לפחות למראית עין

פעמים רבות (מדי?) ציינתי שאני מתקשה להבין את ההתלהבות סביב מונחים שמזכירים לנו שאנחנו כבר נמצאים במאה ה-21. יותר מעשור של המאה הזאת כבר מאחורינו. אפשר היה לחשוב שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים במאה הזאת שייך לה (לטוב ולרע). לאור זה, הנסיון לעורר תחושות של קידמה ו/או של חדשנות באמצעות אזכור שמית של המאה הנוכחית, יותר מאשר הוא מצביע על ראייה עתידית פועל בכיוון ההפוך.

כשמדובר בחינוך, מזכירים לנו השכם והערב שלמאה הנוכחית מאפיינים מיוחדים. אנחנו קוראים (בין היתר) על הכישורים של המאה ה-21, על המיומנויות של המאה ה-21, על הלמידה של המאה ה-21, על ההערכה של מאה ה-21, ועל הכיתה של המאה ה-21.

כיצד נראית הכיתה של המאה ה-21? טרי הייק, במאמרון באתר TeachThought שהופניתי אליו על ידי אביב צמח, רומז שאולי שאלה נכונה יותר היא "איזה רושם הכיתה של המאה ה-21 צריכה ליצור?". למרבה הצער, יש הגיון בגישה האלטרנטיבית הזאת. מי שעוקב אחר הכמות האדירה של דיווחים על חידושים חינוכיים בוודאי שם לב שאין גבול להגזמה בנוגע לפעילות היצירתית והשיתופית הענפה שמתרחשת בכיתות האלו. לעתים קרובות מדי מורגש היטב שהסממנים נמצאים בשפע, אבל התוכן משום מה חסר. הייק מביא דוגמאות שמראות שאם מורה יאמץ מספר מילות קוד קולעות, הוא יוכל ליצור רושם משכנע, בלי שלמידה משמעותית באמת תתרחש בכיתה שלו. כותרת המאמרון:

בין ההצעות של הייק:

  • ליצור חשבון Twitter עבור הכיתה – אפילו אם משתמשים בו רק כדי להזכיר לתלמידים מתי עליהם להגיש עבודות
  • ליצור קשר עם כיתות רחוקות (או אפילו קרובות) באמצעות Skype ולשוחח על נושאים בנאליים
  • לשדר סרטוני ה-TED של קן רובינסון ושל Shift Happens לעתים קרובות כדי להראות שאתה מבין את השינויים שמתרחשים בעולם
  • לצייד את הכיתה במכשירי iPad ולהעמיס עליהם כמה שיותר אפליקציות

מי שעוקב אחר השימוש בכלי Web 2.0 (כן, עדיין משתמשים במונח הזה) בבתי הספר לא יתקשה לזהות שהעקיצות של הייק קולעות למציאות. המורה שמשתמש בכלים האלה, או שיוזם פרויקט חובק עולם באמצעותם, זוכה לשבחים על החדשנות שלו, אם כי לעתים קרובות מדי השבחים האלה אינם קשורים בכלל למידת ההצלחה של הפרויקט, או לכך שהתלמידים באמת למדו משהו.

אבל מעבר לחיוך ולצחוק שהצעותיו של הייק מעוררות, אפשר גם לזהות אמת חשובה. רבים מהמורים (ואולי כאן צריכים לכתוב רבים מבתי הספר ורבים ממערכות החינוך) שמאמצים את הסממנים של "הכיתה של המאה ה-21" שהייק מזכיר עושים זאת כדי ליישר קו עם האופנה, ולא מפני שהכלים האלה מאפשרים להם לממש מטרות חינוכיות. אבל אין זה שונה בהרבה ממה שקורה עם אופנות חינוכיות אחרות. באופן טבעי, פרויקטים מוצלחים עם כלי Web 2.0 גוררים נסיונות דומים של מורים שרואים שמשהו מעניין מתרחש ורוצים גם הם לנסות. לפעמים יש הצלחות, אבל לא פעם המורים האלה אינם מכירים את הכלים או אינם מספיק מנוסים בהם, או לא חשבו לעומק מה הם רוצים להשיג באמצעותם. במקרים כאלה, התוצאה מאכזבת. אבל לא כל מה שעושים בכיתה מצליח – עם או בלי טכנולוגיות חדישות. חשוב לזכור שיש מורים שבאמצעות ספרים מודפסים בלבד מצליחים ליצור שיעור מרתק, ואחרים שגם עם האמצעי המוכר והמסורתי הזה אינם משיגים את מטרות ההוראה שלהם. העובדה שרבים מהנסיונות להשתמש בכלים חדישים בכיתה אינם מצליחים איננה סיבה לשלול את המשך הנסיונות.

המאמרון של הייק היה הראשון משלו שקראתי. הקריאה עוררה את סקרנותי, והצצתי בדברים נוספים שהוא כתב. התרשמתי שהוא בהחלט תומך בשילוב התקשוב בתהליכי למידה. אולי בגלל זה הביקורת שלו כל כך חריפה – הרי הוא מכיר את הנושא מבפנים. הוא מודע לא רק להצלחות, אלא גם למגרעות ולהגזמות. לטעמי כתיבתו מהווה דוגמה מצויינת למשהו שמאד נחוץ בתקשוב החינוכי – מנה גדושה של ביקורת עצמית, ביקורת שמוכנה לעקוץ, אבל ביקורת המתובלת ביותר מרק קורט של הומור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *