התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:
The problem, of course, is the accuracy. If computers could grade essays better than teachers, every school would have computers grade essays.
If you’re making a draft, you can get a response in seconds. That leads to more writing, which ultimately leads to a better finished essay.
If students know that they’re being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.
ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.
נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז’ התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.
התחלתי לנסח תגובה מלאה המסכימה עם התפישה של מקומו של בית ספר והמקום של הטכנולוגיה בתוכו. ואז נזכרתי בדבריו של ז׳ק אלול :
״אלול טען שמרקס טעה: לא הקפיטל היא התופעה החשובה ביותר בעולם המודרני אלא הטכנולוגיה. כאשר אלול מדבר על טכנולוגיה הוא מדבר על “טכניק” (Technique) ומדגיש שהיא לא זהה ל”טכנולוגיה”. על פי אלול המושג “טכניק” לא מתייחס למכונות או טכנולוגיה אלא ל”מכלול השיטות הרציונאליות שמטרתן יעילות מוחלטת בכל תחום בפעילות האדם”. לטענתו, לטכניק יש כמה מאפיינים משותפים, אחת מהן היא הרציונאליות.
לדבריו, התופעה הטכנית היא המהלך במסגרתו כל פעולה טכנית ספונטנית (מקטיפת פירות ועד בניית בית) הופכת לפעולה החותרת להשתמש ב”אמצעי הטוב ביותר” ולהגשים עצמה בצורה היעילה ביותר. עם הזמן היא הופכת לסוג של תודעה כאשר “הדרך הטובה ביותר” משתלטת על כל תחומי החיים. “המשימה היא למצוא את האמצעי הטוב ביותר במונחים מוחלטים, על בסיס חישוב מתמטי”, הוא כותב בספרו “The Technological Society”.
הרציונאליות הטכנית הזו עושה רדוקציה לכל דבר בו היא נוגעת למימד השיטה והלוגיקה שלה. הכול מרודד לרמה של “עובדות, כוחות, תופעות, אמצעים וכלים”. מכיוון שאין ספונטניות, מכיוון שאין יצירתיות, הכול מלאכותי והכול נתפש כמו בעיה אותה ניתן לפתור באמצעות הלוגיקה של הטכניק: “יער הופך לפארק לאומי; משחק בייסבול מקרי בין ילדים בפינת רחוב הוא ארגון של ליגת ילדים המחכה להיוולד”, כותב דיוויד לבקין (Lovekin) במאמרו על אלול.״
זה מתוך הבלוג של יובל דרור (http://www.popup.co.il/?p=6386) בסיפורו על משטרת חברון ומאבקה בזורקי אבנים….
בכל מקרה,
בית ספר כטכנולוגיה, אך המחשב במאמרון במיוחד, יאתר ״יעבוד״ על אופריות לייעול ושיפור. מוטיבציות אחרות שצינת יהפכו להיות לא רלוונטיות. זה בתוך יהפוך את התלמידים של תוכנה זו ליעילים מאוד, אך האם זאת הכוונה?
ושוב, תודה,
זיו
וגם פוסט זה (של בוגר חפ״ן אחר), נותן הסתכלות חדשה למהות הכתיבה הבית ספרית :
https://www.facebook.com/empoweringclerksnetwork/photos/a.1585834025025516.1073741828.1574653996143519/1850730801869169/?type=3&theater
לזיו, תודה! אכן, למרבה הצער “הכול נתפש כמו בעיה אותה ניתן לפתור באמצעות הלוגיקה של הטכניק”. אנחנו רואים את זה כמעט בכל. אני מאד ממליץ על ספרו של אבגני מורוזוב – To Save Everything Click Here – שבו הוא מתאר כיצד האידיאולוגיה (אם זאת המילה הנכונה) של עמק הסיליקון הופכת בעיות חברתיות/אנושיות לבעיות טכניות שרק זקוקות לאפליקציה האולטימטיבית שתפתור אותן. אפשר להוסיף שאיוואן איליץ', עוד לפני יותר מדור, ב-Tools for Conviviality, חישב כיצד העלויות של קניית מכונית ואחזקתה מורידות את המהירות הממוצעת שלה לאיטית יותר מאשר הנסיעה באופניים. היום, עם המרדף אחר מכוניות אוטונומיות הפתרון ההגיוני של תחבורה ציבורית איכותית נדחף מחוץ לדיון. לכולם “ברור” שאנחנו צריכים מכונית שנוהגת את עצמה, ושוכחים שאם המטרה היא להגיע ממקום למקום יש דרכים יעילות יותר מאשר המכונית הפרטית. וכמובן כל זה משתקף בתוך בתי הספר שעוסקות יותר בסדר וביעילות מאשר ביצירה.