ווג’וודסקי כותב (בתרגום של אסתי), למשל, ששולחנות כתיבה ייעלמו מן הכיתה. בין היתר, זה מפני ש:
למידה במרחב אינטרנטי מאפשרת לסדר את חדר הכיתה בצורה שתעודד עבודה שיתופית משמעותית יותר.
טענה נוספת גורסת שהתקשוב יביא לקץ של שיעורי הבית. גם במקרה הזה, כמו עם שולחנות הכתיבה והעדר החלוקה לשכבות גיל, אנשי חינוך רבים מציינים שכמעט אין ערך בשיעורי הבית ושהם רק מגבירים את המתח בין התלמידים והוריהם. אבל ההסבר של ווג’וודסקי להעלמותם של שיעורי בית קשור לתקשוב, ודווקא נראה לי בעייתי:
The 21st century is a 24/7 environment. And the next decade is going to see the traditional temporal boundaries between home and school disappear.
ברשימה של ווג’וודסקי יש עוד נקודה שמתקשרת לטשטוש הגבול בין הבית לבית הספר – נקודה שממש מדאיגה אותי. מבחינתי, רבות מהנקודות האחרות שברשימה של ווג’וודסקי סובלות מאותו ניתוק בין אפשרויות הלמידה שהרשת מזמנת – למידה עצמאית, בכל זמן ובכל מקום – לבין הקביעה שהתלמידים ינצלו את ההזדמנויות האלו. הוא כותב שבגלל התקשוב ימי ההורים ייעלמו:
Ongoing parent-teacher relations in virtual reality will make parent-teacher conference nights seem quaint.
התהליך הזה כבר קורה כאן ועכשו בתיכונים ובחטיבות הביניים באמצעות תוכנות שונות כגון סקולי, משוב, i-contact ועוד. כאמא לילד בחטיבה אני יודעת בכל יום מה מצב הציונים שלו ומה מצב ההתנהגות שלו.
ואולי מה שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בחזון של ווג’וודסקי הוא תיאור הלמידה כפעולה אישית. הוא אמנם מדגיש את החשיבות של טכנולוגיות חברתיות, אבל התמונה שמצטיירת מתוך הרשימה שלו היא תמונה של למידה פרטנית. אין התייחסות לכך שתלמידים באים לבית הספר כדי להפגש – כדי לנגן בתזמורת או להעלות הפקה בימתית, או להשתתף בפעילות ספורטיבית. המפגש בין תלמידים מרקעים שונים, בעלי טעם שונה, הוא בין התפקידים החשובים של בית הספר. התקשוב ללא ספק תורם רבות להרחבת האופקים הלימודיים של תלמידי בית הספר. אבל זה רק פן אחד של מה שבית הספר צריך לעשות. כאשר אני קורא את הרשימה של ווג’וודסקי אני חש אי-נוחות מפני שהיא יוצרת אצלי החשש שהפן הזה הופך להיות הפן היחיד שחשוב בבית הספר.
אני מודה לך על האבחנות שלך וברצוני להוסיף לכך מעט.
אתחיל דווקא מסוף המאמרון שלך. אני מזדהה אתך בהחמצה של רי'צרד ווג'וודסקי בעניין בית הספר כמקום מפגש. אחד הדברים שאנחנו מחמיצים בהתלהבותנו (המוצדקת בחלקה) הוא חשיבותה של החיברות. זה אולי התפקיד החשוב ביותר של בית הספר כיום הן לצרכים של הבנת בתחום מקצועות הלימוד והן, ואולי בעיקר, להתנהלותנו התקינה כבני אדם. הראיה של בית הספר כמקום של לימוד תיאורטי בלבד חוזרת עוד ועוד במשך שנים, וזו ראיה צרה מאד שאינני מסכים אתה.
בעניין קביעתו של רי'צרד ווג'וודסקי שבתי הספר יהיו בעלי אופי של 24/7 environment, ברצוני להעיר שבני אדם זקוקים, גם בעבודתם, לפסקי זמן, לניתוק, מסיבות שונות אבל בעיקר למען השפיות. מעבודותי השונות אני מכיר את המצבים שבהם מצפים ממך, גם אם הציפייה איננה מבוטאת באופן מפורש, להיות זמין כל העת כאשר זקוקים לך (כולל שבתות וחגים). לדעתי אין זה מוצדק ואין זה תורם לבריאות הנפשית שלנו. אנשים זקוקים לעתים לפסקי זמן רציפים שבהם יעסקו בעניינים שאינם שייכים כלל ללימודים, במקרה של התלמידים שלנו, או לעבודה, ולקרוא למשל ספר טוב, לשמוע יצירות מוזיקליות או סתם לבלות עם המשפחה, ואפילו סתם כדי לבהות באוויר.
אפילו ג'ף אוטכט (Jeff Utecht), בלוגר פריק, מציין שלפחות אחת לשנה הוא יוזם “החשכת מסכים” שבהם הוא איננו משתמש במחשב שלו, בפלאפוןשלו, או בכל מכשיר אחר בעל מסך ואת הזמן הוא מקדיש לאשתו, למשפחתו ולעניינים אחרים שמתחשק לו לעסוק בהם.