססים לזרוק מכתבים, על אף העובדה שאלה נחשבים "אישיים".

כזכור, אני דווקא בעד מכתבים, ואני אפילו בטוח שיש מצבים שבהם רצוי או עדיף לכתוב ביד. אבל ספק אם התרבות האנושית נמצאת בסכנה מפני שילדים עברו לכתיבה באמצעות המחשב, כפי שהחשש הזה בא לביטוי בדבריה של המומחית המצוטטת:

If we care about real relationships, we should invest in real communication, not just the quick fix of a greetings card, text or email. What's more, if we care about civilised human thought, we should encourage our children to invest time and energy in sitting down to write.
האם המומחים המצוטטים בכתבה, רואי השחורות, עוקבים אחרי מחקרים כמו ה-Stanford Study of Writing, או של Becta שמצביעים על כך שהסביבה הדיגיטאלית דווקא מעודדת את הכתיבה? (קישרתי אל אלה כאן לפני כשמונה חודשים.) האם אם קוראים את דבריה של קתלין ינסי (גם אליה קישרתי כאן – לפני שנה) שטוענת שהתקופה שלנו היא תקופה שבה הכתיבה פורחת ויוצאת מכותלי בית הספר (והמבחנים) היכן שעל פי רוב היא שכנה בעבר?

גם לי יש חששות כאן. אני חושש שה-"מומחים" מסרבים לראות את אותה הפריחה בכתיבה שעליה קתלין ינסי כותבת. ואני חושש שאם נהיה קשובים מדי לדבריהם הכתיבה תישאר ממוגרת בתוך בית הספר כמשהו שמחויבים לעסוק בו (עם מחוות קלושות מידי פעם לשימושים חברתיים כגון כתיבת מכתבים) במקום למלא את תפקידה ככלי חברתי ותקשורתי של ממש.

דווקא מדובר בשינוי די משמעותי

טים סטאמר כותב שבזמן האחרון הוא מהרהר על השימושים החינוכיים של טלפונים סלולאריים משוכללים (הוא מכנה אותם "personal portable communication devices" – מכשירי תקשורת אישיים ניידים – מפני שלדעתו השם "טלפונים חכמים" איננו מקיף את מלוא היכולות של המכשירים, ולכנות אותם סתם "מחשבים" מקבע את השימוש בהם למה שכבר מוכר לנו). הוא מדווח שבמחוז בו הוא עובד עורכים ניסויים בשימוש במכשירי iPod Touch בכיתות, ובוחנים דרכים שבהן תלמידים אולי ישתמשו במכשירים אישיים כאלה. אבל הוא נתקל בבעיה: הוא מתרשם שהמורים אינם מבינים כיצד באמת ניתן להשתמש בהם. במקום זה, הם מנסים לאלץ אותם ליישר קו עם השימוש המקובל של מחשבים במעבדות המחשבים של בית הספר. הוא מסביר:
In a computer lab, even one consisting of laptops stored in a big metal box that is rolled from room to room, all the units are the same. Or essentially identical when booted.

All have the same software, identical desktops, files all in the same places, mapped to the same servers, and sometimes are even connected to a master unit that can take control of the whole lab.

And all the kids using them are expected to be doing exactly the same activities on each computer.

לעומת זאת, כאשר תלמידים (וגם מורים) מגיעים לבית הספר עם המכשירים האישיים שלהם, הם אישיים לכל דבר – מותאמים לסגנונות השימוש של המשתמשים. המצב הזה שונה באופן מהותי מהמצב שבו כל המחשבים פועלים באותה צורה, מצב שבו אפשר בקלות להנחות את התלמידים לבצע את אותן הפעולות. מתעוררת בעיה, בעיה שבאה לביטוי בשאלה שמורה אחד שאל אותו: כיצד המורים אמורים להספיק ללמד משהו אם כל מחשב בחדר שונה? סטאמר משיב:
It’s a valid question, and I think the answer lies in a fundamental mistake we’ve made over the decades in the way we’ve taught kids and adults to use computers.
סטאמר מודע לכך שהכיוון שעליו הוא מצביע די פשטני, אבל עבורו מדובר בהתחלה חשובה. הוא מסביר שעלינו להפריד בין הוראת השימוש בכלי לבין הוראת הפעולה הלימודית החשובה שהכלי מאפשר. במילים אחרות, האחריות על לימוד השימוש בכלים צריכה לעבור לתלמידים עצמם, כך שבית הספר יוכל להתמקד בלמידה שמתרחשת באמצעותם. וכדי שזה יקרה, כמה דברים די משמעותיים צריכים להתרחש:
First, we must allow and encourage students to freely use their own computing devices in schools (and provide them for those families who can’t afford it).

And then completely revise both the curriculum and our approach to teaching to fit the new circumstances.

סאטמר מסכם שהצעדים האלה אינם פשוטים, אבל לדעתו אין אופציות אחרות. נדמה לי שהוא צודק.

התקשוב משנה את החינוך?

על אף העובדה שאני רואה משהו כמו 150 בלוגים שבצורה זאת או אחרת בוחנים את השפעת התקשוב על החינוך (כתבתי "רואה" מפני שעם כל הרצון הטוב, אינני מצליח לקרוא את כולם), ושהבלוגים האלה מקשרים לרבים נוספים, הראייה החינוכית שלי מאד מצומצמת. בסופו של דבר עלי להודות שמה שאני קורא משקף רק טיפה קטנה של מה שקורה בבתי הספר היום. הבלוגים האלה אינם אלא בועה תקשובית קטנה שעוסקת בנושאים כמו הנגישות הבלתי אמצעית למידע, או בכלים שמאפשרים לתלמידים לכוון את תהליך הלמידה של עצמם. אבל אלה אינם, כנראה, הנושאים שנמצאים במרכז העולם החינוכי בכללותו.

השבוע משרד החינוך של מדינת טקסס פרסם סטנדרטים חדשים לבתי הספר בתחומי ההיסטוריה ומולדת (של ארה"ב, כמובן). מפני שטקסס וקליפורניה הן מדינות עם אוכלוסיות גדולות במיוחד, ידוע שלסטנדרטים שהמדינות האלו מאמצות השפעה מכרעת על כתיבת הגירסאות החדשות של ספרי הלימוד בארה"ב בכללותה. כתבה ב-Free Press של דטרויט, המבוסס על דיווח של ה-Associated Press, מוסרת לנו שהסטנדרטים החדשים בטקסס:

dictate how political events and figures will be taught to about 4.8 million schoolchildren in Texas and beyond for the next decade.

The standards also will be used by textbook publishers who often develop materials for other states based on those approved in Texas.

הסטנדרטים החדשים משקפים גישה שמרנית מאד כלפי ההתפתחות של ארה"ב – גישה שאינני מזדהה איתה. בכתבה באתר של עיתון מהעיר דאלאס רשימה של רבים מהשינויים שהתקבלו – מה יפסיקו ללמד ומה יוסיפו. הרשימה בהחלט מצביעה על שינוי משמעותי בדגשים שמבקשים ללמד. אבל לא בגלל זה אני מתייחס לנושא כאן.

בתוך הכתבות השונות ברור שלספרי הלימוד הרשמיים תפקיד מרכזי בהוראת הנושאים האלה בכיתה. (הכתבות אינן מבחינות בין ספרי לימוד מודפסים או דיגיטאליים, וזה די הגיוני. הרי בדיונים על הכדאיות של ספרי לימוד דיגיטאליים אין התייחסות לתכנים.) מתברר שבכוחם של מספר פוליטיקאים בטקסס (עם תרומה זעירה של אנשי חינוך, תרומה שלפי הכתבות השונות צומצמה מאד) לקבוע מה יופיע בספרים, והרוב המכריע של המורים יעבדו לפי הספרים האלה. מגיב אחד לכתבה בעיתון מדאלאס כותב:

While my daughter was in school, I always complained that the teachers weren't using the text books enough. Now, given the religiously-biased texts, I hope they continue their independent curricula development.
פיתוח תכנית לימודים עצמאית? למה לא? רצוי שהמורה יפתח כמה שיותר אפשרויות בפני תלמידיו. וכמובן שהתקשוב מאפשר, ואף מעודד, פיתוח כזה. אבל ספק אם יש באמת נהירה בכיוון הזה, או סיכוי גדול שזה יקרה – אפילו אם כך אפשר היה להתרשם מהבלוגים שאני קורא.

נוכחת איננה שוות ערך ללמידה

לא פעם אני נתקל בקוריוז שגורם לי לעצור ולשקול אם כדאי לכתוב עליו. בדרך כלל מדובר במשהו שמעורר חיוך, או צחוק, או פליאה, אבל במחשבה נוספת איננו קשור מספיק ללמידה על מנת שאתעכב עליו כאן. לא חסרים נושאים שעליהם אפשר, ורצוי, לכתוב, וקוריוזים רק דוחים את הנושאים היותר ענייניים האלה הצידה. אבל לפעמים, אחרי שכבר עברתי הלאה, אני נזכר בקוריוז וחש שבכל זאת חשוב להתייחס. כך קרה עם מאמרון קצר של כריס דאוסון ב-ZDNet Education לפני שבוע.

דאוסון מדווח שבבית ספר התיכון בו הוא מלמד נערכים שינויים בלוח הזמנים, כולל קיצור אורכו של השיעור, ולכן מחפשים דרך לקצר גם את תהליך בדיקת הנוכחות. הוא כותב שברגע של הלצה הוא הציע להטביע בתלמידים שבבי RFID, כך שכאשר הם יעברו את דלת הכיתה נוכחותם תירשם באופן אוטומאטי. אבל אז דאוסון גילה שהרעיון שלו איננו כל כך מקורי, וגם לא היתולי: באוניברסיטת צפון אריזונה החליטו להשתמש בשבבי RFID כדי לבדוק אם הסטודנטים מגיעים להרצאות. אני מניח שהתגובה הראשונה של כמעט כל אחד לתכנית כזאת היא לחשוב על 1984 ועל האח הגדול. עם זאת, מספר מגיבים לכתבה של דאוסון טוענים שאין מה לדאוג – קל לרמות את המערכת. סטודנט אחד, למשל, יוכל להחזיק את השבבים של חבריו … אלא אם כן הכוונה היא להשתיל את השבב לתוך גוף הסטודנט, וספק אם נכון להיום מישהו באמת חושב על דבר כזה ברצינות.

אינני רוצה להמעיט בחשיבות של תקדים. על פניו כרטיסים עם שבבי RFID אינם נראים כמזיקים, אבל בקלות הם יכולים להוביל אותנו אל אותו מדרון התלול שבסופו ביטול הפרטיות. אבל בעיני דווקא השאלות החינוכיות שנובעות מהמעקב אחר השתתפות בשיעורים נראות לי חשובות יותר. כתבה על התכנית באריזונה שהתפרסמה באתר של ה-Chronicle of Higher Education בסוף אפריל מביא את השיקולים של הנהלת האוניברסיטה:

Karen Pugliesi, vice provost for academic affairs, says the project will help improve attendance, which is key to higher academic performance.

Research, she says, shows a real link between good attendance and student achievement. She says the system will improve student engagement and participation, putting more students on track to graduate.

על פי רוב, בהשכלה הגבוהה סטודנט נבחן על פי התוצאות. אם הוא עובר את המבחן, סימן שהוא למד את החומר. השתתפות בשיעורים איננה חובה. אם יש הגיון בבדיקת נוכחות באמצעות שבבי RFID, זה נכון רק עבור קורסים גדולים (הרי בקורסים קטנים די במבט כדי שהמרצה יידע מי נוכח). סטודנטים נוהגים לא להגיע להרצאות באולמות גדולים מפני שלמרבה הצער, רבים מהקורסים האלה הם קורסי מבוא שבסך הכל מסכמים את מה שנמצא בספר הלימוד, וההרצאה איננה מוסיפה דבר על הכתוב. ספק אם "עידוד" הנוכחות על ידי בדיקה באמצעות RFID יצליח ליצור עניין גדול יותר בחומר הנלמד.

אבל יש כאן "טכנולוגיית למידה" זמינה שמדברת בשפה של הנהלות של מוסדות חינוך – טכנולוגיה שמאפשרת, ואף מחזקת, המשך שיטות ההוראה והלמידה הקיימות. בתקופה כל כך עשירה באמצעים לפיתוח למידה מקוונת שמעודדת יותר מעורבות מצד הלומדים, עצוב לגלות שמוסדות חינוך כנראה עדיין משוכנעים שהעתיד נמצא בהתבצרות במה שיש היום.

ניעור אחד חזק מדי?

דרך מאמרון בבלוג Teach Paperless הגעתי לבלוג של מיכאל קאצ'יל שמהרהר על השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על עתיד החינוך. הרהורים כאלה אינם חדשים. עוד ב-1999, בימים של Web 1.0 (אם כי כמובן שאז לא קראנו לו כך), כתבתי שמערכת החינוך עשויה להיות מופתעת מעוצמת השינוי שהאינטרנט מחולל בה. נדמה לי שעם כמעט כל דור חדש של "כלים" תקשוביים מישהו מעלה הרהורים מהסוג הזה ומנבא שמערכת החינוך לא תוכל להמשיך לתפקד כמו שתפקדה עד היום. וכמובן שעל אף הנבואות האלו המערכת עדיין לא התמוטטה, אלא מצליחה לבלוע מספר דורות של השינויים הטכנולוגיים. ובכל זאת, יש משהו בדבריו של קאצ'יל שגורם לי לחשוב שאולי הפעם….

קאצ'יל כותב על שני מרכיבים של מערכת ההפעלה החדשה של Android, שבבסיס הטלפונים הסלולאריים של גוגל: USB tethering, ו-Wi-Fi hotspot sharing. העקרונות בשני אלה די פשוטים. באמצעות USB tethering אפשר יהיה לחבר מחשב נייד לאינטרנט גם אם אין נקודות תקשורת בקרבת מקום, ודרך ה-Wi-Fi hotspot sharing המשתמש יוכל לחבר לא רק את המחשב הנייד שלו לאינטרנט, אלא גם המחשבים של חבריו. קאצ'יל מדגיש שהמרכיבים האלה לא יהיו זמינים לכולם מחר, וגם שתחילה הם לא יהיו זולים, ובכל זאת, הם מצביעים על שינוי מהותי בחינוך. הרי לא רק שלא יהיה צורך בכבלים כדי להתחבר, יתכן שאפילו לא יהיה צורך בנקודות Wi-Fi. ובמציאות כזאת, לבתי הספר יהיה קשה מאד לחסום תקשורת מתלמידיהם.

קאצ'יל כותב שבעיניו כל בית ספר צריך להיות בית ספר 1:1, ושמכשירים סלולאריים הם הדרך היעילה והזולה ביותר להגשים את החזון הזה. אולי היום זה עדיין יקר ונגיש רק למעטים, אבל הוא עשוי להיות זול יותר, ולכן שוויוני יותר, מאשר כל "פתרון" אחר.

לפי ריצ'רד ווג'וודסקי, ב-Teach Paperless, מדובר בפניו החדשות של החינוך:

Are you ready for students creating their own wi-fi hotspots? You better be. Because this is the type of thing that more than anything suggests what the future looks like: it's mobile, it's accessible, what used to be public is personal and what used to be personal is public.
הוא מצביע על כיצד ההתפתחויות האלו עשויות להשפיע על בתי הספר:
Better get to work on those new digital health classes you are going to be offering. You'll have a couple extra bucks to pay for ’em now that your Internet blocking software is obsolete.
הוא איננו הראשון לציין שכאשר אפשר יהיה ללמוד מכל מקום ובכל מצב, מקומו של בית הספר במרכז חווית הלמידה מתערער מאד. אבל בשלב מסויים הניעור עשוי להיות כל כך חזק, והערעור כל כך מקיף, עד שאפילו הנבואות הגורפות שאליהן התרגלנו לא להתייחס יותר מדי ברצינות עשויות להתגשם. ויכול להיות שההתפתחויות שעליהן קאצ'יל כותב דוחפות חזק בכיוון הזה.

אולי באמת אין חדש

אני מודה שיש לי מידה לא קטנה של אמביוולנטיות כלפי הדברים שפרסמתי כאן אתמול. אין זה אומר שאינני מזדהה עם הביקורת (החריפה) של אירא סוקול כלפי המנהל אנתוני אורסיני, אבל אני חש שקל לי מדי להגיב בערבוביה של צחוק ותדהמה, מבלי לבחון אם בכל זאת המצב באותו בית ספר הוא מצב חירום שדורש צעדים דרסטיים. וכמובן שברגע שאני מעלה את האפשרות הזאת, אני בכל זאת שואל את עצמי האם באמת אפשר להצדיק, ולו בטיפה, גישה שטוענת שאין שום סיבה שלתלמיד יהיה מחשב בחדר שלו? הצהרה כזאת מצליחה להסיר ממני את שארית האמביוולנטיות שאולי היתה לי.

יורם הגיב, בצדק, שהתגובה של אורסיני איננה חדשה – תגובות דומות מוכרות בהיסטוריה כלפי כמעט כל טכנולוגיה חדשה. יורם כתב:

המצאת העפרון לפני מאות שנים, גררה בעקבותיה התנגדות עזה לחוסר המוסריות של כתיבה שניתן למחוק אותה באמצעות הכלי החדשני והשטני הזה
וההערה הזאת הזכירה לי רשימה של אמירות שלמיטב ידיעתי לא מופיעות באופן מרוכז בעברית (אם כי אני מביא אותם כאן באנגלית, אבל במסגרת של עברית). נתקלתי בהן לאחרונה כאשר קראתי את ספרם של קולניס והלברסון, Rethinking Education in the Age of Technology. הן מופיעות בפתיחה של הפרק השלישי. אבל ידוע לי שהן (או לפחות חלק מהן) נמצאות גם בספרו של דייוויד תורנבורג משנת 1992, Edutrends 2010.

בדרך כלל, כאשר אני קורא אמירות כאלו אני מתייחס אליהן במידה לא קטנה של ספקנות. נודף מהן ריח של אגדה אורבנית. אבל קולינס והלברסון הם חוקרים רציניים, ותורנבורג הוא אישיות חשובה בחינוך. אני מניח שהם ניסו לבדוק אם מדובר בציטטות אמיתיות לפני שהם פרסומו אותן. מה שבטוח, הן כבר קיבלו חיים משלהן. אפשר למצוא מאות דפים ברשת שמצטטים אותן. ואפילו אם הן אינם "אמיתיות", אני מניח שכולנו חשים שיש בהן מן האמת. אז:

Students today depend on paper too much. They don’t know how to write on a slate without getting chalk dust all over themselves. They can’t clean a slate properly. What will they do when they run out of paper?

מתוך פרסום של מנהל בית ספר, 1815

Students today depend too much on ink. They don’t know how to use a knife to sharpen a pencil. Pen and ink will never replace the pencil.

בתוך הביטאון של ארגון המורים הלאומי, 1907

Students today depend on store bought ink. They don’t know how to make their own. When they run out of ink they will be unable to write words or ciphers until their next trip to the settlement. This is a sad commentary on modern education.

מתוך כתב עת בשם "המורה האמריקאי הכפרי", 1928

Students today depend upon these expensive fountain pens. They can no longer write with a straight pen and nib (not to mention sharpening their own quills). We parents must not allow them to wallow in such luxury to the detriment of learning how to cope in the real business world, which is not so extravagant.

מתוך איגרת של ארגון ההורים והמורים, 1941

Ballpoint pens will be the ruin of education in our country. Students use these devices then throw them away. The American values of thrift and frugality are being discarded. Businesses and banks will never allow such expensive luxuries.

מתוך כתב עת בשם "מורים פדראליים", 1950
ויש גם אחד שנשמע לי בדיוני מאד, אם כי הוא כנראה גם מופיע בתורנבורג (אך לא בקולינס והלברסון):
Students today can’t prepare bark to calculate their problems. They depend on their slates which are more expensive. What will they do when their slate is dropped and it breaks? They will be unable to write!

מתוך "כנס המורים", 1703
וגם אם האמירות האלו אינן אמיתיות, אלא הומצאו על ידי מישהו שרצה להגיד שתמיד היתה התנגדות לטכנולוגיות שיכלו לשנות את פני החינוך, נדמה לי שלא מזיק להנות מהן קצת.

איך שגלגל לא כל כך מסתובב

אנתוני אורסיני הוא המנהל של חטיבת הביניים על שם בנימין פרנקלין בעיר רידג'ווד שבמדינת ניו ג'רסי. לפני כשבוע וחצי הוא שלח מכתב (בדואר אלקטרוני) להורי כל תלמידיו בו הוא מבקש לגייס את עזרת ההורים למנוע מילדיהם להשתתף רשתות חברתיות אינטרנטיות. המכתב התפרסם, בין היתר, באתר של תחנת טלוויזיה בניו יורק, ולכן אנחנו יכולים לדעת שאורסיני כתב:
It is time for every single member of the BF Community to take a stand! There is absolutely no reason for any middle school student to be a part of a social networking site!

Let me repeat that – there is absolutely, positively no reason for any middle school student to be a part of a social networking site! None.

נחשפתי למכתב המדהים הזה דרך הבלוג של אירא סוקול. על פי רוב סוקול מאד שקול בדבריו, אבל המכתב של אורסיני הצליח להרגיז אותו, וכותרת המאמרון שלו מבטאת זאת: Anthony Orsini, Please Shut Up. אבל הכותרת הבוטה הזאת איננה נובעת רק מהרצון להגיד למנהל בית ספר שהוא מדבר שטויות. סוקול מסביר שרשתות חברתיות הן אמצעי התקשורת המועדף על בני הנוער היום, ולכן:
I'm just asking that you taste your own medicine. That you stop communicating in your preferred way. Stop talking, stop writing, stop reading, stop all those conversations you have in the school corridors, at restaurants, on the phone, at the market.
דבריו של אורסיני הזכירו לי כתבה מלפני 12 שנה על מפקח במחוז בדרום קליפורניה, אל מייארס (Al Mijares), שהתבטא בצורה דומה. כמובן שאז לא היה Facebook, אבל היה לו ברור שהאינטרנט והלמידה הבית ספרית היו מנוגדים זה לזו. מייארס ראה לנכון לחסום כמעט כל דבר אפשרי באינטרנט. הוא הסביר:
Kids should not be using computers for fun. Kids should be focused on their task. That task is to be educated not entertained.
אבל קל מדי לצחוק, ולטעון שתמיד יהיו אנשים שלא מבינים שהעולם של היום איננו אותו עולם של אתמול. בכל זאת הדברים קצת יותר מורכבים. בתגובות למאמרון של סוקול הורה לילד שלומד בבית הספר של אורסיני מביע התנגדות לגישה שלו, אבל מדגיש שלדעתו מדובר במנהל טוב שמנסה לטפל בבעיות חמורות של בריוניות ברשת. ואותו הורה איננו לבד. במאמרון נוסף, שלושה ימים מאוחר יותר, סוקול כותב שמכרים שגרים ברידג'ווד כתבו לו וסיפרו שאורסיני הוא אדם טוב שנקלע מצב בלתי-אפשרי. לאור הדברים האלה סוקול מנסה לגלות יותר הבנה כלפי המנהל – אבל בכל זאת, קשה לו. הרי אם המצב בבית הספר נואש כפי שהוא נראה, ספק אם זה בגלל התלמידים והרשתות החברתיות שלהם בלבד. סוקול מציין, למשל, שהשיעורים שם בוודאי משעממים ביותר אם במכתב שלו להורים אורסיני כותב:
Over 90% of all homework does not require the internet, or even a computer. Do not allow them to have a computer in their room, there is no need.
אינני מכיר את המצב ברידג'ווד, וצר לי לקרוא שהאווירה בבית הספר היא עד כדי כך עכורה שהמנהל חש צורך לאמץ בפתרונות קיצוניים כמו להמליץ להורים לא לאפשר לילידיהם מחשב בחדר. ובכל זאת, די מפתיע ש-12 שנים אחרי התבטאויותיו של אל מייארס, יש עדיין מנהלים שסבורים שאינטרנט ולמידה סותרים זה את זו.

עדיין בראש הרשימה

אין חדש בטענה שאחת הטעויות המרכזיות בהטמעת התקשוב לתוך מערכות חינוך היא להציף את בתי הספר במחשבים ולהתפלל לנס. למרבה הצער, האסטרטגיה הזאת אומצה פעמים רבות בעבר – עם תוצאות עגומות שבעקבותיהן רבים הגיעו למסקנה שאין למחשבים תועלת בחינוך. נדמה לי שמעטים מאד דוגלים בגישה הזאת היום, אפילו אם התקציבים הזעירים שמופנים להשתלמויות מורים בנושאי תקשוב רומזים שיש מקומות שבהם עדיין חושבים שדי במכשירים כדי להפוך בית ספר למתוקשב.

אבל יתכן שהגישה הזאת עוד יותר נפוצה מאשר חשבתי. דרך מאמרון קצר של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון של מיכאל טרוקנו שמתמחה בתקשוב בחינוך בארצות מתפתחות מטעם הבנק העולמי. טרוקנו כותב על המנהגים הגרועים ביותר בנוגע לתקשוב בחינוך. כזכור, טרוקנו עוסק בארצות מתפתחות, אבל מתוך הרשימה של תשעה "מנהגים" אפשר למצוא רבים שהם נפוצים בארצות מפותחות. ובראש הרשימה:

Dump hardware in schools, hope for magic to happen
This is, in many cases, the classic example of worst practice in ICT use in education. Unfortunately, it shows no sign of disappearing soon, and is the precursor in many ways to the other worst practices on this list. "If we supply it they will learn": Maybe in some cases this is true, for a very small minority of exceptional students and teachers, but this simplistic approach is often at the root of failure of many educational technology initiatives.
טרוקנו מציין שהוא לא בדה את הרשימה שלו מהראש. כדי להכלל ברשימה שלו, "מנהג" זה או אחר היה צריך להופיע במקומות רבים, ביוזמות בולטות, עם סיכוי טוב להמשיך להופיע. סימנס, בהתייחסות שלו לרשימה, מציין שהגיוני היה לחשוב שהסתמכות על השכל הישר היתה מונעת רבות מהטעויות שברשימה של טרוקנו, אבל משום מה זה לא קורה. סימנס מעלה את הסברה שהבעיה קשורה לכך שהתקשוב החינוכי מרכז לתוכו תחומים רבים – טכנולוגיה, פסיכולוגיה, למידה, ממשל, ועוד. וכתוצאה מכך:
Experts advising change often come from one of these fields and present a myopic view of how to implement ICT, rather than an integrated view that accounts for all of the interacting elements.
יכול להיות. אישית, הייתי מוסיף שמכשירים חדשים ונוצצים בבתי ספר עושים רושם ברור. מה שיש היום לא היה אתמול. לעומת זאת, מורים שיוצאים להשתלמות בתקשוב חוזרים לבתי הספר שלהם, והם אותם מורים שהיו שם לפני-כן. למה שצוות טלוויזיה יבוא לצלם משהו ישן? הנדבנים ירצו להצטלם בכיתה המצויידת, לא על יד המורה הוותיקה.

מרשים לגלות שמנהג כל כך ותיק כמו זריקת חומרה לתוך בתי הספר נמצאת בראש הרשימה של טרוקנו, ועצוב לחשוב שהיא כנראה תישאר בראש הרשימה עוד שנים רבות.

את זה אני מעריך

מארק בולין מנהל את הבלוג NetGen Skeptic, בלוג שעוסק בנושא אחד – בדיקה מתמדת של הטענה שהדור הצעיר "מבין" בתקשוב מפני שהוא נולד לתוך מציאות תקשובית. מאז שמארק פרנסקי קבע את המונח "ילידים דיגיטאליים" אנשי חינוך שומעים שבני הדור הזה לומדים בצורה שונה מאשר הדורות שקדמו לו, ולכן המורים חייבים לאמץ טכנולוגיות חדשות על מנת לדבר בשפה שלו. כל פעם שמתפרסם מחקר חדש שבוחן אם אכן נכון שסטודנטים מעדיפים ללמוד באמצעות התקשוב, או אם הם "מבינים" את התקשוב מהר יותר, בולין כותב על זה בבלוג. במידה מסויימת, אפשר להגיד שהבלוג כבר עשה את שלו. פעמים רבות הוא כבר דיווח על מחקרים וסקרים שמצביעים על כך שהטענה של פרנסקי פשוט איננה נתמכת בנתונים מהשטח. ועוד יותר חשוב (אם כי לא בהכרח בגלל הבלוג של בולין) פחות ופחות אנשי חינוך נאחזים בטענה הזאת, ובהשתמעויות החינוכיות (השליליות) שלה.

לפני שבוע בולין דיווח על "מחקר" חדש שמאמת כמה מהנקודות שהוא מרבה להדגיש. שם המחקר: Debunking the Digital Native Myth, וכותרת המשנה שלו מוסרת ש-"סטודנטים בהשכלה גבוהה מבקשים יותר תמיכה בשימוש בטכנולוגיה בכיתה". לכאורה יש כאן עוד סיבה להגיד "אמרנו לכם". הנה, דופקים עוד מסמר לתוך הארון של מיתוס היליד הדיגיטאלי. אבל אפילו אם בולין שמח לאמץ את המסקנות, הוא דורש לבדוק את הנתונים, ובמקרה הזה, הוא מגלה שקשה למצוא אותם. הוא כותב שיש בעיה עם המחקר:

a) it was conducted by a private consulting company, Cengage Learning so, as far as I know, there was no requirement for peer review;
b) only very limited methodological details have been publically released.
אכן, הורדתי את ה-PDF של הדוח, ומתברר שהוא מסמך בן 13 עמודים, שרק שבעה מהם מכילים מידע על ה-"מחקר", ובאלה תרשימים גדולים ומעט טקסט. אנחנו לומדים שמדובר בסקר שנערך אצל בערך 750 סטודנטים ו-300 מרצים, אבל לא מוסרים לנו באילו מוסדות, או מה הם לומדים. בולין מציין ש:
If we look at the data that this conclusion appears to be based on, it is pretty thin: "65 per cent of instructors think students are tech savvy when it comes to using digital tools in the classroom. Conversely, only 42 per cent of students believe there is enough support for educational technology, evidence of a perception gap in how adept students are versus how savvy they are presumed to be." Hardly myth-debunking evidence.
יש מי שמבקש לחשוף את המיתוס של היליד הדיגיטאלי מפני שהוא משוכנע שמדובר במיתוס, ומפני שהוא חושב שהמיתוס הזה מזיק לקידום הטמעת התקשוב בחינוך. אבל זאת לא הסיבה האפשרית היחידה. חברת Cengage Learning משווקת "פתרונות" שבאמצעותם מוסדות חינוך יכולים, תמורת כסף טוב כמובן, לאמץ טכנולוגיות למידה שיהיו קלים לשימוש. גם Cengage מעוניינת לחשוף את המיתוס. הרי עבורה, אם סטודנטים אינם שולטים בטכנולוגיה כפי שהמיתוס טוען, זאת הזדמנות למכור את המוצרים שלה. מהדוח שהתפרסם ברשת נודף ריח של "מחקר מטעם", ובולין מודע לכך. הוא מתעקש להראות שהטענות של אלה שמספרים לנו על היליד הדיגיטאלי אינן מבוססות במחקר. ולכן, גם כאשר הוא פוגש "מחקר" שלכאורה מאושש את דעותיו הוא איננו מקבל אותו מפני שהוא מסכים עם מסקנותיו. הוא דורש שגם הוא יתבסס על שיטות מחקר תקפות. נעים לקרוא בלוג כזה.