מישל מרטין, בבלוג Work Literacy מתייחסת לפן חשוב של האוריינות. היא כותבת:
Being able to present information and knowledge in a meaningful way seems to me to be a critical work literacy skill.
ההרהור הזה התעורר אצלה בעקבות עיון בתרשים גראפי, תרשים שמבטא סוגים שונים של מיומנויות:
it occurred to me that for many knowledge workers, developing an ability to present information graphically or visually may be an important, but under-developed and under-utilized skill
לפי מרטין, מדובר במיומנות שהיא חשובה למקום העבודה, ואני מודה שקשה לא לקרוא את דבריה ולשאול אם היא מנותקת משדה החינוך. הרי בימינו כמעט כל מערכת חינוכית מבקשת לפתח גם את היכולת להתבטא בצורה גראפית, וגם את היכולת לקרוא ולהבין ייצוגים גראפיים שונים. הכישורים האלה מופיעים כמעט בכל רשימה שמתייחסת לאוריינויות המאה ה-21. זאת ועוד – גם לפני שהשם הקליט הזה נעשה פופולארי, מערכות החינוך ציפו שתלמידים “אורייניים” יידעו לפענח תרשימים ומפות, וגם יוכלו לצייר אותם כך שאחרים יבינו.
מרטין מצטטת קטע מתוך ספרו החדש של דייוויד ויינברג Everything is Miscellaneous, קטע שהיא קראה בבלוג של הרולד ג’ארש. בקטע הזה ויינברגר מנסה להבחין מהפעולה המוכרת של building knowledge לבין פעולה מקיפה יותר שהוא מכנה building meaning. מרטין מקבלת את ההבחנה, ומדגישה שכדי שנוכל לעשוק ב-building meaning:
it seems to me that we’re all going to have to explore and develop a variety of ways for doing that, particularly visual means such as graphics, charts, videos, etc.
בתגובה למאמרון של מרטין, טום הסקינס מביע את הסכמתו בנוגע לצורך ביכולת להתבטא באופן גראפי, אבל הוא מוסיף שמתוך נסיון ההוראה שלו באקדמיה:
I learned from the feedback students gave me through their creative output and comments — that visualizations are less effective than stories. We seem to be hard-wired to interpret narrative structures, where conceptual and diagrammatic sense-making are acquired skills.
בשבועות האחרונים התייחסתי כאן לנתונים שמצביעים על ירידה בממדי הקריאה, גם אצל בני נוער וגם אצל מבוגרים, ואפילו בנסיגה בכישורי קריאה ככל שאנחנו מזדקנים. אין ספק שהנתונים האלה מעציבים ומדאיגים. אבל הם לא רק מצביעים על ירידה בקריאה, אלא בשינוי רב-היקף שמתרחש בתרבות שלנו. היום ה-“ידע” שלנו נרכש פחות דרך הקריאה, ויותר דרך ביטויים גראפיים – התמונה, הצילום, התרשים, האנימאציה, הסרט. עלייתן של דרכי הידיעה האלה היתה ביסוד הקביעה של ניל פוסטמן לגבי אובדן הילדות. פוסטמן טען שלהבדיל מהמילה המודפסת, אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי “לקרוא” סרט, ולכן כדי להיות אדם בוגר היום, אין צורך ברכישת כישור ייחודי (הקריאה). אבל יכול להיות שפוסטמן המעיט במורכבות של מה שניתן לכנות “אוריינות גראפית”. כפי שמרטין רומזת במאמרון שלה, אנחנו זקוקים ללא מעט הכשרה כדי לדעת לקרוא תרשימים (והסקינס מהרהר שהיכולת לעוקב אחר סיפור היא יכולת מובנית אצלנו, להבדיל מהיכולת לפענח תרשים שנרכשת רק באמצעות אימון רב). מרטין, כזכור, התייחסה לאוריינות גראפית ככישור הדרוש במקום העבודה. בחינוך אנחנו מזהים אותה ככישור לחיים.