גם בזה הדיגיטליות לא תציל אותנו

כאשר מדברים על התקשוב בחינוך המחשבה מתמקדת, באופן די טבעי, בכלים דיגיטליים והשימוש בהם בכיתה. היות ועל פי רוב הלמידה מתרחשת (אם היא מתרחשת בכלל) בתוך הכיתה, יש משהו מאד הגיוני במחשבה הזאת. אבל התקשוב כבר מזמן פרץ את גבולות הכיתה וחדר לתוך תחומים רבים נוספים במרחב החינוכי. השימושים ה-“חינוכיים” המוצעים של Blockchain, למשל, אינם קשורים באופן ישיר ללמידה (אם הם קשורים אליה בכלל), אלא להיבטים צדדיים של עולם החינוך כמו רישום ותיעוד הישגי הלומדים. ויש פעמים שבהם הפריצה החוצה מהכיתה היא ממש לתוך המרחב הפיסי של התלמיד.

בחודש מרץ השנה ג’פרי יונג (Jeffrey R. Young) כתב ב-EdSurge על:

The School Hall Pass Is Going Digital. Is That a Good Thing?

יונג תיאר מערכת שמופעלת במחוז במדינת פנסילבניה: תלמידים שמבקשים לצאת לשירותים או לספרייה פותחים אפליקציה על ה-iPad שלהם (בית הספר הנפיק מכשירי iPad לכלל הסטודנטים) ומביאים את המכשיר למורה שצריך לאשר את היציאה מהכיתה באמצעות הקוד האישי שלו. האפליקציה מפעילה שעון עצר דיגיטלי שמראה לכל איש סגל שרואה את התלמיד מחוץ לכיתה כמה זמן הוא כבר שהה מחוץ לכיתה ומהי מטרת אותה יציאה. הכתבה מצטטת את מפקח המחוז שמסביר שלאחרונה היו מקרים רבים שבהם תלמידים ביקשו לצאת כדי לפגוש חברים במסדרונות בית הספר, ובאמצעות המערכת ניתן לפקח על פניות כאלה ולמנוע מתלמידים מסוימים לצאת מהכיתה באותו הזמן.

כצפוי, המעקב הדיגיטלי שהאפליקציה הזאת מאפשרת מעורר הרהורים בנוגע לפרטיות התלמידים. הכתבה מצטטת קטע מתוך עצומה של הורים שמתנגדים למערכות כאלו. ההורים כותבים ש:

students don’t deserve the extra stress of considering how their bathroom break will be perceived by others when they leave the classroom.

הטענה הזאת זכתה לתגובה מעניינת של מנכ”ל של חברה שמפתחת אפליקציה של אישורים דיגיטליים (לא זאת שבשימוש בפנסילבניה):

“Our biggest obstacle to selling,” says Tvenstrup, “is when a school isn’t culturally ready to make these kinds of changes yet.”

במילים אחרות, לפחות בעיני אותה חברה הכיוון ברור וזה רק עניין של זמן עד שבתי הספר יבינו שהם צריכים, ואולי אפילו רוצים, מערכת כזאת והפיקוח שהיא מאפשרת.

אפשר כמובן לשאול כיצד מערכת שעוקבת אחרי תלמידים שיוצאים מהכיתה קשורה לחינוך. הרי על פניו אין קשר. אבל יש כאן התפתחות די הגיונית. ידוע לכולם שמדיה חברתית אוספת מידע אודות המשתמשים, ויש בתי ספק שבודקים את פעילות התלמידים במדיה חברתית גם מחוץ לשעות הכיתה. יש חברות שמפתחות, כבר מספר שנים, מערכות שלטענתן מסוגלות לבחון את מידת הריכוז של התלמיד בעת השיעור (כדי, כמובן, לעזור לו להתמקד בנעשה בכיתה). אז למה להסתפק רק במעקב אחר התלמיד כאשר הוא בתוך הכיתה אם אפשר לעשות זאת גם כאשר הוא נמצא במסדרון? (במהלך השנים דיווחתי כאן מספר פעמים על פיתוחים מהסוג הזה. מעניין במיוחד הוא אחד מלפני כמעט חמש שנים.)

אבל הדיגיטליות מסוגלת להרבה יותר. אין סיבה לעצור במעקב אחר התלמידים בעת הימצאם במסדרונות בית הספר כאשר יש כלים שינבאו מה התלמידים האלה יעשו העתיד (נוסח “דו”ח מיוחד“) במיוחד אם בדרך הזאת ניתן להתמודד עם בעיה הרבה יותר רצינית. וזה מביא אותנו לכתבה מלפני כשבועיים ב-Wired שמדווחת ש:

In the past several years, a host of companies have sprouted up, all promising a variety of technological interventions that will curtail or even eliminate the risk of school shootings.

ללא ספק מקרי הירי בבתי ספר בארה”ב הם מכה קשה לחברה, ועל פניו הרעיון של גיוס הטכנולוגיה כדי למנוע אותם די הגיוני. (נתעלם לרגע מהעובדה הפשוטה, והכנראה יותר מדי הגיונית, שהחמרת התנאים להשגת כלי נשק היתה מפחיתה בהרבה את הצורך בפתרונות טכנולוגיים כאלה.) הכתבה סוקרת מספר פרויקטים שמבקשים לגייס טכנולוגיות שונות על מנת להבטיח את בטחון התלמידים בבתי הספר. כותב המאמר, כריס גיליארד (Chris Gilliard) שכעת משמש כעמית מחקר ב-Shorenstein Center on Media, Politics and Public Policy אשר באוניברסיטת הרווארד, מתאר כמה מאלה:

The proposed “solutions” range from tools that use machine learning and human monitoring to predict violent behavior, to artificial intelligence paired with cameras that determine the intent of individuals via their body language, to microphones that identify potential for violence based on a tone of voice.

הסיכוי שאיסוף מידע מאסיבי אודות התלמידים בבתי הספר ורישות הכיתות והמסדרונות במיקרופונים ובמצלמות מעקב יעצרו את מקרה הירי הבא נמוך ביותר. גיליארד בצדק מציין שדפוסי הפעולה של היורים השונים בבתי הספר אינם מספיק דומים כדי לדלות מהם מידע שימושי. בנוסף הוא מדגיש שבגילאי בית ספר התיכון וחטיבת הביניים האישיות של בני הנוער נמצאת בהשתנות מתמדת כך שאיסוף מידע אודותיהם לא יוכל לשמש בסיס לניבוי התנהגות עתידית. וכמובן שמעבר לכך:

If society were to deploy every surveillance and analytical tool available, schools would be hardened to a point where even the most anodyne signs of resistance or nonconformity on the part of young people would be flagged as potentially dangerous—surely an ongoing disaster for the physical, social, and emotional well-being of children, for whom testing boundaries is an essential element of figuring out both themselves and the world they live in.

כל עוד החברה האמריקאית מסרבת להתמודד עם הקלות הבלתי-נסבלת של השגת כלי נשק הסכנה של ירי המוני בבתי הספר תישאר מציאותית ביותר. הפיכת הכיתות והמסדרונות לבית כלא שבו התלמידים נמצאים תחת עין פקוחה תמידית לא תפתור את הבעיה, ורק תחריף את ההתקדמות המתמשכת לקראת אוכלוסייה שנמצאת במעקב מתמדת – התקדמות שכבר מורגשת במקומות רבים בעולם. למרבה הצער, זה לא ימנע מחברות טכנולוגיה להציע דרכים עוד יותר חודרניות כדי לרדת, לכאורה, לנפש האפל של האדם (בשם הבטיחות, כמובן), ותוך כדי כך להרוויח.

ואולי בכל זאת יש הגיון בפיתוחים כאלה. הרי אחד מתפקידי בית הספר הוא הכנת הנוער להשתלבות מוצלחת בחברה הבוגרת. תלמידים שיתרגלו להיות תחת מעקב תמידי בבית הספר היום בוודאי יתפתחו להיות אזרחים טובים בעולם של מחר.

2 תגובות בנושא “גם בזה הדיגיטליות לא תציל אותנו”

  1. מהפיכת הידע הפכה אותנו לצרכנים אובססיביים מעט לידע. הכל אנחנו חייבים לדעת, לנתח, לצפות. הכל כמובן דרך נתונים סטטיסטים וטכנולוגיים, לפקח, לנטר ולמדוד. האמנם? אני פותחת כל יום בכיתתי במילוי המשוב: אביזר טכני נוח שמטרתו לוודא מי הגיע לכיתה. בתקופת הקורונה חובה היה למלא עד שעה מתחילת יום הלימודים. וכך במקום להרים ראש, לפגוש תלמיד בחיוך, לנהל שיחה על ענייני הבוקר, ראשי ועיניי במחשב. כן, זה חשוב, אבל יש מחיר. האם באמת אנו רוצים לפגוש תלמידים ‘בחוץ’ ובמקום לשאול אותם בפשטות – מה שלומם? מה אתם עושים בחוץ? אולי צריך סיוע? – לבדוק במסך כמה זמן היו בחוץ. זה מה שחשוב- הנתון הסטטיסטי, או העובדה שהתלמיד בחוץ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *