חוזרים על עצמנו – לטוב ולרע

לטוב או לרע, כאשר כותבים לבלוג בתדירות גבוהה הנושאים והגישות נוטים לחזור על עצמם. גם אם התחום שעליו כותבים משתנה ומתפתח, וגם עם ההבנה שלנו כלפיו גם מתחדדת ו/או מתעדנת, כמעט בלתי אפשרי לא לחזור על עצמנו. כאשר זה קורה הקוראים יכולים לזנוח את הבלוג מפני שהוא איננו מאתגר אותם, או אולי להמשיך לקרוא – לא מפני שהוא מחדש עבורם, אלא מפני שהוא מחזק את מה שהם כבר חושבים.

לפני קצת יותר מחודשיים טרי פרידמן חידש את הבלוג שלו. הוא עבר לשרת אחר, עיצב את הבלוג מחדש, והכניס מספר שכלולים שמיועדים להקל על הקורא למצוא את מה שהוא מחפש. ובמסגרת החידושים האלה הוא החליט גם לפרסם מחדש כמה מהמאמרונים הישנים שלו שנראים לו רלוונטיים, או פשוט מעניינים, גם היום. פרידמן מסביר ש:

אין לי ספק שפרידמן צודק. בהחלט מרתק אותי לחזור לכמה מהסוגיות שהעסיקו את התקשוב החינוכי לפני מספר שנים … ולגלות שמעט מאד השתנה. אבל נדמה לי שמבלי להתכוון לכך פרידמן גם מחזק את הדעה שאני משמיע כאן פעמים רבות – שיותר מאשר הבלוג משרת את קהל הקוראים, הוא משרת את מי שכותב אותו. אחרי כמעט ארבע שנים של הבלוג הזה, ומעל 600 מאמרונים, אני מודע היטב לכך שלא קשה לנחש מה אני אכתוב על נושא תקשובי זה או אחר. אני מקווה שהדברים מעניינים, אבל ספק אם הם מפתיעים.

כך גם לגבי הבלוג של פרידמן. אפשר למצוא הרבה שמאד שמעניין בו, ואני קורא אותו מפני שלעתים קרובות הוא מאיר היבטים של התקשוב החינוכי שאליהם אחרים אינם מתייחסים (אם כי אני מניח שיש בלוגרים אחרים שאינני מכיר שכן עושים זאת). אבל כמעט ואין הפתעות. ודווקא מפעל פרסום המאמרונים מן העבר של פרידמן רק מחזק את העובדה הזאת, גם אם פרידמן מבטיח לנו שכל מה שהוא מפרסם נבדק, וזוכה לפרסום רק אם לדעתו הוא עדיין רלוונטי. וכמובן שאין זה אומר שאין ערך בפרסום מחדש, או בחזרה לדברים שנכתבו בעבר. החזרה הזאת מאפשרת לנו לעקוב אחר התפתחות המחשבה של עצמנו – ואם איננו עושים זאת, הדברים החדשים שנכתוב אינם ניזונים מהנסיון המצטבר, וערכם פחות – גם לעצמנו, וגם לקוראינו.