למרות הדימוי הציבורי הרווח שהאינטרנט מקנה במה שבה כולנו יכולים להתבטא – מי בפורום, מי באתר אישי, מי בבלוג (ובל נשכח – מי בטוקבק), ולמרות שאנחנו קוראים על עשרות-מיליוני אנשים שפותחים אתרונים אישיים על תשתיות חברתיות כגון MySpace, במרחב החינוכי מתקבל הרושם שמעט מאד מורים נמשכים לביטוי מהסוג הזה. מדובר בחידה שהיא בין הגדולות והמרכזיות באינטרנט החינוכי. לסוגיה הזאת התייחס השבוע שרון גרינברג בבלוג שלו. (יש מספר סיבות טובות לקרוא את הבלוג של שרון, ולטעמי, סיבה בכלל לא מבוטלת היא השם הנהדר של הבלוג, הלקוח מתוך ספר של אריך קסטנר.)
כבר בתחילת הכתבה שלו שרון נותן מימד היסטורי לבעיה:
מאז הולדת ווב 2.0 מדברים (שוב) על יצירת תכנים בידי הגולשים.
במשפט הזה למילה הקטנה שמופיעה בסוגריים – “(שוב)” – חשיבות גדולה. היום, בהקשר של Web 2.0 שאלת ההשתתפות של מורים עולה. אבל מדובר בשאלה המלווה אותנו מאז תחילתו של האינטרנט החינוכי. עודדנו מורים להשתתף בקבוצות דיון, ואחוז קטן אכן השתתף. הזמנו מורים לפתח תכנים (והעברנו השתלמויות ללמד אותם כיצד לעשות זאת) ואחוז קטן אכן פיתח. שרון צודק כשהוא קובע שאחרי עליה רגעית שהתרחשה לפני מספר שנים, ההשתתפות הפעילה של מורים בהכנת תכנים שוב דעכה. הוא מוסיף:
אצלנו אף חזרו למודלים מוקדמים של יצירת תוכן בידי מומחים וצריכתם בידי המורים, בלא יכולת של המורים להוסיף תכנים משל עצמם.
שרון מביא מספר סיבות הקשורות למקצוע ההוראה שמסבירות, לפחות באופן חלקי, את העדר ההשתתפות הזאת. יתכן והסיבות האלו הן שורש הבעיה, אם כי הוא גם מביא תיזה הטוענת שבכל פעילות מקוונת אחוז התורמים הפעילים הוא תמיד די מזערי.
מתפתח דיון מעניין בנושא בבלוג של שרון, וקוראים כאן מוזמנים להציץ שם ולהתרשם. מה גם, אפילו אם הקוראים האלה מורים, הם בכל זאת מוזמנים להצטרף ולהוסיף התייחסות משלהם.