מה שהיה …

ג’וסטין רייך הוא היום מנכ”ל ה-Teaching Systems Lab שבאוניברסיטה MIT. שנים רבות הוא מעורב בנושאים הקשורים לטכנולוגיות בחינוך. נדמה לי שציטטתי אותו כאן לראשונה ב-2008 כאשר הוא התייחס בחיוב לשימוש באמצעי כלי מדיה חברתית לעידוד הכתיבה בקורסים שהוא לימד. ב-2012, כאשר היה בהרווארד, דיווחתי על מחקר שהוא ערך שמצא שמורים אמנם שילבו כלים שיתופיים דוגמת ויקי בקורסים שלהם, אבל השימוש הזה לא כלל פעילות שיתופית של ממש. רייך אז כתב:

In general, our findings cohere with 30 years of educational technology research. There are a handful of teachers who make remarkable use of new technologies, but for the most part, when teachers adopt new technologies, they use them to extend existing practices rather than to develop innovative practices.

התובנה הזאת מלווה את רייך לאורך כל הדרך המחקרי שלו. ב-2014 משרד החינוך האמריקאי פתח במחקר בן שלוש שנים על ההשפעה של האקדמיה של קהאן על התלמידים שנעזרו במשאב הזה. רייך חזה אז שתוצאות המחקר יראו שציוני התלמידים במבחנים אולי ישתפרו, אבל גם שלא יורגש שוני בדרכים המסורתיות שבהן מתרחשות ההוראה והלמידה בבתי הספר. הוא כתב:

The schools that want more rich project-based learning, they focus on — wait for it — rich project-based learning. They put their time, money, procurement, political will, and professional development resources towards the desired activity. Sticking kids in front of computer-generated worksheets helps kids do better on other computer-generated worksheets.

לפני שנתיים ציטטתי את רייך שוב, אם כי זה היה משהו שהוא כתב ב-2014. נדמה לי שזאת הציטטה שלו האהובה עלי. במה שהוא כינה Reich’s Law of Doing Stuff הוא פסק:

students who do stuff in a MOOC or other online learning environment will, on average, do more stuff than those who don’t do stuff, and students who do stuff will perform better on stuff than those who don’t do stuff.

אגב, רייך קבע תופסת לחוק הזה שהתייחסה לכדאיות של הרבה מהמחקרים שנערכים בתחום השימוש בתקשוב בחינוך:

if a study of online learning simply shows that activity predicts further activity or effort, maybe we need not spend time writing up that study.

אבל כמובן הבעיה עם הקביעה הזאת היא שזה מייתר חלק ניכר מהמחקר בתקשוב החינוכי.

מכל זה אפשר להבין שקל לי להזדהות עם רייך. במהלך השנים הוא מבקש לקדם את השימוש הפדגוגי בטכנולוגיות חדישות, אבל שומר על ביקורתיות כלפי ההגזמות התכופות (והצפויות) של אלה שעבורם החינוך הוא שוק שלתוכו אפשר להזרים עוד ועוד טכנולוגיות יקרות במקום להיות מרחב שמקדם למידה. בכתבה שהתפרסמה לפני כשבועיים ב-Chronicle of Higher Education רייך בוחן את המצב של התקשוב החינוכי לאור מגפת הקורונה. באופן כללי הוא מתאר שלוש גישות כלליות לשילוב התקשוב בחינוך. הוא מכנה אותן הגישה הכריזמטית, הסקפטית, והמעשית.

כדי לאפיין את הגישה הכריזמטית, גישה שמזהה בכל המצאה חדשה הדבר הגדול הבא שיחולל את השינוי המיוחל בחינוך, רייך מביא מספר דוגמאות מהעיתונות של התקופה האחרונה. ואכן, שוב אנחנו שומעים את אותן הקלישאות ששמענו כבר פעמים רבות. מתברר שסגירת מוסדות חינוך פיסיים בגלל המגפה מעניקה הזדמנות להוציא את האמירות האלו מהנפטלין ולהשמיע אותן שוב – בלי בושה. רייך כותב:

2012 called, and it wants its techno-utopianism back

כפי שציינתי, רייך איננו שולל את השילוב של טכנולוגיות חדישות בחינוך, אבל יש לו פרספקטיבה היסטורית שמאפשר לו להעיר נקודה מאד חשובה. הוא מדגיש שהפיתוחים היחסית חדשים שאמורים היו לחולל את השיבוש המיוחל – קורסי MOOC, התאמה אישית באמצעות ה-AI, מציאות מדומה, ניתוח הלמידה (learning analytics) – אינם אלה שאנחנו פוגשים היום לאור הצורך בהוראה מרחוק. במקום זה אנחנו בסך הכל פוגשים שני “כלים” מאד מוכרים, כלים שהם רחוקים מלהיות מהפכניים: מערכות לניהול הלמידה (ה-LMS) ושיחות ועידה באמצעות הווידיאו, שעל אף ההתקדמות הטכנולוגית האדירה אינן שונות במהות משיעורים שנערכו דרך הטלפון לפני לפחות שני דורות. לאור המציאות הזאת אפשר להבין למה רייך מציע להנמיך ציפיות:

Even in the midst of a desperate, unplanned pivot to emergency remote learning, students just wanted something approximating a regular class with their regular professor. If the great disruption for which charismatic technologists have been praying did finally arrive this year, it turned out to be Zoom school. In our lifetime, we will never see a more powerful illustration of the conservatism of educational systems.

מעניין שרייך מציין את הרצונות של הסטודנטים ואיננו מתייחס לרצונות, וליכולות הטכנולוגיות, של המרצים עצמם. הרי גם הם פונקציה בתמונה העגומה הזאת. העיתונות – הן החינוכית והן הכללית – מלאה בתיאורים של מצב החינוך בצל הקורונה, ונדמה שכל אחד יכול לבחור את הדוגמאות שמחזקות את הדעה שלו בנוגע להצלחה או לכשלון של ההוראה מרחוק של היום. מנסיון אישי אני יכול (לצערי) להעיד שקיימת בורות כללית אצל אנשי חינוך רבים בנוגע לתפעול המחשב. אולי שיעור בזק בהפעלת ה-Zoom יכול להניב את היכולת להרצות מרחוק, אבל למורים ולמרצים רבים מדי חסר ידע בסיסי בנוגע לארגון הפנימי של המחשב, או הכרות עם היישומים השונים שעומדים לרשותם. הם אינם מבחינים בין מה שניתן להציג דרך הדפדפן לבין מה שנמצא כבר שמור אצלם במחשב, ומה הבדלים בין החומרים האלה. בגלל זה הם מתקשים לארגן שיעור מעניין ומושך שמפעיל את הסטודנטים… אם אותם סטודנטים באמת מעוניינים בזה.

אפשר להבין שהביקורת המרכזית של רייך היא כלפי אלה שדוגלים בגישה הכריזמטית. במשך השנים הוא השמיע ביקורת רבה כלפי הדרכים שבהן התקשוב בא לביטוי בחינוך, והוא ממשיך לעשות זאת היום. עם זאת, ברור לו שהמגפה מצריכה הוראה מרחוק ולכן אין טעם לשלול אותה, אלא לקוות שהגישה המעשית תגבר על הסקפטית. המסקנה שלו מאד מפוכחת – אולי אפילו מפוכחת מדי:

In short, we are not at a new dawn. When the vaccines arrive, most students will return to campus and most teaching will return to classrooms, hopefully a little better for having experimented with new technology.

גם כאשר מסכימים עם רייך, ומזדהים עם הגישה המציאותית שאין לצפות לכך שהחדירה המסיבית של התקשוב לחינוך שהיא צורך השעה תוביל למהפכה חינוכית, קשה לא להרגיש אכזבה. הרי גם אם ברור שרייך צודק, אפשר היה לקוות למציאות אחרת. נדמה לי שלכך מתכוון טים סטאמר במאמרון מלפני שבוע (ללא קשר למאמר של רייך) כאשר הוא כותב שמה שחסר היום בזמן ששוב מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך הוא חזון:

Nothing is going to change until we can clearly explain (to ourselves and the community) how and why we are using devices, networks, and all the other heavily hyped digital pieces. How all of that stuff can help students better acquire the knowledge and skills they need to succeed after they leave our schools.

צריך להיות ברור שהגישה המדודה והשקולה של רייך היא הנכונה, אבל אם היא איננה מלווה בחזון חינוכי שונה מאשר הרווח היום קשה להאמין שמשהו משמעותי בהוראה ובלמידה ישתנה.

3 תגובות בנושא “מה שהיה …”

  1. יופי!. לא חדש לנו אבל בכל זאת מרענן. אני תמה למה, כנראה כי מרענן לקרוא דברים חכמים ולשמוע שכל ישר וכנה.

  2. אני בכל זאת אופטימית שיישאר קצת מהיצירתיות ומהוויתור על ההוראה המסורתית.
    בואו נקווה שה- stuff שנותנים לתלמידים ולסטודנטים לעשות יהיה מאתגר, מעניין ומשמעותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *