הכלי המתאים למשימה?

ויל ריצ’רדסון מצטט מתוך כתבה חדשה בעיתון הנחשב, הכריסטיאן סייאנס מוניטור. אותה כתבה היא של ג’וסטין רייך, דוקטורנט באוניברסיטת הרווארד המתמחה בהוראת ההיסטוריה באמצעות טכנולוגיה. בכתבה רייך מביע את דעתו שאנשי חינוך צריכים למצוא דרכים לשלב את השימוש ברשתות חברתיות ושל כלי כתיבה/תקשורת כמו מסנג’ר ו-SMS לתוך הכיתה. אפשר לראות את הכתבה של רייך כהמשך לסקר של חברת PEW שעליו דיווחתי בתחילת החודש. רייך מצטט נתונים מאותו סקר המראים שאחוזים גדולים של בני נוער (במקרה שלו, סטודנטים) אכן “כותבים” באמצעים של בלוגים, מסנג’ר, SMS, ועוד, ומוצא פוטנציאל לימודי רב בעובדה הזאת. רייך כותב:
For example, I’ve had great success occasionally using instant message conversations as a critical inquiry tool in the classroom. My students love the chance to use their social milieu as a space for learning.

Imagine 20 students in invisible groups of three, all silently, furiously typing and reading, immersed in conversations about the dialogues of Socrates or the teachings of Confucius. That classroom time is incredibly intellectually productive: all 20 students are simultaneously sharpening their arguments, supporting them with evidence, and questioning their colleagues.

רייך טוען שהמיומנויות של חשיבה ביקורתית או של תקשורת יעילה אינן תלויות באמצעי כתיבה זה או אחר, אלא נמצאות בכל כלי או סוג של כתיבה. אי לכך, המסקנה שלו די ברורה. כדי לקדם את הכתיבה של סטודנטים, אנשי חינוך צריכים לפגוש אותם היכן שהם נמצאים:
… we can embrace the writing that students do every day, help them learn to use their social networking tools to create learning networks, and ultimately show them how the best elements of their informal communication can lead them to success in their formal writing.
למען האמת, אין שום חדש בדברים האלה, מלבד אולי העובדה שהם מתפרסמים בעיתון שבדרך כלל איננו מזוהה עם גישה כזאת. מתברר שלאט אבל בטוח, רעיונות שפעם נחשבו מחוץ לקונסנזוס בנוגע ללמידה באמצעות כלים טכנולוגיים חדישים נעשים מקובלים וכמעט מובנים מאליהם.

לאור זה, אפשר לשאול אם היתה הצדקה להקדיש מקום לכתבה הזאת כאן. למען האמת, אינני בטוח. אבל הדיון בבלוג של ריצ’רדסון בעקבות הפרסום שהוא נתן לכתבה היה מאד מעניין, והתפתח בכיוון קצת לא צפוי. ריצ’רדסון, וגם קוראיו, מסכימים (מראש, מותר לציין) לטענה של רייך. לא היה כאן שום דבר מפתיע – התגובות בבלוג של ריצ’רדסון אינן המקום למצוא ויכוח בעד או נגד השימוש בכלים האלה. אך לעומת זאת, התפתח דיון סביב הכדאיות של כתיבת עבודות ארוכות בכלל. אולי, כך שאלו, הכתיבה במסנג’ר היא כל מה שתלמידים צריכים. כאן היו חילוקי דעות. מספר קוראים הביעו את החשש שככל שהכתיבה של תלמידים נעשית “קצרה” יותר, כך גם הרעיונות שהם מנסים לבטא ייעשו שטחיים יותר. (אגב, גם ג’וסטין רייך עצמו הצטרף לדיון.)

לא מצאתי בדיון הזה הבחנה בין סוגים שונים של כתיבה והתאמתם לצרכים שונים. לדעתי, חשוב להבחין בין “חשיבה בקול רם” או העלאת רעיון לשם קבלת תגובות ובדיקתו בציבור (כתיבה שלעתים קרובות היא טלגראפית, ומתאימה מאד לבלוגים, למשל), לבין הבעת רעיון ברור ומגובש, רעיון שעבר ליטוש וזכה לבחירה קפדנית של כל מילה. רייך בוודאי צודק – אפשר, וגם צריך, למצוא מקום בכיתה בשביל אמצעי כתיבה חדשים. אבל תוך כדי השילוב הזה, עלינו לעזור לתלמידים שלנו להבחין בין אמצעי כתיבה שונים, ולהכיר את הכוח הייחודי של כל אחד מהכלים שעומדים לרשותנו. אינני מתנגד לכתיבת עבודת סיכום באמצעות SMS (או בעזרת סגנון הכתיבה הנפוץ במסרונים) אבל אני מקווה שתלמיד יבין שעליו להיות משורר מוכשר במיוחד כדי שיוכל לסכם נושא לימודי באופן מוצלח בדרך הזאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *