כל אחד וספר הלימוד משלו?

עצם העובדה שאנחנו מאמנים את התלמידים שלנו בכתיבת טקסטים חדשים (כולל טקסטים “מוסמכים” כגון ספר לימוד, או ערך באנציקלופדיה – אם בימינו בכלל עוד קיים דבר כזה) איננו אומר שהתלמידים האלה יכולים לעשות זאת באופן מוצלח. בתחום הזה יש מידה לא קטנה של אמונה עיוורת הגובלת באחיזת עיניים. הרי פעם אחר פעם אנחנו קוראים שמספיק לתת כלים כמו בלוגים וויקיים בידיהם של התלמידים כדי שהם יפיקו פנינים של כתיבה ושל מידע. טוב עושה טרי פרידמן (אשר שוב ושוב מתגלה כאדם בעל ראייה מפוקחת בעניינים האלה) שהוא מעורר ספקות בענין הזה.

במאמרון חדש ב-TechLearningBlog, פרידמן מתעמת עם דיוויד וארליק אשר בעקבות מאמר של כריס אנדרסון בענין “הזנב הארוך” בתעשיית המוסיקה, מנסה לתאר לעצמו כיצד אותה תופעה יכולה להשפיע על החינוך. וארליך מסיים ש:

Our homework assignments would change just a bit…
from…
     Ya’ll read the chapter and answer the questions at the end
to…
     Ya’ll read the chapter and then validate it by Friday!

בעיני פרידמן (וכמובן גם בעיני) זה נראה פשוט, אם לא פשטני, מדי. קודם כל, קיומם של ספרי לימוד מוסמכים מעולם לא מנע ממורים טובים לעורר שאלות בנוגע למהימנות המידע שבספרים האלה אצל התלמידים שלהם. אפשר אפילו לקבוע שמורה שלא עשה את זה לא מילא את תפקידו כראוי. ולכן, אין סיבה לחשוב שפתיחת מלאכת כתיבת ספרי הלימוד לכל מי שחפץ לעשות את זה צריכה לשנות את הדגשים החינוכיים שלנו. אבל פרידמן ממשיך, ומציין שהעובדה שכל אחד יוכל לכתוב את ספר הלימוד שלו איננו ערובה למהימנות או לאמינות, ואף יוצר בעיות בנוגע לאמות המידה של הערכת הטקסטים האלה.

כל הנושא הזה הוא בעצם תת-סעיף של מה שאפשר לכנות “הדמוקרטיזציה של המידע”. אין ספק שהרעיון הזה קוסם מאד, אבל חשוב מאד שלא נתבלבל בין פיתוח כישורי חשיבה ביקורתיים לבין היכולת של כל אחד, בעצם היותו אזרח, להכין טקסט מהימן ושימושי. פרידמן מסיים את המאמרון שלו:

And please don’t start lecturing me about the so-called wisdom of crowds. It’s because of that “wisdom” that our television schedules are polluted by so-called reality TV shows and soaps.

When the ground we stand on starts to shift and slide, there is an urgent need to find something fixed and semi-permanent to cling onto; celebrating the fact that we’re free at last is not really a sensible option!

ואם כל הרצון לאמץ כלים שמאפשרים פרסום פומבי ומהיר, וכך לאפשר לתלמידים שלנו להתנסות בעולם המידע לא רק מהצד של הצרכן אלא גם של היצרן, צריכים להסכים עם פרידמן שהעסק קצת יותר מורכב מאשר הדרך שבה וארליק מציג אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *