בשביל מי כל הדיון הזה?

לפני כשנה, בלוג חדש בשם Students 2.0 הופיע בבלוגוספירה החינוכית. עד אז, הבלוגוספירה החינוכית היתה מאוכלסת באופן בלעדי בבלוגים של מורים, או מבוגרים אחרים. זה היה נכון באופן כללי, וגם באותו חלק שבו דנו על השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה. אבל Students 2.0 היה שונה. בעלי הבלוג היו קבוצה של שמונה תלמידי תיכון שהצהירו שהם מתכוונים לדון גם הם בשאלות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך. הצטרפותם של תלמידים לתוך הזירה מסבירה את ההתרגשות הרבה של המבוגרים כלפי הבלוג החדש. התחושה היתה של "הנה, התלמידים מצטרפים לדיון שלנו!". כפי שכתבתי אז, ביומיים הראשונים שבהם הופיע הבלוג מעל 400 אנשים סימנו את הבלוג החדש בחשבונות הדלישס שלהם – הציפייה היתה גדולה.

במשך השנה האחרונה מספר מאמרונים מעניינים התפרסמו ב-Students 2.0, אבל הציפייה היתה גדולה בהרבה מהמציאות. רוב המשתתפים כתבו לבלוג מספר מצומצם של פעמים, ובמשך כארבעה חודשים הוא כמעט רדום לחלוטין. כאילו להסביר את השתיקה הממושכת הזאת, אחת המשתתפות, Lindsea, פרסמה השבוע מאמרון בשם: Where have all the students 2.0 gone?. במאמרון הזה היא שואלת:

Students come into the edublogosphere and then they leave it just as quickly.

So do students belong in the teacher eat teacher world of the edublogosphere? Can you really trust us to care for long enough?

אינני משוכנע שמדובר בבעיה של אימון, או באיכפתיות. אבל בכל זאת יש משהו בדבריה של Lindsea שכן מסביר את הדעיכה של הבלוג. מורים נדרשים להקדיש חלק גדול ממרצם לעבודה המקצועית שלהם, אבל אפילו אם בית הספר תופס חלק גדול מהיום של בני הנוער, אין זה אומר שבית הספר באמת מעסיק אותם. קליי בורל, שפעל מאחורי הקלעים כדי לדרבן את הקמת Students 2.0 קיווה שיימצאו תלמידים שירצו לעסוק בשאלות הנוגעות לדרכים ולאמצעים שבהם מנסים ללמד אתם. הרי, אם בני נוער משועממים בבית הספר, אבל כן מתלהבים מכלי אינטרנט, הגיוני לחשוב שהם ירצו לדון על כיצד אפשר להביא את הכלים האלה לתוך בית הספר, וכך ליצור עניין. אבל אחרי שנה הרושם הכללי הוא שמספר התלמידים שבאמת רוצים לכתוב על הנושא הזה די מצומצם.

דברי Lindsea בסיום המאמרון שלה רומזים על כך שהיא עדיין איננה מספידה את Students 2.0, אלא מנסה להחיות אותו שוב. היא שולחת הזמנה/בקשה לתלמידים שירצו להשתתף בבלוג, להצטרף לדיון. אין לי, כמובן, התנגדות שהבלוג יחיה. אני אפילו מעוניין מאד ללמוד מתלמידים מה הם חושבים שאפשר לעשות להפוך את חוויית בית הספר לחוויה מעניינת יותר. אבל אני חושש שכבר מתחילת הדרך Students 2.0 לא ניסה לענות על צרכים של תלמידים, אלא של צרכים, ועל תקוות, של מורים.

במידה מסויימת, צריכים לרחם על התלמידים שכתבו ל-Students 2.0. הקהל שלהם היה כל כך להוט לשמוע את קולם, שכמעט לפני שהם אמרו דבר הם כבר התקבלו כגיבורי תרבות. מדובר בתלמידים חכמים ומוכשרים, ולא פעם הם כתבו דברים מאד מעניינים. איננו חושב שהם סילפו את דעתם כאשר הם כתבו, אבל הרגשתי שהם יודעים מה הקהל שלהם רוצה לשמוע. לו הם היו כותבים לעמיתים שלהם, אני משוכנע שהם יכלו להיות חופשיים יותר, וגם מעניינים יותר.

חשוב לזכור שהתלמידים מ-Students 2.0 אינם היחידים שמשתמשים בכלי Web 2.0. עבור תלמידים רבים הכלים האלה הם חלק אינטגראלי מחייהם. אין זה אומר השימוש בכלי Web 2.0 לצרכים חברתיים דומה לשימוש בהם בתהליכי למידה (ואצל בני נוער מרבית השימוש הוא לצרכי תקשורת). אבל סביר להניח שחוגים לא מעטים של בני נוער דנים, בינם לבין עצמם, על השימוש בכלים האלה בבית הספר. התוכן של הדיונים האלה בוודאי מעניין מאד. אינני יודע כיצד מגיעים לדיונים כאלה (הרי להבדיל מ-Students 2.0 אני בכלל לא מוזמן), אבל אני נוטה לחשוב שמה שאפשר ללמוד מהנאמר בהם עשוי להיות משמעותי יותר מאשר הדברים שנאמרו בבלוג שקם, במידה לא קטנה, על מנת לתת הרגשה טובה למבוגרים.

כבר לא הולכים עיוור אחרי ההקלדה העיוורת

בשבוע האחרון קורא ה-RSS שלי לא פעל כראוי. משום מה, מספר בלוגים לא התעדכנו בו, ולא ידעתי אם השתיקה הממושכת של מספר בלוגרים נבעה מזה שהם יצאו לסוף שבוע ארוך (דבר לגיטימי בפני עצמו) או מהתעייפות החומר (גם לגיטימי) או מבעיה טכנית. כאשר השתיקה נמשכה מעבר לזמן סביר (יש בלוגרים שבאופן עקבי כותבים כל יומיים, ולכן אחרי זמן די קצר מתחילים לחשוש) הקלקתי על הבלוגים עצמם, וגיליתי שאכן יש בעיה טכנית, ושמספר די מכובד של מאמרונים חיכה לקריאה.

כל הסיפור הזה בא על מנת להסביר למה רק היום הגעתי למאמרון בבלוג של טים שטאמר מה-28 לספטמבר – 21st Century Keyboarding Skills. הנושא הוא, הרי, די אהוב עלי, ולו קראתי את המאמרון לפני שבוע, בוודאי הייתי כותב עליו כבר אז.

למדתי הקלדה עיוורת עוד בכיתה ח', ומאז האצבעות שלי מרגישים בבית על המקלדת. כאשר עליתי ארצה, עם מזוודה ביד אחת, ומכונת כתיבה קטנה ביד שנייה, אחת השאלות הראשונות ששאלתי היתה היכן אפשר להשיג מכונת כתיבה בעברית. (לפני יותר מ-25 שנה ירשתי IBM Selectric דו-כיווני ממישהו, ואני מודה שביני לבין המכונה ההיא התפתח קשר הדוק ועמוק.) עד לפני מספר שנים הייתי משוכנע לחלוטין שההקלדה העיוורת היא מיומנות שחייבת להילמד בבית הספר. אבל באופן אולי פרדוקסאלי, הנגישות של התמלילן, והזמינות של מכשירים רבים אחרים שמאפשרים הכנת טקסטים דיגיטאליים, הובילו לספקות אצלי בנוגע לנחיצות ההקלדה העיוורת. נדמה לי שמשהו דומה קרה לסטאמר.

צילום: אוליבר קורמיס – CC, מתוך:
http://en.wikipedia.org/wiki/IBM_Selectric_typewriter
המאמרון של סטאמר צמח מארבעה ימים של ישיבות של צוות ההדרכה בבתי הספר היסודיים במחוז בו הוא עובד. שאלה אחת שעלתה לדיון בישיבות האלו היתה מתי מתאים להתחיל ללמד כישורי הקלדה. סטאמר מציין שמפני שהוא הרגיש שהוא היה בדעת מיעוט, ושדעתו לא זכתה להתייחסות הראויה, הוא החליט לכתוב על הנושא בבלוג שלו. הוא בוודאי מלגלג לעצמו כאשר הוא מסביר את ההחלטה להעלות את מחשבותיו לבלוג שלו:
I added my opinions to the mix, of course, but I’m pretty sure I was in the minority. Which is why I’m throwing out my thoughts here where everyone else can ignore them. :-)
לדעתו של סטאמר, שיעורי הקלדה הם שרידים של תקופה שכבר שייכת להיסטוריה, תקופה שבה תיקון שגיאות הקלדה היה כרוך בזמן ובמאמצים, ותמיד לכלך את הדף. בתנאים ההם היה חשוב ללמוד להקליד במינימום של שגיאות. אבל היום, זמינות התמלילן יוצרת מצב שבו קל מאד לתקן שגיאות (לפעמים התמלילן אפילו עושה זאת בעצמו). בנוסף, עד שמה שאנחנו כותבים איננו גמור, נקי ומסודר, אין צורך לשלוח אותו למדפסת. לאור זה, נראה לו שההקלדה העיוורת עיבדה חלק משמעותי מחשיבותה. סטאמר מוסיף שבעניין מהירות ההקלדה, בני הנוער של היום מיומנים מאד בהכנסת מסרונים לטלפונים במהירות בזק, ולכן הוא איננו חושש שהם אינם יכולים להקליד במהירות בעת הצורך.

אחד המגיבים למאמרון הזה מציין שאנחנו חיים בתקופה שבה אמצעיי הקלט למחשב מתפתחים ומשתנים כמעט מדי יום. כבר היום, למשל, קיימים יישומים מאד מוצלחים לזיהוי קול והפיכת הדיבור לטקסט מתומלל (באנגלית לפחות) כך שאין כבר סיבה להקליד, אלא פשוט לדבר לתוך התמלילן. אני חייב להודות שמדובר בטענה די משכנעת, אם כי אני יכול לתאר לעצמי תנאים מסויימים, הרצאה באוניברסיטה למשל, שבהם סטודנט לא יוכל לרשום לעצמו הערות על דברי המרצה באמצעות יישום מבוסס דיבור. יכול להיות ששיקול כזה הוא שמביא את טום הופמן, שגם הוא מגיב למאמרון של סטאמר, לכתוב שההקלדה העיוורת היא עדיין אחת ממיומנויות האוריינות החשובות. הופמן כותב שלא יתכן שתלמידים יסיימו בית ספר תיכון בלי שהם למדו הקלדה עיוורת.

אני מודה שאני חש אמביוולנטיות רבה כלפי הנושא. אני בוודאי מסכים שבעידן התמלילן הצורך בהקלדה ללא שגיאות הולך ופוחת. אבל אינני משוכנע שערכה האמיתי של ההקלדה העיוורת נמצא בצמצום שגיאות.

מחשבות רבות מתרוצצות בתוך הראש שלנו בלי הפסקה. מעטים מאיתנו מסוגלים לבטא את המחשבות האלו בצורה צלולה ומגובשת מבלי שנעביר אותן לנייר או לפורמט דיגיטאלי. הנייר והצג מסייעים מאד בעריכה ובפיתוח הרעיונות שלנו, והיכולת להחצין אותם במהירות, לפני שהם חולפים או מתמזגים עם אחרים, נחוצה לנו מאד. אפשר לקוות שאמצעים לזיהוי קול עוד יסייעו בתהליך הזה (אלקטרודות על המוח, במיוחד בשעת מקלחת, גם לא יכולות להזיק), אבל נדמה לי שיש עוצמה מיוחדת בכתיבה, עוצמה שלא נמצאת בהבעת רעיונות בקול רם. אין זה אומר שהמקלדת כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא המילה האחרונה בהפיכת מחשבות לטקסט מתומלל, אבל נכון להיום, נדמה לי שהיא האמצעי הטוב ביותר שיש לנו. וזאת סיבה מספקת כדי שנמשיך ללמד הקלדה עיוורת.

לא קריאה של מילים על נייר בלבד

לקראת סוף חודש יולי הניו יורק טיימס פרסם כתבה בנושא "The Future of Reading". הכתבה סקרה את הויכוח בין אלה שטוענים שאין תחליף לקריאת ספרים, לבין אלה שטוענים שקריאת טקסטים באינטרנט היא מיומנות ייחודית, ולא בהכרח נחותה, שחשוב לטפח, ושאין טעם לערוך השוואה בין שני סוגי הקריאה האלה. הכתבה היתה מעניינת, אם כי סביר להניח שעבור רוב מי שמעורב בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, לא היה בה שום חידוש. הטיימס ציין שהכתבה הזאת (Online, R U Really Reading?) היתה הראשונה בסדרה. אבל יותר מחודשיים עברו ללא כתבת המשך – עד היום.

הכתבה החדשה נושאת את הכותרת Using Video Games as Bait to Hook Readers והיא מתמקדת במשחקי מחשב, ועל כיצד אפשר להעזר בהם כדי לעודד קריאה של ספרים. הכתבה מספרת, לדוגמה, על ספר מדע בדיוני לבני נוער שיצא לאור יחד עם משחק מחשב, ומציינת שכאשר שני אלה הופיעו יחד, המחבר:

very calculatedly gave gamers who might not otherwise pick up a book a clear incentive to read: one way that players advance is by answering questions with information from the novel.
כהסבר לתכסיס השיווקי הזה, מחבר אותו ספר הסביר שעבור בני נוער, החיבור בין הספר למשחק:
brings the book into their world, as opposed to going the other way around.
אין לי שום דבר נגד חיבור כזה בין ספר ומחשק. סביר להניח, אפילו, שסוג חדש של אמנות עשוי לצמוח מזה, משהו שאיננו בדיוק ספרות ולא משחק, אלא מיזוג ייחודי שעדיין איננו מוכר לנו. (ואולי חשוב שאצהיר כאן שאני אוהב ספרים, ואינני רוצה שהם ייעלמו – המדפים והקופסאות בבית שלנו, המלאים בספרים, הם תרומתי הצנועה להשרדותם. אמנם אינני מקדיש מספיק זמן לקריאת ספרות [אני הרי מבזבז את זמני בכתיבת המאמרונים האלה, כך שהזמן שעומד לרשותי להתיישב בכורסה ולקרוא להנאתי מאד מצומצם] אבל אני בוודאי רוצה שילדי ירכשו את ההרגל החשוב הזה.)

אבל הווידוי הארוך והלא-בדיוק-קשור-לנושא הזה אינו אלא הקדמה לאמירה בנוגע לאותו חיבור שיווקי בין הספר למשחק המחשב. חשתי צורך באותו וידוי כדי להבהיר שאינני טוען שפג תוקף הספר, או שהספר והמשחק שווים בעיני. אבל עם זאת, אני חושש שהחיבור הזה אינו אלא תכסיס מיותר שמפספס את הנקודה החשובה שגם הניווט בתוך משחק מחשב הוא סוג של אוריינות – אוריינות שצריכים לרכוש/לטפח.

יש ילדים שרוכשים את מיומנות הקריאה לפני שהם מגיעים לבית הספר. אבל אנחנו דואגים להקנות את המיומנות החשובה הזאת בבית הספר לכל אלה שלא רכשו אותה (אם כי, לא תמיד בהצלחה). נכון להיום, ילדים רוכשים את מיומנות ההמצאות בתוך משחק מחשב מורכב מחוץ לבית הספר, אבל נדמה לי שגם לה יש מקום בבתי הספר. ולא רק משחקי מחשב. פעם ראינו את הצפייה בטלוויזיה כפעולה נחותה שלא דרשה יותר מאשר ישיבה פסיבית מול המסך, אבל היום רבים כבר רואים ביכולת לעקוב אחר סדרה טלוויזיונית מורכבת מיומנות שחשוב לטפח, וגם לה יש מקום בבית הספר. לא יהיה זה נכון לבוז לסדרות האלו כתת-תרבות. רבים מספריו של דיקנס התפרסמו פרק אחר פרק כסיפור בהמשכים בעיתון, בדומה לסדרות הטלוויזיוניות של היום. היה זה אמצעי ההפצה התרבותית המפותחת ביותר של אותה תקופה, ובוודאי קוראיו של דיקנס באותה תקופה לא התהדרו בכך שהם קוראים ספרות – הם פשוט נהנו לקרוא סיפור טוב.

הכתבה בטיימס מצטטת את ג'ק מרטין, סגן המנהל של תכניות לבני נוער בספריה הציבורית של ניו יורק. מרטין אולי איננו מחדש הרבה, אבל נדמה לי שדבריו מרחיבים את הנושא, ומצביעים על כך שלא מדובר רק במציאת אמצעי שימשוך בני נוער לספרים:

I think we have to ask ourselves, ‘What exactly is reading? … Reading is no longer just in the traditional sense of reading words in English or another language on a paper.
ג'יימס ג'י חוקר אוריינויות חדשות, אוריינויות שהן יותר מאשר רק קריאה של מילים על נייר. ג'י מוכר מאד כבלשן, אבל היום הוא מקדיש את רוב זמנו לחקר משחקי מחשב. דבריו בכתבה מעניקים מעמד של כבוד למשחקי מחשב:
Games are teaching critical thinking skills and a sense of yourself as an agent having to make choices and live with those choices… You can’t screw up a Dostoevsky book, but you can screw up a game.
שוב, אין הכוונה כאן לטעון שזמנו של הספר כבר עבר, שהוא כבר טכנולוגיה מיושנת. ולמען האמת, הכתבה בטיימס בוחנת את הנושא מזוויות רבות – הוכחה לכך שמדובר בנושא מורכב ואפילו סבוך. יכול להיות שאותה נקודה בכתבה שהפריעה לי היתה בעצם רק נקודה צדדית בה (אפילו אם אותה נקודה העניקה לכתבה את שמה). חשוב שנעודד את הקריאה, והשימוש במשחקי מחשב לשם זה בוודאי איננו פסול. אבל אם נראה במשחקים האלה אמצעי בלבד, ולא נכיר בהם כסוגה בפני עצמם, סוגה שיש להכיר ואפילו ללמוד, לא נצליח להרחיב את גבולות האוריינות כפי שראוי שיורחבו.

למען הסר ספק? עדיין לא

פעם אחר פעם אנחנו שומעים את הטענה שאין ממצאים מחקריים שמוכיחים שיש ערך חינוכי/לימודי למחשב (או לאינטרנט, או לכלי Web 2.0, או …). ובדרך כלל מתלווה לטענה הזאת האמירה שמשאבים רבים מדי מתבזבזים על טכנולוגיה שבכלל לא הוכיחה את עצמה. כמובן שלא הייתי מתנגד לממצאים כאלה, אבל ספק אם קביעה כזאת, לטובת הטכנולוגיה או לרעתה, יכולה להתבסס על מחקר. כדי לקבוע לגבי הכדאיות החינוכית של הטכנולוגיה, יש צורך לקבוע אמות מידה להישגים לימודיים: האם מדובר בשיפור בציונים, בתוצאות גבוהות יותר במבחנים בין-לאומיים, בשביעות רצון של מורים והורים, בתחושה של מרצים באוניברסיטאות שסטודנטים חדשים מוכנים יותר (או פחות) לאתגרים אקדמיים, ועוד. כאשר אין הסכמה בנוגע לאמות המידה, לא יכולה להיות הסכמה בנוגע למידת הכדאיות של הכלי.

ואולי הדברים האלה אינם אלא התחמקות מצידי. הרי כאשר מציגים לפני ממצאים שמראים שאין לכלי Web 2.0 השפעה על ציונים, אני כמובן משיב שציונים אינם המדד שלי, או שעלינו לחכות מספר שנים עד שנראה אם הכלים האלה באמת השפיעו על התלמידים בחייהם כבוגרים. אבל בסתר ליבי אני כמובן מקווה שסוף סוף מחקר יוכיח שהתקשוב באמת עוזר – ולא משנה לפי איזו אמת המידה.

אתמול, בבלוג של איאן מקינטוש, היה נדמה שאכן יש ממצאים. מקינטוש מדווח על דוח של Becta, הגוף האחראי לתקשוב בתי הספר באנגליה, שהתפרסם זה עתה. בראש המאמרון שלו מקינטוש לכאורה מסכם את הממצאים:

New research from Scotland and the UK Government shows that Web 2.0 and gaming can and do make a difference to educational attainment and student experience.
אבל לצערי, המחקר הסקוטי שאליו מקינטוש מקשר איננו המחקר של Becta אלא מחקר מאד מצומצם, והקישור לדוח של Becta איננו בדיוק למחקר, אלא לדוח מקיף על האפשרויות הלימודיות של Web 2.0 בחינוך.

ללא ספק, Becta ערכו מחקר. בדף פרסום שמסכם את הדוח הנוכחי מתנוססת הכותרת "Becta report shows benefits of Web 2.0 in the classroom". באותו דף אנחנו קוראים ש-2600 תלמידים השתתפו במחקר/סקר שנערך בין אוגוסט 2007 למאי 2008. אבל בהמשך, הממצאים שמופיעים אינם קשורים להישגים בלימודים, אלא למידת השימוש בכלים שונים. הדוח שהתפרסם עכשיו הוא מעניין מאד, אבל אין בו ממצאים מחקריים בכלל. במקום זה יש 72 עמודים (14 מהם מראי מקומות ורשימה ביבליוגרפית) שבוחנים את הפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך לאור תיאוריות חינוכיות שונות. דווקא המאמרון של מקינטוש התפרסם ממש באותו היום בו סיימתי לקרוא את הדוח (אפשר להוריד אותו כ-PDF) שהגיע אלי לפני כמעט שבועיים דרך משה חסיד (תודה). אני מודה שהתקשיתי למצוא את הקשר בין הדוח שקראתי, לבין ההתרגשות נוסח "הנה, יש לנו ממצאים!" של מקינטוש שמופיעה תחת הכותרת "UK Government Research: Web 2.0 does improve learning".

כזכור, הדוח בוחן תיאוריות למידה שונות – ובגישה שוויונית למדי מוצא שכלי Web 2.0 יכולים לשרת כל אחת מהן. זה בוודאי נכון, וחשוב לציין זאת. כמו-כן, (וכמו שנהוג בדוחות רבים) הדוח מדגיש שהכלים האלה צריכים לשרת את הפדגוגיה. אפשר אולי לנחש שכותבי הדוח נוטים לגישות חינוכיות שדוגלות בהבנייה חברתית של ידע. הם כותבים:

The appeal of Web 2.0 should not surprise us. These activities fit easily with modern views on the deeply social nature of human mentality.
אך עם זאת, מורגש שכותבי הדוח משתדלים לא להביע העדפה ברורה בגישה חינוכית זו או אחרת. הם מזהים 11 "מתחים" שכלי Web 2.0 מבליטים בסביבה החינוכית, ביניהם המתח בין הוראה מול למידה, המתח בין למידה אישית מול למידה שיתופית, המתח בין אוריינות מבוססת דפוס מול אוריינות דיגיטאלית, ועוד. ציון ה-"מתחים" האלה מזכיר את המאמר של גראניי קונול שהזכרתי כאן לפני חודש. בדומה ל-"מתחים", קונול התייחסה לסתירות בין ההנחות הסמויות שבשימוש כלי Web 2.0 בחינוך לבין גישות חינוכיות מסורתיות.

הדוח מאד מעניין, אבל למרות גישה חיובית לטכנולוגיות חדשות, הוא מעורר תחושה של סתמיות. הפרק שבוחן את מידת ההתאמה של כלי Web 2.0 לתיאוריות חינוכיות שונות, למשל, מסתיים במשפט:

In sum, both recent policy and theoretical perspectives on learning are therefore sympathetic to this new online environment for stimulating educational practice.
קשה לא להרגיש שזאת מסוג האמירות שרק ועדה רשמית, שנזהר מלנקות עמדה, יכולה לכתוב.

העובדה שלא מצאתי את ממצאי המחקר איננו אומר שהם אינם קיימים. הדוח הנוכחי הוא רק חלק אחד מתוך כמה, ואולי הממצאים שכל כך משמחים את מקינטוש מופיעים באחד מאלה. אבל עבורי, אם אני באמת מצפה להוכחה מחקרית שכלי Web 2.0 מסייעים ללמידה, נדמה לי שאני עדיין צריך לחכות.

זה לא בגלל הטכנולוגיה

אין לי ספק שאפשר למצוא פרויקטים לימודיים מוצלחים בבתי ספר רבים, אבל על פי רוב אינני מחפש את אלה, אלא מחכה עד שדיווחים עליהם יגיעו אלי – בדרך כלל דרך בלוגים בקורא ה-RSS שלי. ומפני שהבלוג של קרל פיש מגיע לקורא ה-RSS, קורה שלא פעם הפרויקטים המוצלחים שעליהם אני מדווח באים מבית הספר התיכון במדינת קולוראדו בו הוא עובד כרכז התקשוב. וכך גם הפעם.

לפני בערך שבועיים פיש דיווח על פרויקט של אן סמית, מורה בבית הספר שמלמדת כישורי שפה (במקרה הזה, כנראה, בכיתה ט'). סמית כותבת שבמסגרת לימודיה לתואר שני הוטל עליה להלחין קטע מוסיקאלי. היא פנתה למרצה שלה, גרי סטייגר (שגם הוא מופיע כאן לא פעם) ושאלה אם היא יכולה לערב את הכיתה שלה במשימה, ואם הכיתה יכולה להלחין קטע מוסיקאלי שיבטא את Macbeth של שייקספיר שנלמד בכיתה באותו הזמן. במאמרון בבלוג Learning and Laptops (בלוג משותף למספר מורים בבית הספר) סמית מדווחת על הפרויקט שהתפתח בעקבות העידוד של סטייגר.

היצירה המוסיקאלית שהיא התוצאה של פעילות הכיתה מעניינת, אם כי, בואזני, לא מרשימה במיוחד. אבל התהליך שסמית מתארת, והתגובות הרבות של התלמידים למאמרון שלה, מרתקים. שני אלה, המאמרון והתגובות, מעידים על תהליך למידה מאד משמעותי. התגובות אינן מתייחסות למשימה ולתהליך ביצועה בלבד. יש בהן רפלקציות של התלמידים על התהליך, ומתפתח בהן דיון על מהות ההוראה והלמידה. ניכר בדברי התלמידים שהם מאד מעריכים את המורה שלהם, אבל הם גם אינם חוששים להשמיע דעות שונות משלה.

מורגש גם שהנסיון לתת ביטוי מוסיקאלי לדמויות שבמחזה היווה עבור התלמידים הזדמנות לחקור את הטקסט, והם מדווחים שהנסיון הזה חידד את ההבנה שלהם כלפי הטקסט. לכן, אפילו אם התוצאה המוסיקאלית איננה משכנעת (וזה כמובן עניין של טעם), ברור שהתלמידים לא סתם חיברו מנגינה כדי לצאת ידי חובה. הם צללו לתוך הדמויות ולתוך העלילה ובחרו בקפידה צלילים שבעיניהם באמת ביטאו אותן. סמית, שמודה שההבנה המוסיקאלית שלה מאד מוגבלת, כותבת:

When talking with them about the song, they asked my opinion about a particular part. I said it needs to sound like murder. Tristan responded that murder is an A and C sharp. And then another student, John, responding that we need to put in the key of death which is apparently E flat? As my department members were listening into our conversation they were enthralled with what these kids were doing. They were connecting Lady Macbeth’s descent into evil with music.
רצוי להוסיף שלמורה היה ברור שלא לכל התלמידים היו כישורים מוסיקאליים. לכן, היא חיפשה, ומצאה, תפקידים – כמו לבחור קטעי טקסט מתאימים, או למצוא ביטויים גראפיים של הטקסט – שיאפשרו לכל הכיתה לתרום. בתגובות הרבות בבלוג (יש כמעט 200, ואני מודה שלא קראתי את כולן) מספר תלמידים מתייחסים לחלוקת העבודה הזאת. יש תלמידים שציינו שחלוקת תפקידים כזאת נתנה ביטוי לכל תלמיד, ואילו אחרים ציינו שהיה עדיף לו הם התחלקו לקבוצות קטנות, ובמקום להלחין יצירה אחת, כל קבוצה היתה מלחינה קטע בנפרד.

והיה, אולי כצפוי, דיון על מהות הלמידה. סמית, בתגובה לשאלה של סטייגר, כותבת על התפקיד שלה בתהליך:

The way I see my role as a teacher is all about making those connections for my students and they in turn create further connections for me. Looking at the example of creating this music, I wasn't a music composer, but I could put the right people in the right place to help me learn as well as the other members of the class.
מספר תלמידים כותבים על הלמידה של עצמם. סטפאני, למשל, כותבת דברים שבדרך כלל קשה לקבל מתלמידים אפילו לפי הזמנה:
I don't think that a teacher can teach us anything. I think that when we were working on our song, that it wasn't Smitty that was teaching us, we were teaching each other. It was through Smitty that we had the opportunity to learn though. A lot of the time we are learning from one another, even though we don't realize it, you know?
בכיתה של סמית יש טכנולוגיה בשפע. בצילומים שמתעדים את תהליך ההלחנה שהיא העלתה לרשת, אפשר לזהות מקרן, מדפסת, ומחשבים ניידים רבים. מהקישורים הרבים לפעילויות שונות שמופיעות בבלוג שלה, ברור גם שסמית משתמשת במגוון כלים דיגיטאליים – בלוגים, ויקיים, ועוד. אבל בנוסף, קירות הכיתה שלה מלאים בפלקטים (בכתב יד) וצילומים רבים. אלה עדות לכיתה שבה המחשב הוא רק אמצעי לימוד אחד מתוך רבים. מורגש שהטכנולוגיה ממלאת תפקיד חשוב, אבל ברור גם שהיא איננה הגורם המרכזי. הטכנולוגיה מסייעת, אבל הלמידה האמיתית מתרחשת בזכות מורה שמחפשת דרכים לעורר עניין בתלמידים שלה. התרשמתי במיוחד מכרזה גדולה שמופיעה באחד הצילומים:
FREE. Every Monday through Friday. KNOWLEDGE. Bring your own containers.
נדמה לי שכאשר כרזה כזאת מתנוססת על קיר בכיתה, התלמידים מבינים שמשהו טוב קורה שם.

לכיתה של סמית, כמו לכיתות רבות אחרות באותו בית ספר, וגם לצוותי מורים שונים שם, יש בלוג. בלוג הכיתה משמש בסיס להנחיות למשימות, לשאלות הבהרה, ולדיון. הוא פעיל מאד. במאמרון מלפני מספר ימים, סמית כותבת שהיא התעייפה מעבודות שהוגשו כמצגות PowerPoint:

Typically, the kids put together a PPT presentation showing what analysis they came to about their word. I have had very interesting presentations and of course, mostly ones that simply regurgitate some information back to the class with no additional insight. BORING….
סמית כותבת שהיא חיפשה כלים אחרים, ומדווחת על מטלה, גם היא בנושא Macbeth, שדרשה מהתלמידים לבחון את השימוש במילים שונות במחזה, כאשר ההנחייה המרכזית בנוגע לכלים היתה "כל דבר חוץ מ-PowerPoint". התלמידים הכינו ויקיים זעירים, כאשר כל ויקי התמקדה בשימוש במילה אחרת. התוצאות מרשימות, אבל אולי מה שמרשים יותר מכל הוא שמהמטלה הזאת אפשר לראות שהלחנת הקטע המוזיקאלית לא היתה פעילות חד-פעמית או יוצאת דופן. מדובר כאן בכיתה שיש בה למידה מתמדת.

האם באמת מדובר כאן בחידוש?

במהדורה החדשה של edutopia, קלייטון כריסטינסון ומיכאל הורן מפרסמים מאמר בשם Disrupting Class: Student-Centric Education is the Future. המאמר מתמצת את עיקרי הספר שהם כתבו, בעל השם הדומה (Disrupting Class: How Disruptive Innovation Will Change the Way the World Learns) שהתפרסם לפני מספר חודשים. כפי שמצאתי לנכון להעיד כבר מספר פעמים בזמן האחרון, גם את הספר הזה עדיין לא קראתי, אם כי מהביקורות הרבות שכן קראתי, ומהמאמר הזה, נדמה לי שאני מצליח להבין את עיקר הטענה שלהם.

כריסטינסון הוא פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, והוא בעל שם עולמי בתחום חידושים בעסקים, ובעיקר בדרכים שבהן טכנולוגיות יכולות לחולל שינויים. קל להבין שהנסיון שלו לבחון את היכולת של טכנולוגיות להשפיע על החינוך מעורר עניין רב אצל אנשי חינוך. בלוגרים רבים כבר כתבו ביקורות חיוביות מאד על הספר.

במאמר שלהם, כריסטינסון והורן טוענים שלמרות הכניסה המסיבית של מחשבים ואינטרנט לתוך בתי הספר, הכיתות של היום עדיין נראות, ומתפקדות, בצורה דומה מאד לצורה שבה הן תפקדו לפני שלושים שנה (אם לא יותר). המסקנה ברורה – הטכנולוגיה עדיין לא השפיעה על החינוך. הם מייחסים את העדר ההשפעה לכך שהטכנולוגיה לא נוצלה על מנת לעשות את הדברים שבהם היא יכולה להצטיין. הם כותבים:

Schools have done what virtually every organization does when implementing an innovation. An organization's natural instinct is to cram the innovation into its existing operating model to sustain what it already does. This is perfectly predictable, perfectly logical — and perfectly wrong.
אינני בקיא במנהל עסקים, אבל אני מתקשה למצוא מה מקורי בניתוח הזה. נדמה לי ששמענו, וגם השמענו, את הטענה הזאת פעמים רבות בעבר. לא ברור לי למה אנשי חינוך רבים כל כך צמאים לשמוע את הטענה הזאת דווקא מפני שעכשיו איש מנהל עסקים מדופלם משמיע אותה.

אבל מעבר לתמיהה הזאת, יש עוד משהו מוזר בקבלת הפנים החגיגית שלה דבריו של כריסטינסון זוכים. כריסטינסון והורן טוענים שהמערכת החינוכית צריכה לנצל את הטכנולוגיה לענות על צרכים שעליהם בית הספר בצורתו המסורתית איננו עונה. הכוונה היא להתמקד בלמידה של התלמיד כיחיד, ולא לנסות ללמד כיתה הטרוגנית באמצעים הומוגניים. גם כאן, קשה למצוא משהו חדש. אבל שוב, העדר אמירה חדשה איננו הדבר המדאיג. מדאיגות יותר הן הדוגמאות שכריסטינסון והורן מביאים על מנת להצביע על השימוש הנכון של הטכנולוגיה בכיתה. בדוגמאות שלהם הם מבקשים להראות שכל תלמיד יכול ללמוד בקצב ובצורה המתאימים לו, אבל מה שהם מתארים מזכיר יותר כיתה שבה כל תלמיד "זוכה" למנת ההכוונה הדרושה כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים אחידים שנקבעו מראש. מתקבל רושם של "למידה", אבל למרות שאין רג'ימנטציה בהוראה הפרונטאלית, יש ויש בציפיות מהתלמיד.

במאמרון חדש בבלוג שלה, אריאלה מתמקדת בהיבט הזה של המאמר של כריסטינסון והורן:

אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה – להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז – התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?

אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.

אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל-1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.

אכן, יש משהו קודר ב-"חזון" הזה. אבל מעודד לקרוא בתגובה בעברית התייחסות ערכית, התייחסות שלא מצאתי בבלוגים באנגלית שכותבים על כריסטינסון והורן. יתכן והאמריקאים כל כך מתרגשים מהנכונות של אקדמאים ממנהל העסקים להתמודד עם בעיות החינוך שהם אינם מרשים לעצמם לבדוק אם באמת מדובר בבשורה, או פשוט במיחזור של רעיונות שבלבוש אחר הם היו מזהים כפסולים.

עיתוי מתאים

במהלך השבוע האחרון נאספו אצלי בערך עשרה מאמרונים מבלוגים שונים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות – מאמרונים שעוסקים במבחר נושאים חשובים שראויים ליותר מאשר רק הנהון ראש והסכמה כללית לפני שעוברים הלאה לעוד משהו חדש. אני מקווה שעדיין אמצא זמן לכל אלה, אם כי הנסיון מלמד שעם חלוף הזמן, לפחות כמה מהם יידחו הצידה עד שאשכח אותם, או ארגיש שלעומת נושאים אחרים (אם כי, לא בהכרח חדשים) הם כבר אינם כל כך רלוונטיים. ולפעמים, מאמרון בבלוג של מישהו מתפרסם בדיוק בזמן, כמו שקרה היום בבלוג של ג'ף אוטכט.

משום מה, דווקא היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:

You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
אוטכט מצטט את דייוויד המילטון, מנהל בית ספר (K12) בטורונטו, קנדה, שממש החודש התחיל לכתוב בלוג, וכיאה לתחילת התהליך, כותב על … רפלקציה:
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
אוטכט מודע לקושי הזה. הוא יודע שרפלקציה דורשת ריכוז ומאמץ. הוא ממליץ למורים להקדיש חלק מיום העבודה שלהם לרפלקציה. עם זאת, הוא מכיר בכך שלא כמו מורים אחרים, העבודה שלו איננה כרוכה בשעות כיתה רבות. לכן, הוא יכול לסגור את דלת משרדו, ולחשוב ולכתוב. אחד המגיבים למאמרון של אוטכט מציין את הנקודה הזאת. ביל פריטר, מורה לכיתה ו' במדינת צפון קרולינה (שאת הבלוג שלו קראתי לראשונה רק לפני כשבוע) מסביר שקשה לו מאד לפנות זמן לרפלקציה:
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
אין לי ספק שפריטר צודק, ונדמה לי שיש עוד נקודה שהוא איננו מציין שבוודאי נמצא בראשיהם של מורים שמעוניינים לפתוח בלוג שישקף את הרפלקציות שלהם על עבודתם המקצועית. אין מה לעשות – הבלוג הוא יומן ציבורי, וכדי שרפלקציה תהיה משמעותית, היא צריכה להכיל ביקורת, ביקורת עצמית, כמובן, אבל גם ביקורת כלפי הסביבה שבה המורה פועל. אני בהחלט יכול להבין כל מורה שמהסס לפרסם את הרפלקציות שלו בציבור, כאשר הוא יודע שהממונים עליו עשויים לקרוא את מה שהוא כותב, וכאשר אותם ממונים לא בהכרח יודעים לראות את הרפלקציה הזאת כחלק מתהליך של למידה עצמית.

מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך … זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.

טכנולוגיה לשם ההוראה, או לשם הלמידה?

סטיבן דאונס מקשר היום למאמר קצר באתר של ה-Singapore Educational Consultants. זאת הפעם הראשונה שאני מבקר באתר הזה, והרושם הכללי הוא שמדובר באתר של איש חינוך רציני שמפרסם מאמרים מעניינים … אבל די שטחיים. אמירותיו מעניינות, אבל מאד סתמיות. אבל המאמר שאליו דאונס מקשר (Note-taking: A fundamental skill of the independent learner) מציין משהו מאד חשוב.

המאמר מתמקד בחשיבות של כתיבת הערות ותקצירים משיעורים ומקריאה, ואת הארגון של הכתיבה הזאת על ידי התלמיד עצמו. כותב המאמר, עמרם נורדין, מציין שהיום, בגלל היכולות המרשימות של טכנולוגיות חדשות, יותר ויותר מוסדות חינוכיים נוהגים לחלק תקצירים של שיעורים לתלמידים (הכוונה היא לאמצעים דיגיטאליים). הוא מוסיף שהמוסדות האלה מתגאים ביכולת הטכנולוגית הזאת, ושבמקרה הזה, הגאווה גוברת על הרצון להביא ללמידה אמיתית. נורדין מוסיף שהתקצירים מסייעים לתלמידים לעבור מבחנים, שעל פי רוב נגזרים מהתקצירים שחולקו. בהמשך, אותם מוסדות רואים ציונים גבוהים ומניחים שהתרחשה למידה, למרות שאין זה בהכרח נכון. נורדין כותב:

Effective note-taking implies that a lot of thinking is done by the student to help him sort out the relevant from the irrelevant and to get the information into some organized and effective structure. A student will also be a very much more active learner if he makes his own notes. Independent learners need to be active learners, in fact they have to be pro-active about their learning.
דאונס מסכים, והוא מביא את הנסיון האישי שלו כדוגמה:
I don't care how you take notes. Use the computer, like I did today. Use paper and ink, like I did at the collaboration workshop last week. … The main thing is, if you want to learn, take notes. Learning is not a passive act; it is an act of engagement, where you involve yourself physically and mentally, where you struggle to understand and integrate the material.
על פי רוב, המערכת החינוכית מזהה את המחשב ואת האינטרנט כאמצעים שמזרזים ומייעלים את הגישה למידע, או שעוזרים להמחיש את הידיעות שצריכים ללמוד. אלה, כמובן, שימושים מאד לגיטימיים. אבל השימושים האלה מתמקדים בצד ההוראתי של התהליך של הוראה/למידה. אחד האתגרים המרכזיים שלנו כאנשי חינוך, הוא לחשוף את התלמיד ליכולות של הכלים שעומדים לרשותו היום לארגן את הלמידה של עצמו. שימושים רבים מדי של הטכנולוגיה מקלים על התלמיד ומנציחים אותו כלומד פסיבי. אבל כפי שדאונס מדגיש, הלמידה צריכה להיות פעולה של מעורבות, והיכולת של התלמיד לרשום הערות לעצמו ולתקצר שיעור, ולעשות סדר לעצמו מבליל המידע שמגישים לו, מניחים בסיס למעורבות הזאת. אנחנו זקוקים פחות לטכנולוגיה שמסייעת להוראה, ויותר לטכנולוגיה שמסייעת ללמידה.

מכל סידרותי השכלתי

בעבר הלא כל כך רחוק לא הרגשנו שאנחנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע. כמו-כן, אותו מידע לא הגיע אלינו בקצב מסחרר כמו שקורה היום. ואולי עוד יותר חשוב, כאשר היינו זקוקים למידע מהמין, על פי רוב ידענו מה היו המקורות שעליהם יכולנו לסמוך – ספריות ואנציקלופדיות, למשל.

היום, הימים ההם נראים כאילו הם שייכים לעבר הרחוק. קשה לדעת על מי לסמוך, ואין לנו מפת דרכים שמנחה אותנו היכן, ובמה, לנבור בתוך שפע הידיעות. הצורך הדחוף במיומנויות מידעניות נובע מכך שהיום אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך בליל אדיר של מידע, כאשר הכלים המסורתיים שפעם שירתו אותנו כדי לעשות סדר בתוך הבלגן פשוט אינם עומדים במשימה. קשה לדעת למי להאמין. יש, אפילו, בני אדם שיונקים את הידע הרפואי שלהם מסדרות טלוויזיה כמו ER או האנטומיה של גריי. ואולי זאת בעצם דרך טובה לקבל מידע רפואי חשוב.

שילה וובר, ב-Information Literacy Weblog כותבת היום על מחקר של קרן קאיזר לבריאות – Television as a health educator. המחקר בחן את מידת ההשפעה של פרק של האנטומיה של גריי על ידיעותיהם/דעותיהם של הצופים. בשיתוף עם קאיזר, מפיקי תוכנית הטלוויזיה שילבו מספר ידיעות אודות הריון ו-HIV לתוך פרק של התוכנית. הידיעה המרכזית, שהוזכרה מספר פעמים בפרק, היתה שעם טיפול נכון, יש סיכוי של 98% שהתינוקות של נשים הרות הנושאות את נגיף ה-HIV יהיו בריאים ונקיים מהנגיף. משאלונים שהועברו לפני ואחרי הצפייה בתוכנית, האחוז של הצופים שסברו שהסיכויים ללדת תינוק בריא צמחו מ-15% ל-61%. הפרק של התוכנית שבמחקר עסק בנתון הספציפי הזה, ורק כלפיו, ולא כלפי נושאים אחרים הקשורים ל-AIDS שלא טופלו בפרק, נרשם שינוי משמעותי בדעות.

אין ספק שסדרות טלוויזיה הן מקור חשוב ומשמעותי לידיעות שלנו, אבל נדמה לי שעל פי רוב נהוג להניח שאותן ידיעות הן מוטעות וכוזבות. בבתי הספר איננו מנחים את התלמידים שלנו להאמין למה שהם רואים בסדרות שבהן הם צופים. אך מה לעשות, ואנחנו בהחלט מושפעים מהסדרות האלו, ולכן יש טעם לנצל את העניין בהם. (ציפי מוסרת לי שלפני יותר משלושים שנה בצפון אמריקה, חייהם של בני משפחה לא מעטים ניצלו על ידי ילדים שפעלו לפי מה שהם "למדו" מהצפייה בסדרות הרפואיות של אז.) אני מניח שחלקים נרחבים מה-"ידע" שלנו נרכש מסדרות טלוויזיה – לא רק בתחום הרפואה, אלא גם במשפטים, באכיפת החוק, בתקופות היסטוריות שונות, ועוד. כמו-כן, אני מניח שלכל הסדרות האלו יש יועצים מקצועיים שמשתדלים לדאוג לכך שהמידע המקצועי שמופיע בהן מהימן. אם פעם טענו שהצפייה בטלוויזיה מטמטמת אותנו, אינני בטוח שהטענה הזאת עדיין תקפה ביום.

אני מניח שבעקבות המחקר שעליו דיווחה וובר, קרן קאיזר תבקש להרחיב את שיתוף הפעולה שלה עם האנטומיה של גריי, ועם סדרות נוספות. לא אופתע אם נראה שיתוף פעולה דומה בתחומים נוספים. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני, וזה בוודאי מנצל אמצעי תקשורת נפוץ לצרכים חיוביים. ובנוסף, זה מצביע על כך שהמידענות היא מיומנות הרבה יותר מורכבת מאשר לדעת על מי כדאי לסמוך כאשר אנחנו זקוקים למידע מהימן.

שוב על הטיפשים האלה?

לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן שעוד לא קראתי את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation: How the Digital Age Stupefies Young Americans and Jeopardizes Our Future. עלי להודות שארבעה חודשים מאוחר יותר, עדיין לא קראתי את הספר (הוא עדיין לא מופיע בקטלוג של הספריות האקדמיות בארץ). אבל השבוע מאמר של באוארליין (Online Literacy Is a Lesser Kind) התפרסם באתר ה-Chronicle of Higher Education, ופרסום המאמר העניק לי הזדמנות להכיר מקרוב לפחות חלק מהטענות שלו.

חשוב לציין שאני מצפה שכאשר אני כן אקרא את ספר, לא אסכים איתו. ממה שהספקתי להבין, הגישה של באוארליין דומה מאד לזו של אנדרו קין (וגם את זה ציינתי לפני ארבעה חודשים). אבל זאת, כמובן, בדיוק הסיבה שבגללה חשוב לי לקרוא את הספר – כדי להחשף לרעיונות ולטיעונים שנמצאים מחוץ לקונסנסוס של הקהילה שבתוכה אני פועל, כדי לעמת את הדעות שלי עם דעות מנוגדות.

בפתיחת מאמרו באוארליין מדווח על אחד המחקרים הידועים של ג'ייקוב נילסן (לא ברור לי למה באוארליין לא יכול להביא קישור כדי שקוראיו יכולו לבדוק את המקור, אבל משום מה הוא איננו עושה זאת). נילסן מצא שאנשים שקוראים טקסט על גבי המסך קוראים לפי תבנית שדומה לאות F – קריאה מלאה של השורות הראשונות של הטקסט, ובהמשך, קריאה מרפרפת למדי של היתר. באוארליין טוען, בוודאי במידה גדולה של צדק, ש-"קריאה" כזאת איננה הקריאה שאליה מתכוונים כאשר משתמשים במילה "קריאה" באקדמיה או בבית הספר. עד כאן, קל לי להסכים איתו. אבל המחקר הזה, ואחרים, של נילסן, משמשים את באוארליין כדי להסיק מסקנה שבעיני איננו קשור בכלל:

Those and other trials by Nielsen amount to an important research project that helps explain one of the great disappointments of education in our time. I mean the huge investment schools have made in technology, and the meager returns such funds have earned.
אם אני מבין אותו נכון, הטענה של באוארליין הינה שההשקעה העצומה בתקשוב היא בזבוז שאפשר היה לחזות מראש, וזה משום שהקריאה במסך היא בעצם סוג נחות של קריאה, סוג של קריאה שאיננה מתאימה ללמידה הבית ספרית (או האקדמית) שבה באוארליין דוגל:
Digitized classrooms don't come through for an off-campus reason, a factor largely overlooked by educators. When they add laptops to classes and equip kids with on-campus digital tools, they add something else, too: the reading habits kids have developed after thousands of hours with those same tools in leisure time.
במילים אחרות, הקריאה על המסך, קריאה שאליה הם התרגלו בשעות על גבי שעות מול המחשב, פשוט מקלקלת את הנוער. הכמות הופכת לאיכות, וכתוצאה, הנוער איננו מבין שקיימים סוגים אחרים של קריאה. וכך קורה שכוונות טובות גורמות לדלילות ושטחיות. לפי באוארליין, כאשר בתי ספר מאמצים את סוג הקריאה הרווח אצל הנוער, הם אולי רוצים לפגוש אותם במגרש שלהם, אבל הם בעצם נכנעים לסוג של קריאה שאיננה יכולה להוביל ללמידה משמעותית.

באוארליין מייחס את הטיפשות של הדור לעובדה שהוא רכש מיומנויות קריאה צולעות ומפוקפקות – מיומנויות שאולי מתאימות לקריאה באינטרנט, אבל לא לעיון מעמיק בטקסטים "רציניים". חשוב לציין שאותו נילסן, שאת הביקורת שלו באוארליין שמח לאמץ, מייעץ ללקוחות שלו לכתוב בדרך שתתאים לאותה קריאה שממנה באוארליין סולד. הרי לפי נילסן, רוב הקריאה באינטרנט היא על מנת לקבוע איזו מצלמה עדיף לקנות, או להחליט אם כדאי לראות סרט מסויים או לא. נילסן טוען שמי שיסרבל את הטקסט שלו ביותר מדי מילים, או לא יכריז על העיקר כבר במילים הראשונות של הטקסט, לא יצליח למכור. בעצם, אולי האינטרנט והמסך אינם האשמים, אלא תרבות שמצטמצמת כל דבר למשפטים קצרים של שכנוע על מנת למכור.

באקדמיה, כמובן, יש צורך לקרוא טקסטים מורכבים (ואפשר לקוות שלא רק באקדמיה). אבל אפילו שם, הרוב הגדול של הקריאה היא בוודאי קריאה מהסוג המאוס בעיני באוארליין. והבעיה לא התחילה עם האינטרנט. לא אופתע אם גם הסטודנטים של אתמול הקדישו יותר זמן לקריאת הכתוב על קופסאות דגני הבקר שלהם מאשר לקריאת הטקסטים שהמרצים שלהם ביקשו שיקראו. וכמובן שהרבה לפני האינטרנט הכריזו שהדור הצעיר (נו, בסדר, הדור שלי) היה הדור הטיפש ביותר. אז זה היה בזכות הטלוויזיה (ואת הרוק'נרול כבר הזכרנו?).

המסנגרים על התקשוב בחינוך טוענים שטקסטים דיגיטאליים יכולים לשמש בסיס לחקר וללמידה מעמיקים. מול זה באוארליין בוודאי יטען שבני הנוער, שצברו כל כך הרבה שעות של "קריאה" מהסוג הלא נכון, כבר אינם יכולים להבין שיש דרך אחרת להשתמש במחשב. הפתרון שלו הוא להכריז על הקמפוס כשטח נקי מהדיגיטאליות. נדמה לי שהוא בוחר בדרך הקלה. בוודאי יהיה מסובך יותר ללמד את הנוער לקרוא טקסטים מכל הסוגים, ולדעת מתי נחוץ כל סוג וסוג (ולא רק מודפס מול דיגיטאלי), אבל זה גם האתגר האמיתי.