השיבוש משתבש?

קלייטון כריסטנסן זכה לתהילה בעולם העסקים בזכות תיאוריית “החידוש המשבש” (disruptive innovation) שהגה. העקרון די פשוט, אפילו מסוג הדברים שעליהם אומרים “למה לא חשבו על זה קודם” (ואולי אפילו עשו זאת). באופן כללי, הטענה המרכזית של “החידוש המשבש” היא שאם מוצר חדש ממלא צורך שלא זכה למענה לפני-כן, ביכולתו ליצור שוק חדש שמחסל את הישן, אפילו אם בשלב הראשון איכות המוצר ירודה לעומת מה שהוא בא להחליף. הדוגמה הקלאסית לשיבוש כזה הוא ה-mp3 שפתח את עולם המוסיקה לשיתוף קבצים ולהורדות חינם, וכך כמעט חיסל את תעשיית המוסיקה המוקלטת, על אף העובדה שהאיכות המוסיקאלית שלו היתה ירודה בהשוואה לאיכות של המוסיקה על גבי תקליטורים.

בשנת 1997 כריסטנסן פרסם ספר בשם The Innovator’s Dilemma שתיאר את הגישה שלו, וכמעט מיד עולם העסקים אימץ את הרעיונות שלו. בשנת 2008 כריסטנסן פרסם ספר נוסף – Disrupting Class – שבו הוא בחן כיצד החידוש המשבש יכול להשפיע על החינוך. באופן די צפוי הוא קבע שהתקשוב והלימוד המקוון הם הגורמים המשבשים. כמו שקרה בעולם העסקים, גם בחינוך הרעיונות של כריסטנסן הפכו לדעה הרווחת ולחוכמה המקובלת: כמעט כולם הסכימו שבעתיד הלא כל כך רחוק החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו ישתנה באופן מהותי, והתקשוב הוא שיוביל את השינוי. לכאורה היום כולם מסכימים שהחינוך זקוק לשיבוש, וכמעט כל יזם חינוכי טוען שהשיבוש הרצוי הזה יגיע בזכות המוצר שלו.

אודרי ווטרס מכנה את הגישה הזאת “מיתוס”. היא מדגישה שהמילה איננה רומזת שהגישה איננה נכונה, אלא רק שהגישה השתרשה בתודעת הציבור כך שכמעט אין מי שיערער עליה:

So when I say then, that “disruptive innovation” is one of the great myths of the contemporary business world, particularly of the tech industry, I don’t mean by “myth” that Clayton Christensen’s explanation of changes to markets and business models and technologies is a falsehood. (I have an MA in Folklore, not an MBA — so that’s part of it, for sure.)

Rather, my assigning “myth” to “disruptive innovation” is meant to highlight the ways in which this narrative has been widely accepted as unassailably true.

The models of blended learning that follow the hybrid pattern are on a sustaining trajectory relative to the traditional classroom. They are poised to build upon and offer sustaining enhancements to the factory-based classroom system, but not disrupt it.

Although traditional and hybrid classrooms are poised for disruption, we do not see brick-and-mortar schools falling by the wayside any time soon.

Like so many millennialist entities faced with the harsh realities of faltering predictions, the Innosight Institute (now under its new name) offers a new prediction.

But, let’s be clear, the organization doesn’t just predict the future of education. The Clayton Christensen Institute does not just offer models — business models — for the future. It does not simply observe an always changing (education) technology market. It has not simply diagnosed the changes due to technological advancements. It has not simply prophesied or predicted what future outcomes might be.

It’s written a best-selling book (or two) about disruptive innovation. It has actively lobbied governments for certain aspects of its agenda (its mythology?), becoming a vocal proponent for its particular vision of a disrupted and innovative future. The Clayton Christensen Institute is a member of ALEC, for example, a corporate lobbying organization whose education initiatives include writing and pushing for legislation that enables the outsourcing of education to for-profit, online education providers and that eases the restrictions of entry to the market of the very virtual schools.