על עיסוק לילי במידענות, ועל זיהוי “האויב”

נדמה לי שכבר ציינתי, מספר פעמים, שיותר מאשר לצפות בסרטים, או להאזין להקלטות המטפלים בנושאים שמעסיקים אותי, אני מעדיף לקרוא עליהם. כאשר אני קורא אני קובע את הקצב, וגם את הקשב – כאשר אני מאזין להרצאה אני בדרך כלל מגלה, אחרי מספר דקות, שהמילים נשמעות, אבל לא ממש נקלטות. כאשר זה קורא תוך כדי קריאה, אני פשוט קורא את אותו קטע שוב.

אבל כל זה אינו אלא הקדמה המסבירה שאתמול, בשעות הלילה, חרגתי מהרגלי, נכנסתי ל-YouTube, וצפיתי בסרט בן 50 דקות על הוויקיפדיה. הסרט הופק עבור ערוץ הטלוויזיה הציבורי ההולנדי, ומאד התרשמתי ממנו. רואיינו גם מקטרגים וגם מסנגרים, והמפיקים נתנו לבעלי מספר עמדות (אולי זה מפתיע, אבל יש יותר מאשר רק “בעד” או “נגד”) יותר זמן מאשר השניות הספורות שבדרך כלל נותנים למרואיינים בכתבות טלוויזיוניות. התוצאה היא שהמרואיינים הרחיבו מעבר לאמירות הסתמיות שאנחנו בדרך כלל פוגשים סביב הנושא הזה.

הדרך שלי אל הסרט היתה טיפה מפותלת. הכותרת של מאמרון חדש בבלוג של ג’ורג’ סימנס – Am I my brother’s web 2.0 gatekeeper? – עוררה את התעניינותי, ושמתי לב שהשם מתייחס למאמרון באותו שם בבלוג של האנציקלופדיה בריטניקה. ניחשתי שמדובר במאמרון של רוברט מקהנרי, עורך ראשי לשעבר בבריטניקה, שהתייחס לנושא הוויקיפדיה פעמים לא מעטות בעבר, ונחשב כאחד ממבקריה החריפים. סימנס מצטט את מקהנרי:

The thing is, there has always been too much information. That is to say, there has always been a great deal of bad information, or badly presented information, along with the good and the well done. So there has always been a role for the person who had the ability to separate the wheat from the chaff and the temerity to consign the chaff to oblivion….

My point is that there is no need, nor has there ever been one, for “gatekeepers.” The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

אין זה מפתיע שמקהנרי כותב משפטים כאלה, אבל זה אולי כן מפתיע, לפחות טיפה, שסימנס, שדברך כלל איננו מזוהה עם ה-“מחנה” של מקהנרי, מזדהה איתם. הוא כותב:
I find myself agreeing with what the author is saying at stages – i.e. the importance of people (networks) to help make sense of the world.
הסכמה כזאת איננה בדיוק מבשרת על ימות המשיח, על התמזגות מזרח ומערב, אך היא בכל זאת מעניינת, ואף חשובה. החלטתי לקרוא את המאמרון של מקהנרי, ושם למדתי שההתייחסות לתפקיד ה-gatekeeper, לשומר הסף, מופיעה בסרט הטלוויזיוני ההולנדי, והחלטתי לצפות בו. לפני-כן, כמובן, קראתי את המאמרון של מקהנרי שמציין:
My point is that there is no need, nor has there ever been one, for “gatekeepers.” The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

But finding, aggregating, and making sense of information is a useful set of tasks, and it is no surprise that in a decently open economy there arose businesses and other institutions to do so on behalf of persons who would value the service. It’s hard to see what is sinister in this….

קשה להתווכח עם קביעה כזאת. בוודאי אין שום דבר מרושע בנסיון למצוא את הכדאי, ואת בעל הערך, מתוך בליל המידע המציף אותנו, ולא פעם היכולת לעשות זאת בהצלחה וביעילות דורשת הכשרה ואימון. אבל סימנס, שכזכור מוכן להסכים עם הרבה ממה שכותב מקהנרי, בכל זאת מעיר הערה נוספת. במידה די רבה, סימנס חי ברשת (תיאוריית הלמידה שלו, connectivism, טוענת שהלמידה מתרחשת באמצעות יצירת קשרים בין צמתי מידע שונים) והוא מודע מאד לכוח של הרשת. הוא כותב:
Online, like it or not, access trumps authority. Educators need to understand that key distinction.
במילים אחרות, היכולת להגיע בקלות למידע שמהימנותו מוטלת בספק תנצח את האפשרות להגיע למידע מהימן אם ההגעה אליו תדרוש במאמץ רב. סימנס מציין שעלינו להכיר בכך “אם נרצה או לא נרצה”. מפני שסביר להניח שעל פי רוב לא נרצה, אין לנו ברירה אלא לשאוף לכך שכמה שיותר מידע זמין יהיה מהימן, אבל עוד יותר חשוב, שכל אחד ילמד להיות את שומר-הסף המידעי של עצמו.

בין המרואיינים בסרט אנחנו פוגשים את לארי סנגר, שהיה שותף ליוזמה המקורית של הוויקיפדיה בתחילת דרכה. סנגר עזב את הפרויקט לפני כמה שנים, מתוך התחושה שבצורתה הנוכחית, אין לוויקיפדיה היכולת לגשר בין הפתיחות של “כל אחד יכול לערוך” לבין הצורך במהימנות. באחד הקטעים בסרט סנגר אומר:

I think the problem with instant information is that it allows people to avoid the hard work of forming their own opinions, gathering information and sifting through it and really reasoning about it. But this isn’t a problem just about Wikipedia. It’s a problem about the internet. And it’s not a problem about the internet actually by itself at all. The internet is great. The absolutely huge amount of information that’s available on the internet is a wonderful thing. The problem actually is in us.
אינני יודע אם בכך סנגר התכוון להזכיר את המשפט הקלאסי של Pogo:
We have met the enemy, and he is us.
אבל אפילו אם לא, נדמה לי שהוא בהחלט מצליח להתמקד בבעיה האמיתית.

תגובה אחת בנושא “על עיסוק לילי במידענות, ועל זיהוי “האויב””

  1. כמה הערות מהדיוטה, ללא נסיון חינוכי, אבל עם קצת נסיון אוטודידקטי בזכות האינטרנט.(וסליחה מראש שלא היתה לי סבלנות לקרוא את כל הקטעים המובאים באנגלית).אולי זה אישי, אבל נתקלתי בטענה שדווקא סרטים מלמדים יותר טוב, או שזוכרים יותר מה ראינו בהם בגלל שהם פועלים על יותר חושים. אני התמכרתי לפודקאסטים שברשת, שמשדרים קורסים מאוניברסיטאות או הרצאות לקהל הרחב שהועברו במקומות שונים, בישראל או בארה”ב. באופן רגיל לא היתה לי גישה אליהם או שהייתי צריכה להקים את עצמי וללכת לאוניברסיטה הקרובה למקום מגורי בשביל זה. לגבי נכונות המידע באינטרנט, זה נכון שרוב הפעמים שאני מחפשת משהו, החיפוש מביא אותי ישר לוויקיפדיה, ואז קוראים כבר מה שיש שם, פולטים “אה…” וחושבים שהחכמנו, אבל הרבה פעמים אני מצליבה מידע כשזה חשוב לי ובטח שלא מסתפקת בויקי. ובכלל מה שונה המידע באינטרנט מספר או פרופסור שמאזינים לו בעולם האמיתי? גם הם מביאים לך מידע שיכול להיות שגוי או להכיל דעה אחת מוטית.דווקא זמינות וקלות הגישה של האינטרנט חשפו אותי לכל כך הרבה מידע והעשירו את המוח שלי כל כך, שכל פעם שאני עוצרת לרגע לחשוב על זה, אני מתפעלת מחדש. לגבי דבר אחד אני מתלבטת, אולי אם לא היה האינטרנט, הייתי קוראת יותר, כמו שנהגתי בילדותי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *