באמת, לשם מה הכלים האלה?

זה קורה לכולנו. אנחנו מדברים עם אלה שמסכימים איתנו, שומעים את הדעות שמחזקות את הדעות שלנו, ומתחילים לחשוב שכולם חושבים כמונו. אישית, אין לי נסיון עם שילוב טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה, אבל אני קורא, ומתייג, די הרבה דיווחים על שימושים כאלה. ומפני שהחומרים בנושא הזה שאני פוגש רואים את הנסיונות האלה בעין יפה, אני מקבל את הרושם שמדובר במגמה אמיתית שתופס תאוצה. אי לכך, הופתעתי לקרוא היום, בניו יורק טיימס, מאמר של סמואל פרידמן המדווח על מגמה נגדית. פרידמן מספר על מרצה בקולג’ מכובד במדינת וירג’יניה שביים הפרעה של טלפון סלולארי בשיעור שבעקבותיו הוא החרים, וניפץ, אותו לעיני כיתה שלמה. פרידמן כותב שהמעשה המבויים הזה:

הוא ממשיך:

אין ספק שהפרעות כאלה יכולות לעצבן (ואני משוכנע שתלמידים וסטודנטים חייבים ללמוד כמה כללים יחסית פשוטים בנוגע לשימוש במחשבים, בניידים ועוד בשעת שיעור) אבל שוב, מהמקום שאני נמצא, ומהחומרים שאני קורא, חשתי שידם של אלה שטוענים שמקומם של כלים כאלה הוא כן בכיתה נמצאת על העליונה.

עד כמה שהדבר ידוע לי, פרידמן איננו מתנגד לשילובן של טכנולוגיות בחינוך. הוא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, והוא כותב מאמרים רבים לניו יורק טיימס. במשך השנה האחרונה נדמה לי שהוא לא התייחס למחשבים, לאינטרנט או לטכנולוגיות אחרות במאמרים האלה, ובכל זאת, מקריאה במאמרים שלו מתקבל הרושם שהוא רואה חיוב רב באלה. מהבחינה הזאת, הוא שונה מאד מהמפיקים בערוץ 10 שהכינו כתבה על “ילדי הגוגל” שבמקום לבחון את השימוש במחשב ובאינטרנט בחינוך מצייר ציור הזוי של ילדים שיכולותיהם השכליות יורדות לטמיון בעקבות החשיפה לכלים האלה. (דיון מעניין על הסרט התפתח באדורשת.)

אבל דווקא מפני שפרידמן הוא עיתונאי רציני, צריכים לא לבטל לגמרי את דבריו. בתוך המאמר הוא מצטט את פרופ’ מיכאל בוג’ילה, מאוניברסיטת מדינת איווה, גם הוא בתחום העיתונאות. בוג’ילה המצביע על הבחנה חשובה בין הסטודנטים של היום לבין ההורים שלהם:

נדמה לי שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. אבל כמובן התפקיד של הדור שלי הוא לעזור לדור הבא להכיר ביכולות הנפלאות של הטכנולוגיות של היום להעשיר אותנו מבחינת המידע והתקשורת, ולא רק לשם הבידור.