מספר מילים על שתיקתו המתמשכת של בלוגר

ברור לי שחייו של אף אחד לא שובשו, ושהבנותיו החינוכיות של אף אחד לא ניזוקו, כתוצאה מכך שבמשך מספר שבועות לא הצלחתי לפרסם דבר בבלוג הזה. כזכור, פעמים רבות בעבר ציינתי שבראש ובראשונה שהבלוג הזה מרשת את המחשבות של עצמי. לכן, אין זה מפתיע שאם ההפסקה הארוכה מהכתיבה לבלוג השפיעה על מישהו, היא השפיעה עלי. אינני רגיל לדממה בלוגית מתמשכת של מעל שלושה שבועות. חום הקיץ אמנם גרם להאטה בקריאת המקורות שעליהם אני בדרך כלל עובר, אבל האמת היא שהצלחתי לקרוא הרבה, ולסמן לעצמי קטעים רבים שנראו לי ראויים להתייחסות. הבעיה המרכזית היתה כאשר התיישבתי בכוונה לכתוב … והעייפות (ואולי פשוט הרצון לבלות בדרך שדורשת פחות ריכוז … כמו לצפות בטלוויזיה, למשל) והחום ניצחו אותי.

נוצר מצב שבו קראתי מאמרונים שעליהם רציתי לכתוב, אבל והסתפקתי בקריאה בלבד. שוב, אין בכך שום פסול. אני הרי קורא כדי לגבש את התובנות של עצמי. אבל בימים "רגילים" קריאת המאמרונים האלה דרבנה אותי להתיישב ולכתוב עליהם – גם על מנת ליידע אחרים, וגם כדי לעשות סדר בראש שלי עצמי – והנה, לא רק נתקלתי בקושי לכתוב, אלא גם גיליתי ששום דבר לא קרה כתוצאה מכך שלא כתבתי. אפשר להגיד שגיליתי שאין צורך לכתוב.

מה המשמעות של "אין צורך"? גיליתי (אם לא ידעתי זאת לפני-כן) שהתקשוב החינוכי ממשיך להתקדם (או לדשדש) לאיטו, ללא כל קשר להרהורים שאני מעלה כאן. אפילו כאשר אינני נובח, השיירה ממשיכה לעבור. אולי טיפה מוזר לציין זאת, אבל המציאות הזאת עוררה בי שאלות "קיומיות".

שנים רבות מלווה אותי אמירה משנאית (מסכת מגילה, פרק א', משנה ג'):

איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. פחות מכאן הרי זה כפר.
פירשתי את האמירה הזאת שעל מנת להיחשב כעיר, ישוב זקוק למספר מסויים של אנשים שעוסקים ברוח, ולא רק בחומר. קיוויתי שהבלוג הזה יוכל להוות מרחב ל-"בטלה" הרוחנית ב-"עיר" החינוכי-תקשובי שלנו, כך שלצד המורים והמפקחים שעוסקים בעבודה היום-יומית של הטמעת התקשוב לא נתעלם משאלות, מהרהורים, ומלבטים שדורשים מאיתנו לחפש את הכיוון הרצוי.

שוב, ההרהורים האלה אינם חדשים לבלוג הזה. לא פעם אני שואל לגבי המטרות החינוכיות השונות של גישות שונות לתקשוב. כמו-כן, אני מקווה שאני מרבה להצביע על הקשיים השונים הניצבים בפני הטמעה מוצלחת של התקשוב לתוך המערכת. אבל בערבים החמים של הקיץ, כאשר קשה להתרכז בכתיבה, הקשיים והשאלות האלו נעשות למשהו "רציני" יותר מאשר שאלות על טקטיקה או אסטרטגיה, או אפילו שאלות על מידת ההתאמה של כלי זה או אחר למטרה חינוכית זאת או אחרת. הרי כאשר אני מגלה שאפשר לחיות בלי להתיישב כל לילה ולרדוף אחר הניסוי ה-"מדוייק" שרק מידי פעם מצליח להביע את הרעיון המעורפל שבראש, אני שואל את עצמי עד כמה כל זה כדאי.

אבל אחרי כל הכתיבה הדכאונית הזאת, אין מה לחשוש. כאשר יהיה קצת קריר יותר אני בטוח שאחזור לכתיבה., גם אם אף אחד מלבדי באמת זקוק למה שמתפרסם כאן.

2 תגובות בנושא “מספר מילים על שתיקתו המתמשכת של בלוגר”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *