לפני שמונה שנים, לקראת שנת הלימודים האקדמית של 2014-15, קליי שירקי (Clay Shirky) פרסם מאמרון ב-Medium בו הוא הסביר:
הטענה של שירקי היתה די פשוטה: התעסקות הסטודנטים שלו במחשבים הניידים ובטלפונים שלהם הגיעה לרמה שבה הם, סטודנטים איכותיים באוניברסיטה יוקרתית, אינם מצליחים להתמקד בנעשה בשיעור. שירקי לא היה הראשון להתלונן על הסח הדעת שנגרם בגלל השימוש בכלים דיגיטליים אישיים בשיעורים. אבל הוא דמות מוכרת שפרסם ספרים על כיצד מדיה חברתית משפיעים לטובה על העולם שלנו. בגלל זה ההחלטה לדרוש את סגירת הניידים הכתה גלים. (במסגרת קצת אחרת אני הזכרתי את המאמרון של שירקי כאן לפני כחצי שנה.)
שירקי ציין אז שלא היה לו קל לנקוט בצעד הזה, במיוחד מפני שהוא דווקא עוסק בהיבטים החיוביים של כלים דיגיטליים, והאיסור על השימוש בכלים האלה עמד בסתירה לתפיסה החינוכית שלו. אבל בכיתה הוא מצא את עצמו בתחרות שבה לא היה לו סיכוי לנצח:
it’s my job to be more interesting than the possible distractions, so a ban felt like cheating. And finally, there’s not wanting to infantilize my students, who are adults, even if young ones — time management is their job, not mine.
נזכרתי בסיפור של שירקי בעקבות כתבה מאת טיילר רבלין (Tyler Rablin), מורה בתיכון במדינת וושינגטון עם כעשור של נסיון בהוראה, כולל בעזרת כלים דיגיטליים עליו הוא מדווח בבלוג שלו. בכתבה שהתפרסמה ב-EdSurge לפני חודש רבלין תיאר את:
רבלין כותב שלפני שנתיים הוא התלהב מאד משילוב טלפונים סלולריים לתוך הכיתה. הוא היה בטוח שביכולתם של הכלים האלה להעצים את הלמידה. אבל עם הזמן משהו השתנה, והוא כותב שבשנת הלימודים הקרובה הוא לא ירשה לתלמידיו להכניס אותם לכיתה:
Why? Because attention is a limited resource and kids are spending too much of it distracted by their phones. It’s a losing battle for kids and their brains.
בצורה שמאד מזכירה את שירקי, רבלין סוקר את הנסיון שלו בכיתה ומדגיש שתחילה הוא ועמיתיו מצאו דרכים חיוביות לשלב את השימוש בטלפונים של התלמידים בשיעור, אבל עם הזמן האיזון העדין בין השימוש הלימודי לבין הסח הדעת הופר:
Fast forward a few years, and the field of app design has changed just enough to disturb the balance. If a student has their phone out, there’s an endless stream of notifications flooding their home screen with reminders to check in—social apps telling them they’ve been tagged in photos or videos, game notifications letting them know they’ve been challenged by a friend.
הנסיון שלי בכיתה הוא מהרבה לפני תקופת הטלפון הסלולרי. כמובן שגם לפני הדיגיטליות תלמידים מצאו כלים שמשכו את תשומת ליבם יותר מאשר הנעשה בשיעור. כמו-כן, אני מודה שלעתים קרובות (ולפעמים בצדק) הפסדתי ב-“מלחמה” בין “החומר הנלמד” לבין הכלים של אז. אבל קל להבין שהמצב היום חריף יותר בהרבה. במאבק על תשומת לב התלמידים בין המורה בכיתה לבין הטכנולוגיות הדיגיטליות הנוכחיות הסיכוי שהמורה ינצח שואף לאפס. אפשר להבין את רבלין כאשר הוא כותב:
It’s frustrating to me when people make comments like, “We just need to make the curriculum more engaging and then they won’t even want to be on their phones.”
To those people I say: my lesson can’t compete with the latest game that just came out. We work with students who increasingly crave immediate gratification.
אני חייב להודות שבמשך די הרבה זמן הייתי אחד מאלה שאמר משהו דומה למה שרבלין מצטט. הרי זמינות הדיגיטליות היא היום חלק בלתי-נפרד מהמציאות שלנו. אי אפשר, או לפחות לא הגיוני, לא ליישר איתה קו, לפחות עד גבול מסוים. קשה לדמיין כיתה לימודית היום שלא משלב כלים דיגיטליים.
אבל חייבים גם להודות שהכוחות אינם מאוזנים. אפילו אצל המחוזות העשירים ביותר תקציב בית הספר איננו יכול להתחרות עם הסכומים האדירים שחברות ההיי-טק משקיעים בבנייה ובהפצה של כלים שמטרתם המרכזית היא לכידת תשומת הלב של המשתמש. יש חברות שיטענו שהפיתוחים שלהם מסוגלים, ואף מיועדים, לעורר עניין ולסייע בלמידה, אבל כמו ששירקי לפני שמונה שנים, ורבלין היום, מעידים, זאת איננה המציאות בכיתה. בכיתה, באופן קבוע, הטכנולוגיה מנצחת.
רבלין מבסס את ההחלטה שלו לא רק על הנסיון האישי שלו, נסיון שבעיני לגמרי אמין, אלא גם על תפיסות של חוקרים שטוענים שהשימוש בטלפון הנייד מביא להתמכרות. בעיני אלה טיעונים חלשים ואפילו מפוקפקים. לטעמי ההגזמה בנושא הזה איננה תורמת לטענה שלו. ההסבר של שירקי נשמע אולי קצת פשטני, אבל בעיני הוא משכנע יותר. הוא כותב:
I’ve stopped thinking of students as people who simply make choices about whether to pay attention, and started thinking of them as people trying to pay attention but having to compete with various influences, the largest of which is their own propensity towards involuntary and emotional reaction.
נאמן לתפיסה החברתית שלו, שירקי כתב אז שהוא רואה את עצמו שותף לסטודנטים שלו בנסיון שלהם להתגבר על מסיחי הדעת שסביבם. אני בטוח שרבלין בונה שיעורים שיכולים לעורר ענין אצל תלמידיו, אבל אני חושש שבמידה לא קטנה האיסור על השימוש בטלפונים בכיתה הוא עבורו סוף פסוק ואין אצלו ההתמודדות שיש אצל שירקי – התמודדות שנובעת מההכרות בעובדה שגם הוא חלש מול הקריצות התמידיות אשר בטלפון.
כאשר בספריו שירקי תיאר את הערך האדיר שהגישה למידע ולקשרים חברתיים שהאינטרנט מאפשר, הוא צעד לפני המחנה. כך כנראה גם לפני שמונה שנים כאשר הוא זיהה שהכלים האלה מקשים על ההתנהלות הלימודית בשיעור. שמונה שנים מאוחר יותר נדמה שהמצב רק מחריף, ועל אף הרצון שלהם לשלב כלים דיגיטליים בכיתה, רבקין ואנשי חינוך אחרים מגלים שלא רק תלמידיהם אלא גם הם עצמם חלשים מול העוצמה של הפיתוחים של חברות ההיי-טק. הלוואי והיה אחרת.
לתחושתי הלמידה הטכנולוגית מסייעת היכן שיש לסטודנט עניין. אני מוצאת פער בין הקוריקולום שלדעתי חשוב ללמד לבין תחומי העניין הסטדנטיאלים. הלימוד מצטמצם לתחומי עניין אלו ויש קושי בהרחבת הדעת למה שלא מתאים לי. במקומות אלו עולה הבית הדעת. טכנולוגיה הינה כלי עזר וכך יש להתייחס אליה. היא אינה מחליפה למידה והיא אינה מטרת הלמידה. במקרים מסויימים היא מסייעת אבל יש מקרים בהם היא מכשילה.
אז מה עושים?