לפני כחודשיים כתבתי כאן שהראיון שדניאל פינק ערך עם תומס פרידמן מצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל כמעט מידי יום אני קורא משהו שבעיני ראוי להתייחסות אך מפאת הזמן, ומאמרונים ראויים אחרים, אני מוותר עליו. ואם כך, לא נראה לי שכדאי להקדיש מאמרון שלם לראיון ההוא רק מפני שהוא הרגיז אותי.
השבוע למדתי שפינק הוציא ספר חדש, וחשבתי שאולי זה מעניק לי הזדמנות טובה להתייחס לספרו הקודם, A Whole New Mind, וגם לראיון עם פרידמן. אבל למזלי, לפעמים מלאכתם של צדיקים באמת נעשית בידי אחרים (אפילו אם אני בוודאי אינני צדיק). אתמול סילביה מרטינז, ב-Generation YES בלוג כתבה ביקורת חריפה, ולדעתי מצויינת, על הספר הקודם של פינק (תחת הכותרת הנהדרת “Why Does Daniel Pink Hate Me?“). ובמקום שאצטרך לכתוב, אני יכול לצטט, ולתמצת את דבריה.
יש טעם לציין שבנושא של המלאכה של צדיקים נעזרתי ברשת הלמידה האישית שלי. רציתי לבדוק אם אותה אמירה מופיעה במקורות באותן מילים, וקצת הסתבכתי. שני ידידים עזרו לי למצוא את המקור (שהוא דומה, אם כי לא זהה – מדובר ב-תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לה, עמוד ב).
מרטינז מייחסת את הפופולאריות של הספר של פינק למציאות העגומה של בתי הספר של היום:
The book is a rallying cry for more creativity and arts, especially in K-12 education. It’s hard to argue with that. Stories of schools canceling recess, arts, music, even history and science to focus on boosting math and reading test scores makes your heart hurt. It’s beyond tragic to know in your bones that we are boring kids, wasting their time prepping for tests that don’t matter, and ultimately losing them.
היא מדגישה שלאור זה, כל קריאה לעידוד היצירתיות של תלמידי בתי הספר מבורכת. אבל היא מוסיפה:
What if it’s a misleading accumulation of misinterpreted anecdotes, pseudoscience, made up “exercises” and a profound misunderstanding of math, engineering, and science. Does this help or hurt educators who are trying to improve schools?
הטענה של פינק היא שאפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים – אלה שמשתמשים בתכונות של הצד השמאלי של המוח, ואלה שמשתמשים בתכונות של הצד הימני. מרטינז מיטיבה להסביר, באופן מאד נאמן לפינק, את ההבדלים בין שני הסוגים האלה (ולכן אני שמח לצטט אותה, במקום לנסות לתרגם בעצמי …):
Pink describes so called left-brain characteristics as “sequential, literal, functional, textual, and analytic” and assigns them to programmers, accountants, and people who got good grades in school. According to Pink, these attributes are “…prized by hardheaded organizations, and emphasized in schools.” This is in contrast to right-brain people who are “creators and caregivers, shortchanged by organizations, and neglected in schools.”
הכל נשמע טוב ויפה, אבל גם פשטני למדי, ורחוק מאד מ-“מדעי”. אבל יש בעיה עוד יותר חמורה. פינק מרחיק לכת ומחלק את תחומי העיסוק השונים בין שתי הקטגוריות, של צד ימין, ושל צד שמאל, ולא קשה לזהות שמדובר בחלוקה מלאכותית, ומטעה, למדי. מרטינז כותבת:
To draw a hard line between the sciences and creativity shows a profound misunderstanding of both. I can tell you that programming is as close to composing music as anything else. It’s something that you feel, that you can lose yourself in, that comes from a place inside that is sometimes unexplainable.
זאת ועוד. היא בוודאי צודקת כאשר היא מוסיפה:
It’s a shame that this beauty is often lost in the K-12 curriculum. But that’s a problem with curriculum, not a problem with people’s brains.Building his case on such an impoverished view of creativity in the sciences weakens everything Pink says. It shows a profound misunderstanding of people who aren’t like him and sloppy thinking about the cause and effect relationships he claims exist.
אין ספק שעולם החינוך צריך לינוק ממקורות רבים, ולא רק המחלקות לחינוך או לפסיכולוגיה באוניברסיטאות. אך משום מה, אנשי חינוך רבים רוצים לא רק לינוק, אלא ממש לגמוע, מדבריהם של שורה ארוכה של סופרים פופולאריים ופופוליסטיים בתחום העסקים. וכמובן שאותם סופרים שמחים מאד להשקות אותם. התוצאה היא שגישות פשטניות הארוזות במילים נוצצות אך די ריקות מתוכן חודרות לתודעה הציבורית החינוכית. אני משוכנע שבתי הספר של היום מקדישים מאמץ רב מדי לשינון, ורצוי מאד היה לעודד את היצירתיות. אבל יש לא מעט הוגים חינוכיים שיכולים להראות לנו כיצד לעשות את זה הרבה יותר טוב מאשר טיפוסים כמו פינק.