מילה (על פי רוב) טובה

תלונות רבות גדשו את הבלוג הזה לאחרונה, כך שהגיע הזמן למילה טובה. הפעם ראיתי לנכון לציין משהו שבעיני ממחיש היטב את היכולת הלימודית של הרשת. לא מדובר בכלי חדש, או באתר מלא הדרכות הוראתיות טובות. נדמה לי שמה שאני מציין הוא הרשת עצמה, או ליתר דיוק, שימוש מיטבי בה. אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש “הגיוני” ברשת, שימוש שצריך להיות מובן מאליו, אם כי משום מה השימוש ההגיוני הזה איכשהו מצליח לעתים קרובות מדי להתחמק מאיתנו. לפעמים, במרדף אחרי החדש והמקורי, אנחנו שוכחים שביסודו של דבר האינטרנט הוא אמצעי קשר נפלא, ושהקשר הזה יכול להיות הבסיס ללמידה של ממש.

לפני שבועיים, אחרי שהות של יותר מ-140 ימים בחלל, כריס הדפילד, מפקד תחנת החלל הבינלאומית, חזר לכדור הארץ. במהלך שהותו הדפילד נעזר ב-Twitter וב-YouTube כדי לדווח על החיים בתחנת החלל. באמצעות התקשוב הוא ערך מפגשים עם בתי ספר בהם הוא ענה על שאלות של תלמידים. בדיווחים האלה הוא היטיב להמחיש את החיים בתנאים של העדר כוח משיכה עבור אלה מאיתנו שנבצר מאיתנו לנסוע לחלל (שזה כמובן הרוב המכריע של האנושות). מי שעקב אחר הדיווחים של הדפילד זכה לחוות, ולו בטיפה, את החוויה של השהות בחלל, וגם להבין קצת מהמדע מאחורי השהות שם. כמעט מיליון אנשים עקבו אחרי הדפילד ב-Twitter, וגירסת הכיסוי שלו ל-Space Oddity של דייוויד בואי קיבלה (עד עכשיו) כ-15 מיליון צפיות. לאור זה, הדפילד בוודאי איננו זקוק להפצה הזעירה שאני יכול לספק לו.

אני מתייחס כאן לפעילות התקשובית של הדפילד מפני שאני חושש שאנחנו נעשים אדישים לפלא המדהים הזה – שאנחנו יכולים, בזמן אמת, להשתתף בחוויה האדירה הזאת. לפני 44 שנים ישבתי בבית, יחד עם אבי, מול טלוויזיה שחור-לבן, וצפיתי בצעדים הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. היה נראה שכל העולם צפה יחד איתנו באירוע המרגש הזה. אבל מאז היינו עדים להישגים רבים בחלל (ולמרבה הצער, גם לאסונות) וההתרגשות כלפי השהות בחלל נמוגה. גדולתו של הדפילד נמצאת בכך שהוא הצליח לעורר שוב את ההתעניינות, ואת ההתרגשות, מחדש.

אישית, נהנתי במיוחד מסרטון קצר שבו הדפילד מכין כריך (על בסיס של טורטיה), וזה משום שמדובר במטלה די פשוטה שבתנאים של העדר כוח משיכה הופכת למורכבת מאד. אבל הדפילד תיאר רשימה ארוכה של פעולות אחרות, וענה על שאלות רבות בשידוריו עם תלמידים, כך שכל אחד יכול לבחור את הקטע האהוב עליו. אולי הדבר הבולט ביותר בכל סרטוני ה-YouTube של הדפילד הוא היכולת שלו להפוך את החלל למשהו שאנחנו, על פני כדור הארץ, יכולים לחוש.

כמובן שלא מספיק שהדפילד דיווח – היה צורך בערוצי תקשורת שיעבירו את המפגשים שלו עם תלמידים לציבור רחב יותר. סוכנות החלל הקנדית דאגה לכך על הצד הטוב ביותר, עם מאות סרטונים קצרים שעלו ל-YouTube. כמו-כן, בנו של הדפילד טיפל בערוץ ה-Twitter שלו. צילומים רבים של המראות המרהיבים שהדפילד ראה מהחלל, יחד עם ההערות שלו על מה שהוא ראה, עלו ל-Flickr. דייוויד סוזוקי הפיק תכנית טלוויזיה בת 45 דקות על הדפילד עבור רשות השידור הקנדית ובסרטון אפשר להתרשם שלא מדובר רק בטכנולוגיית תקשורת, אלא גם באדם מיוחד שראה במסירת החוויה שלו אלינו, הנשארים על כדור הארץ, שליחות.

באופן די הגיוני עיקר הדיווחים של הדפילד עסקו במדע ובטכנולוגיה של השהות בחלל (אם כי המסר של הצילומים שהוא שיגר לכדור הארץ היה שהעולם שלנו יפהפה ושעלינו לשמור עליו). אבל הוא נגע גם באמנויות. בווידיאו-צ’ט האחרון שלו לפני החזרה לכדור הארץ הוא שר יחד עם תלמידים, והדגיש את החשיבות של לימוד המוסיקה בבתי הספר. בין היתר הוא אמר:

Music opens doors and music stimulates the brain … It’s a wonderful, applicable skill that only makes you a more capable human.
ועם כל ההתלהבות שלי מההזדמנות לחוות את החלל דרך הדפילד, אני מוצא את עצמי שואל האם מיליון עוקבים ב-Twitter ומיליוני צפיות בסרטונים השונים שעלו ל-YouTube הם באמת הישג. זאת אומרת – למה לא עשרות מיליוני צפיות? היה נדמה לי שהדפילד העניק לבתי הספר ברחבי העולם הזדמנות לימודית נפלאה. כיצד קרה שלא כל מורה למדעים (ומבחינתי, גם למתמטיקה, ולהיסטוריה, ולאזרחות, ועוד) לא פתח כל שיעור עם הצצה לתוך מה חדש בתחנת החלל? למה מיליוני מורים לא שאלו כל בקר מה אפשר ללמוד מהדפילד היום? הבטחתי שהפעם אכתוב מילה טובה, ונדמה לי שהראיתי שהרשת מעניקה לנו חוויות לימודיות נהדרות. ובכל זאת, עלי להודות שכדי להפיק את המרב, לא מספיק שיהיה לנו אסטרונאוט שרוצה לחלוק איתנו את חוויותיו בחלל – אנחנו זקוקים גם למערכות חינוך שמבינות איזה אוצר נופל לידיהן.

תגובה אחת בנושא “מילה (על פי רוב) טובה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *