הלוואי שהיה כל כך פשוט

לראשונה נחשפתי לרוג’ר שאנק (Roger Schank) לפני 25 שנים. לשאנק קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית, והיום הוא טוען בנחרצות שמה שמכנים היום AI איננו קרוב לאינטליגנציה אנושית. בזמנו מאד התרשמתי ממנו, במיוחד מהתפיסה החינוכית שלו שבאה לביטוי ב-“ספר” שהוא פרסם – Engines for Education, וגם מהעובדה שה-“ספר” היה אתר היפרטקסטי שאיפשר לקורא לקבוע מסלול אישי כדי לקרוא את התכנים בו. לפני כמה שנים, כאשר גיליתי ששאנק פתח בלוג, מיד התחלתי לעקוב אחריו.

אבל די מהר מצאתי שעל אף העובדה שבאופן בסיסי אני מזדהה עם הגישה החינוכית שהוא הציג, הביקורת שלו הפכה חד-ממדית למדי. כל פעם שהעיתונות דיווחה על בעיות במערכת החינוך או בהשכלה הגבוהה, התגובה של שאנק היתה צפויה ופסקנית – צריכים לבטל את בית הספר ולנטוש את האוניברסיטאות. ברמה של סיסמאות אני דווקא יכול להזדהות עם הקריאות האלו, אבל תיקון המערכת איננו יכול להתבסס על סיסמאות בלבד, ודי מהר התעייפתי מהמנטרה שחוזרת על עצמה.

לפני כשבוע שאנק הגיב ב-Twitter לכתבה ב-Chronicle of Higher Education שדיווחה על האוניברסיטה של מדינת אלסקה שבגלל אילוצים תקציביים החליטה לחסל כמעט 40 מחלקות אקדמיות שבה. בציוץ שלו שאנק ציטט את אחד ממנהלי האוניברסיטה שהתנגד לביטול המחלקה לסוציולוגיה:

“Do we want to be the only public-university system that does not have a sociology department?”

ולזה הוא השיב:

how about one sociology program online available to all? we don’t need 1000 of them

שאנק, כמובן, איננו היחיד שבעידן של קורסי MOOC שיכולים לשרת עשרות אלפי סטודנטים מפקפק בצורך במחלקות דומות כמעט בכל קמפוס. הרי ללא ספק אפשר לחסוך הרבה כסף אם נבחרת קטנה של אנשי סגל תלמד את כל הקורסים באותו תחום. במידה מסוימת ההבדל היחיד בין שאנק לבין מבקרים אחרים הוא שאחרים מצפים שה-“עודפים” עתידים להיעלם ואילו נדמה ששאנק מעוניין להעלים אותם כמה שיותר מהר.

כשבוע אחרי הציוץ שלו שאנק פרסם מאמרון בבלוג שלו שהרחיב את הביקורת שלו. עלי להודות שבמספר נקודות הנהנתי בהסכמה (כבר כתבתי שיש הרבה שאיתו אני מסכים) אבל כצפוי הוא גם חשף את החזון העתידי – מה שאפשר לכנות האמיזוניזציה של ההשכלה הגבוהה:

Subjects (and departments) will disappear. Amazon offers things its data indicates that consumers will want. The Amazon of education would do the same. College would become much cheaper and kids would sign up in order to learn rather than to have a good time and get away from their parents (and in the words of a cousin of mine who asked me for advice about college) they will not get the “rah rah.”

שאנק בוודאי צודק שהאפשרות לעשות חיים ולהיות רחוק מההורים הם שיקולים חשובים בהחלטה ללמוד באוניברסיטה. וגם נכון שהיום יש אפשרות “לפרק את החבילה” (unbundling) כך שרכישה של ידע איננה צריכה להיות מלווה בצד החברתי של ההשכלה הגבוהה.

אבל בהצעה שלו אנחנו גם רואים ששאנק שבוי בראייה חד-מדדית מדאיגה. החלפת חוויית הקמפוס בהיצע של קורסים דוגמת אמזון (או נטפליקס) אולי עונה על צורך אחד, אבל מתעלם מצרכים אחרים.

התייחסות חד-ממדיות כזאת די רווחת בנוגע לנושאים הקשורים להתפתחויות טכנולוגיות. בדומה להכרזה של מרגרט תאצ’ר ש-“there is no such thing as society” (אמירה שיש עליה, אני חייב להודות, ויכוח לגבי הכוונה שלה), על פי רוב ה-“פתרונות” הטכנולוגיים שענקי הטכנולוגיה מציעים מיטיבים עם הפרט במחיר של התעלמות מהחברה. לפני שנה איאן בוגוסט ב-The Atlantic היטיב לתאר את המצב הזה:

The industry has undoubtedly improved people’s individual, private lives—that’s the business model. But it has not necessarily benefited their communal ones. The vision of the future that firms such as Uber, Amazon, and Facebook have grown rich selling is a decidedly individualist one: Get a ride just for you, wherever you are, via Uber. Receive almost any product tomorrow, without leaving home, from Amazon. Hear from only the people and groups you choose on Facebook. Technology products can improve health and safety, but largely at the personal level: carrying a cellphone for emergencies, or wearing a fitness tracker to motivate regular exercise. Solving one’s own problems can de-escalate interest in solving communal ones.

בצורה דומה, שאנק, ברצון שלו להיטיב עם הסטודנט שצריך לשלם כסף רב כדי לקבל תעודה שמעידה על כך שהוא עכשיו כשיר לקבל משרת עבודה, מסרב לראות את התמונה הרחבה.

שאנק חוזה העלמותן של רוב האוניברסיטאות כאשר המשך המחקר (הוא כנראה עדיין רואה בו ערך) ירוכז במספר קטן של קמפוסים. הוא כותב:

Why would there ever be a university of Alaska at all except for any other reason that Alaska is far away from the rest of the U.S. and people in Alaska would be at a disadvantage if they could not afford to travel. That world is over.

אכן, אפשר למחוק אלף מחלקות לסוציולוגיה, ואפילו אוניברסיטאות שלמות, וכך לחסוך הרבה כסף. אבל יש בכך מחיר אחר. אולי בכל זאת יש סיבה שבאלסקה תהיה אוניברסיטה – לאפשר לתושבים במדינה המרוחקת את החוויה של הרחבת אופקי החשיבה, למשל. קשה לעשות זאת, ואפילו ללמוד שהדבר אפשרי, כאשר הדוגמה לכך היא אי-שם בצד השני של הצג. כיצד תיראה עיר באלסקה שבאוניברסיטה שלה אין מחלקה לסוציולוגיה (או שאין לה אוניברסיטה בכלל)? על אף כל הביקורת כלפי האקדמיה, לנוכחות של אקדמאים בעיר מסוימת השפעה על אופי ורוח העיר, ובוודאי גם על הנוער של אותה עיר שנחשף למדעי הרוח ולחיי הרוח. וכיצד ייראה תחום הסוציולוגיה, ותחומים נוספים, אם במקום מגוון מחלקות, כל אחת עם גישה ייחודית משלה, קיימת רק אסכולה אחת שמשדרת את התורה ה-“מוסכמת”? כיצד אפשר לפתח סגל בכיר אם לסגל הזוטר, בהנחה שאכן יהיה דבר כזה, אין דוגמאות לחיקוי ולחונכות; כאשר הוראת התחום נמצאת בידי מספר מצומצם של כוכבים שנמצאים אי-שם רחוק באוניברסיטאות היוקרתיות? השאלות האלו, ועוד, אינן מעסיקות את שאנק שמוכן להפוך את מלאכת החינוך לרשימה של קורסים שממנה ה-“לומד” יכול לבחור את מה שמתאים לו.

זאת ועוד: כאשר ההשכלה הגבוהה תפעל לפי ההמלצות של אמזון, או ההצעות של נטפליקס, החינוך הופך לעסקה יבשה בין סוכן שסוחר בידע לבין לקוח שקונה אותו. כידוע, הלקוח תמיד צודק, אבל קשה להבין כיצד הוא יקבל החלטות נכונות אם הוא איננו באמת יודע מה הוא רוצה לקנות. הרי אחת מהנחות היסוד של החינוך היא שהלומד פותח את עצמו למה שהוא איננו יודע. החשיפה לחדש, לבלתי צפוי, ללא מוכר, נמצאת ביסוד למידה של ממש. במאמר Against Learning משנת 2005, גרט ביאסטה (Gert Biesta) מתאר כיצד מלאכת החינוך, בהשפעת ההיצע שהטכנולוגיה מאפשרת, הופכת לחוזה בין המוכר והקונה. ביאסטה רואה בנכונות של מוסדות ושל מורים להיות ערים לצרכים של הלומד דבר חיובי. אבל הוא גם מזהה בה תופעה של כלכליזציה, אולי צריך להגיד “מסחור”, של החינוך: כמו בתחומים רבים אחרים בחברה המודרנית, הלמידה נעשית לעסק בין המוכר והקונה. הוא כותב:

But the more fundamental question is whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. I believe, following Feinberg (2001), that this is not the case, and that it is for precisely this reason that the comparison between an economic and an educational transaction falls short. (ע’ 58)

(ציטטתי חלק מהקטע הזה במאמרון מ-2017, וקטע שונה מאותו מאמר במאמרון מ-2018.)

נדמה ששאנק מקבל את ה-“עיסקה” הזאת בברכה. הוא מניח שכל לומד יודע מה הוא צריך, ולדעתו תפקיד המוסד הוא לספק את הצורך הזה. כמו-כן, הוא גם רואה את הצרכים האלה באור תועלתני למדי – כרכישת הכישורים הדרושים כדי להתפרנס. במסגרת התפיסה הזאת סגירת מחלקות של סוציולוגיה באוניברסיטאות מרוחקות מהמרכז די הגיונית. אבל מדובר בראייה צרה למדי, ומי ששואף לחינוך של ממש זקוק לראייה חברתית הרבה יותר רחבה.

2 תגובות בנושא “הלוואי שהיה כל כך פשוט”

  1. ההשכלה הגבוהה הופכת להשכלת מקצוע, במקום הרחבת הדעה, חופש המחשבה והמפגש עם מגוון דיעות, חוקרים וידע. צר לי על כך. למפגש סטודנט – מרצה, ולחוויה הסטודנטיאלית יש ערך רב. אכן אפשר ללמוד הכל דרך המחשב. אבל בכך אנו מצמצמים את הידע, את העושר האקדמאי, את תאוות החקר והרחבת ההשכלה.
    האם זו שאיפתנו?

  2. אכן חבל שכך. התפיסה האמזונית מתאימה בעיקר ללמידה מסוג “רכישה” (או הקנייה אם מדובר מנקודת מבט של הוראה). זה חלק מרכזי של הלמידה וכך גם ישאר וזה בסדר, אבל לצערי זה כיום חלק גדול הרבה יותר מדי מן ההוראה. כאשר כוללים בלמידה סוגי למידה נחוצים אחרים כמו “חקירה”, “הפקה”, “שיח” יש חשיבות מרכזית להיותו של המרצה מנחה ותומך. זה מצריך יחס תלמידים/מורה קטן מספיק. הגישה האמזונית תתקשה לעשות זאת.
    לצערי, גם במוסדות ההשכלה הגבוהה החלקים הללו נמצאים במינונים זניחים כך שהקשר בין הקרב למענם לבין הקרב בזכות מוסדות ההשכלה הגבוהה לא קיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *