ואפילו אם אין לנו קוראים

בוב ספרנקל, בבלוג האישי שלו, וגם ב-TechLearning Blog, חוזר למאמרון של דייוויד ורליק שעלה לבלוג שלו לפני חצי שנה. במאמרון ההוא, ורליק ניסה להסביר מה שונה בנוף המידעי של היום, לעומת זו של לפני דור. בין היתר הוא ציין:

this overwhelming information environment requires us to be able to distinguish information, to make decisions on what information to use and what to ignore.

ספרנקל חזר למאמרון של ורליק בעקבות השימוש שלו ב-Twitter,וההחלטות שהיו עליו לקבל בנוגע למי, מתוך האנשים שהוא מגלה עוקבים אחרי הודעות ה-Twitter שלו, כדאי לו לעקוב בהודעות שלהם. ספרנקל מודה שאין לו מספיק זמן לעקוב אחר כולם, ולכן הוא צריך מדד שלפיו הוא יוכל להחליט. את המדד הזה הוא מכנה "extra edge" – נדמה לי ש-"ערך מוסף" הוא תרגום מתאים. כדי להמחיש את אותו ערך מוסף, הוא ממשיך לצטט את ורליק:

Therefore, it is no longer enough to simply be able to write a coherent paragraph. We must be able to express ourselves compellingly, so that our information will compete for the attention of our audiences.

סטיבן דאונס קורא את ספרנקל ואת ורליק ושואל מה בין כתיבה לבין תחרות. לפי תפיסתו, התיאור הזה הוא:

a depiction of the network, red in tooth and claw, as individual nodes compete with each other for more and more connections.

לעומת הגישה הזאת, דאונס מציע משהו שונה באופן יסודי:

Then there is the other way, where the node processes information and communicates, not with reference to the competition, but rather, with reference to its own nature, striving to be the best of whatever type of node it is and letting the connection chips fall where they may. This sort of node uses connections, not as some sort of weapon, but in a spirit of cooperation, linking and sharing as an exchange of mutual value.

אינני מטיל ספק בכך שאנחנו (וזה כולל, כמובן, גם אותי) כותבים מתוך התקווה שאחרים יקראו את מה שאנחנו כותבים, ואפילו גם שיסכימו איתנו ויעריכו את התרומה שלנו. אבל אני גם משוכנע שרוח השיתוף שעליה דאונס כותב נוגעת הרבה יותר לתפיסה שנמצאת בתשתית של הכתיבה לבלוג. בין התפיסה של תחרות על השעות המוגבלות של זמן הקריאה של הקוראים הפוטנציאליים שלנו, לבין התפיסה שאנחנו כותבים על מנת לתרום, ולו משהו קטן, לתהליך של למידה ושל יצירת ידע שהוא תופעה תרבותית רחבה, ברור באיזו אני בוחר, ולקראת איזו אני מעוניין לחנך.

תגובה אחת בנושא “ואפילו אם אין לנו קוראים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *