של מי המידע הזה?

לאחרונה מספר מרצים וסטודנטים במכללה שבה אני עובד נתקלו בבעיה – הם גילו שאין גישה לחומרי הלמידה בקורסים בסביבת ה-Moodle של המכללה שעברו יותר משנתיים מאז שהסתיימו. יתכן ומדובר בתקלה טכנית שתתוקן בקרוב, אבל אנשי הסיוע הטכני אינם מזדרזים לטפל בה, ובמקום זה הם שואלים למה החומרים הישנים האלה נחוצים בכלל.

אפשר להשיב לשאלה הזאת עם מגוון סיבות. המרצים שהעלו חומרים לאתרי הקורסים שלהם, למשל, מעצבים את הקורסים הנוכחיים שלהם, והם מעוניינים לראות מה הם עשו בעבר. (יש גם, כמובן, מרצים שפשוט רוצים לייבא את הקורסים הישנים במלואם, מבלי שהם יעברו עריכה או עדכון.) לעומת המרצים, סטודנטים רוצים לעבור על דברים שהם למדו בקורסים קודמים – אולי כדי להתכונן למבחן, אולי להשתמש בחומרים שנמצאים בביבליוגרפיה, ומסיבות אפשריות נוספות. ויתכן מאד שהם רוצים למצוא עבודות שהם העלו למרצים, או דברים שהם כתבו בפורומים. במכללה אנחנו מעודדים את השימוש בבסיסי נתונים ב-Moodle כך שמאגרי מידע של חומרים מעניינים נבנים ונגישים לכלל הסטודנטים בקורס. הגיוני שסטודנטים ייזכרו בחומרים שהופיעו במאגרים האלה וירצו להגיע אליהם. אין מי שמערער עם כך שהמכללה צריכה להתמודד עם עלות האחסון, אבל עד היום היא ראתה לנכון לאפשר למרצים גישה מלאה לקורסים הישנים שלהם, ולאפשר לסטודנטים גישה לקורסים עד שלוש שנים אחרי סיום הלימודים.

סוגיה דומה לבעיה הזאת עלתה לפני שבוע בבלוג של דיוויד ג’ונס, מרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטה באוסטרליה. ג’ונס כותב שבאוניברסיטה שבה הוא למד לתעודת הוראה הוא, ושאר הסטודנטים, חויבו לבנות פורטפוליו דיגיטאלי (על בסיס Mahara). החובה הזאת נבעה מכך שהאוניברסיטה רצתה שהפורטפוליו ישמש כרטיס ביקור עבור בוגריה כאשר אלה יחפשו משרות עבודה בבתי ספר. הסבר זה נפוץ בספרות על השימוש בפורטפוליו, ויש לציין שיש בו מידה גדולה של הגיון.

אבל לפני קצת זמן, כאשר ג’ונס ביקש לעיין בפורטפוליו שלו, הוא גילה שאין לו גישה אליו. הוא חיפש אותו במקום שבו אוחסן בעבר ומצא שהוא איננו. האוניברסיטה שלו כנראה הפסיקה לשמור אותו בשרתים שלה. כולנו, כמובן, מכירים מצבים שבהם אתרים יורדים מהרשת. לא פעם אנחנו מגלים שדפים שאנחנו רוצים לעיין בהם שוב נעלמו. לטוב או לרע, זה כנראה חלק אינטגראלי ממציאות הווב. אבל האוניברסיטה שבה ג’ונס למד עודדה את הסטודנטים שלה לנהל פורטפוליו. היא ראתה בעריכת פורטפוליו ערך. דווקא ערך מהסוג הזה לא מתבטל כאשר סטודנט מסיים את לימודיו. להיפך, מפני שמדובר בפורטפוליו שמשקף את הישגי הסטודנט, אחרי סיום הלימודים הערך שלו גדל. זאת הסיבה המרכזית שבגללה נטישת הפורטפוליו בעייתית. וכמו שג’ונס מציין, היה אפשר לצפות שהסטודנטים לפחות יקבלו הודעה על כך שהחומרים שלהם כבר אינם נשמרים, ויינתן להם זמן להעתיק ולשמור את מה שהם רוצים. ג’ונס כותב:

If institutions provide an institutional eportfolio system, doesn’t this imply a larger burden of support? Moving beyond the forget about the student once they graduate approach to maintaining a life-long relationship? I’m sure I read something like that in some marketing spiel.
אני נוטה לחשוב ששני המקרים שתיארתי כאן אינם יוצאי דופן. בעידן שבו הזרם של פייסבוק עובר במהירות בזק, ומה שאיננו חדש כבר נשכח, כמעט אנכרוניסטי לצפות שהקבצים הישנים שלנו עוד נשמרים (או לפחות נשמרים על ידי מישהו אחר מאשר ה-NSA האמריקאי). בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה מודעים למציאות הזאת, ולכן הם אינם חוששים שיותר מקומץ מרצים או בוגרים יבקשו להגיע לחומרים ישנים. יתכן שמספר האנשים שישימו לב, או יתלוננו, מספיק קטן כך שקל יותר להתמודד איתם מאשר לדאוג לשמירת הקבצים. זאת ועוד: אנחנו טובעים בכמויות אדירות של מידע – האם זה באמת מפריע שחלק מכל המידע הזה הולך לאיבוד? כדאי גם לזכור שלעתים קרובות הקבצים שאנחנו שומרים הם רק טיוטות, ציוני דרך בתהליך של גיבוש המחשבה. מעטים מאיתנו שומרים כל פיסת נייר שעליה שרבטנו, ואין טעם להתרגש אם השרבוטים הדיגיטאליים שלנו נעלמים.

אבל בכל זאת יש משהו מאד בעייתי בהתייחסות של “למה שיהיה לכם צורך בקבצים ישנים?” מהסוג הזה על ידי מוסדות להשכלה גבוהה. הלמידה לאורך כל החיים הפכה לסיסמה בחברה כולה. ביטול הגישה לחומרי למידה – אם החומרים שסטודנטים יצרו ושמרו בפורטפוליו על גבי השרתים של המוסדות בהם הם למדו, או אם חומרי למידה שבאמצעותם למדנו כאשר היינו רשומים כסטודנטים – פוגע בעקרון החשוב הזה. מוסדות שאינם שומרים על המידע שהופקד אצלם – אם של אנשי סגל ואם של סטודנטים – מעבירים מסר שסותר את המטרה שלשמה הם קיימים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *