אולי מדובר ביהירות מוצדקת

דין שרסקי טוען שטקסט זוכה להערכה רבה מדי בבתי ספר, ואילו סוגים אחרים של הבעה – גראפיקה, וידיאו ואודיו – אינם מוערכים מספיק. הוא מביע את עצמו די בתקיפות – בעיניו, בתי ספר הם סנובים בנוגע לטקסט. ואולי על מנת להראות שהוא מנסה להתגבר על היהירות הזאת, המאמרון שלו איננו רק טקסט, אלא מכיל גם סרט וידיאו קצר וגם קטע מוקלט.

שרסקי מסביר שמבחינה היסטורית התרבות שלנו טקסטואלית. הוא כמובן איננו שולל את התרומה האדירה של המילה הכתובה לתרבות, ואפילו מוסיף שהמילה הכתובה לעולם תזכה למקום מכובד ביותר כאמצעי שדרכו אנחנו חווים את העולם. אבל עם זאת:

… like the revolution of the printing press, we are in the midst of a revolution of a digital nature that’s allowing us to easily create and consume content in many different forms, specifically audio, video and imagery.
אבל הוא מוסיף שלמרות העובדה שעומדים לרשותנו כלים להפקה מהירה של תכנים באמצעות סוגי מדיה אחרים, בתי הספר דבקים בכתיבה כאמצעי ההבעה כמעט בבלעדיות.

אם שרסקי שילב קטעי וידיאו ואודיו על מנת להראות את הכדאיות בשימוש בסוגי מדיה אחרים, נדמה לי שהוא עשה לעצמו שרות דוב. לטעמי, התוםפות האלה מכשילות את הטענה שלו נגד עליונות הטקסט. בתוך הווידיאו שרסקי טוען שקיימות דרכים נפלאות להשתמש בכלי, אבל כל מה שאנחנו רואים הוא שרסקי עצמו עומד מול המצלמה ומרצה באופן די מאולתר. דווקא מתוך האילתור הזה הוא מצביע על מגבלות חשובים שבווידיאו. הוא מודה, למשל, שהכנת הפקה איכותית דורשת כמויות אדירות של זמן, והוא גם מוסיף שהצופה איננו יכול לרפרף במוצר הסופי אלא נאלץ לראות את כולו. הוא איננו מתכחש לכך שהרוב הגדול של מה שמופיע היום ביו-טיוב מאד ירוד, אם כי הוא בוודאי צודק כאשר הוא מדגיש שזאת בדיוק הסיבה שבתי הספר צריכים לעזור לתלמידים ללמוד להשתמש בכלי בצורה טובה יותר. גם בקטע האודיו שרסקי מדבר ישירות לתוך המיקרופון, כאילו הוא לא הכין לעצמו מראש נקודות שעליהם הוא רצה לדבר. וכמו בווידיאו, הוא מציין שהרבה יותר קל לערוך קטע כתוב מאשר קטע מוקלט.

אני מסכים שכדי להחשב אוריין היום אין זה מספיק להשתמש בטקסט. הכלים שעומדים לרשותנו היום על מנת להביע את עצמנו באמצעי מדיה מגוונים מציבים אתגר בפני בתי הספר – להכשיר תלמידים להשתמש בכלים האלה בצורה מוצלחת. אבל אינני חושב ששימת הדגש על הטקסט הכתוב נובעת מתחושה של סנוביות כלפי הטקסט. אישית, אני כמעט תמיד מעדיף את הטקסט על סוגי מדיה אחרים, אם כי (אפילו אם זה לא נראה מהבלוג הזה) אני גם די מיומן בשימוש בגראפיקה כדי להמחיש או להסביר. לצערי, בתי הספר עדיין לא גיבשו אמות מידה להערכת תוצרים מסוגי מדיה אחרים, וזה יוצר מצב פרדוקסאלי. מצד אחד לא מעודדים את השימוש במדיה כי לא יודעים איך לאכול את זה, ואילו מצד שני, מפני שהשימוש בכלים האלה נראה כאתגר טכנולוגי אדיר, כל מה שתלמידים מפיקים נחשב מוצלח ביותר. בעת ובעונה אחת אין בקרה רצינית וגם אין הכוונה.

אני מקווה שמערכות חינוכיות יגלו שבנוסף לטקסט, סוגי מדיה אחרים יכולים להיות אמצעים מוצלחים להבעה. אבל בכל זאת, לטקסט יש עדיין יתרונות. קיי ריאן, משוררת החצר (poet laureate) של ארה”ב צוטטה לאחרונה:

You don’t know what you think unless you can write.
אני מניח שריאן מוכנה להרחיב את ההגדרה שלה ל-“כתיבה” להכיל סוגי מדיה אחרים, אבל גם אם תעשה זאת, יש הבדל מהותי בין להעלות מילים לנייר (או לצג) לבין לדבר ישירות לתוך מצלמה או מיקרופון. ריאן ממשיכה:
In a way, writing creates a second person for you. When you write you are two people. Because you are writing to the writer and the writer is talking to you.
עד אשר נדע לעשות זאת עם מיקרופון ועם מצלמה (ואני מקווה שבאמת נצליח ללמוד את השימוש הנבון בכלים האלה) אינני משוכנע שצריכים להתבייש בסנוביזם מסויים של טקסט לעומת סוגי מדיה אחרים.

תגובה אחת בנושא “אולי מדובר ביהירות מוצדקת”

  1. שלום ג'יי-
    חבל שגם אתה מצטרף לגישת ה”עד אשר…”. אם לא נעשה, זה לא יקרה.
    למורים יש טקסט בשפע. בהשתלמויות שאני מעביר, מצאתי עניין רב מצדם להכיר דרכים מגוונות יותר ליצירת מידע.
    אתה מוזמן לראות דוגמה בקישור-
    http://www.pisga.org.il/blog/hadgama/blog.asp?p=DBA963AF
    אלישע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *