לקראת תחילת השנה האזרחית החדשה החלטתי שהגיע זמן לקצת רפלקציה, או לפחות לסקירה קצרה על הפעילות של השנה שעברה בבלוג הזה. לרוב אינני בוחן את פעילות הכתיבה שלי כאן לפי מספר הפרסומים, אבל הייתי מאד מודע לעובדה שדווקא ב-6 באוקטובר 2023 התפרסם כאן מאמרון, ואחריו, במהלך כל 2024 ועד חודש מרץ 2025, הופיעו שני מאמרונים בלבד. אני מניח שאותה שתיקה ממושכת איננה זקוקה להסבר. בחודש מרץ הרגשתי, איכשהו, שמותר לחזור לעניינים בנאליים כמו התקשוב החינוכי, ומחודש מרץ ועד סוף 2025 התפרסמו כאן 19 מאמרונים. מספר המאמרונים שאני מפרסם כאן, כמובן, איננו מדד לאיכות, וגם לא לקריאתם, אבל לפחות עבורי היה מעניין לראות עד כמה חזרתי לכתוב.
מספר פעמים בעבר ציינתי שלרוב אינני עוקב אחר סטטיסטיקת הצפיות. עם זאת, לא יהיה זה נכון להגיד שמספר הכניסות לבלוג הזה איננו מעניין אותי. אולי נכון יותר להגיד שאני יודע שאין הרבה כניסות, ואני גם אינני מצפה להן. יש מספר קבוע של מנויים שמקבלים (או לפחות אמורים לקבל) הודעה על כל מאמרון חדש, ואני ממשיך ליידע על כך גם ב-Twitter, אם כי נדמה לי שכמו שאני כמעט נטשתי לגמרי את הכלי ההוא, כך עשו גם אלה שפעם עקבו אחרי שם. אז לאור כל זה, אני מעריך שיש כאן בין 30 – 35 קוראים די קבועים. לא הייתי מתנגד להפצה רחבה יותר, אבל אין לי ציפיות לכך. ואני מודה שכאשר מידי פעם אני מגלה שמאמרון כלשהו קיבל 80 או אפילו 90 כניסות אני מגרד בראש ומנסה לפענח מה גרם לזה. יכול להיות שהמספרים הגדולים האלה קשורים לספאמרים שנכנסים ומעלים "תגובות" עם קישורים לאתרי פורנו (שאני מיד מוחק), אבל יכול להיות שלפעמים יש מרצה בקורס כלשהו שמנחה את הסטודנטים שלו לקרוא מאמרון מסוים. אינני מתנגד, אבל אין לי דרך לבדוק.
בקיצור, ברור לי שהבלוג הזה מגיע לחוג מצומצם של אנשים – אנשים שעבורם שאלות של כיצד התקשוב יכול לסייע (ולפעמים להזיק) ללמידה חשובות. ודווקא מפני שאני מניח שרוב הקוראים האלה פחות או יותר מסכימים עם הגישה שלי יש טעם לשאול למה אני ממשיך לכתוב. הרי אם הכתוב כאן איננו מגיע לאנשים שאיתם יש לי מחלוקת בנוגע לתקשוב בחינוך, הסיכוי לשכנע אותם ולגרום להם לשנות את דעתם, שואף לאפס. אז מה כן? במידה רבה הכתיבה שלי כאן מהווה "חשיבה בקול רם", כאשר הצג משמש עבורי תיבת תהודה – תיבה שמשדרת לאחרים, אבל גם, ואולי בעיקר, לעצמי – שמאפשרת לי, המאזין הראשי, להבהיר את החשיבה שלי לעצמי. הרי כבר פעמים די רבות ציינתי שדרך הכתיבה אני מצליח (פחות או יותר) לגבש ולזכך את המחשבות שלי. אפילו כאשר בתחילת הכתיבה אני בטוח שאני יודע מה אני רוצה להגיד, כמעט תמיד מתברר שהמחשבה הראשונית היתה מבולבלת ולא מגובשת, ותוך כדי ההתמודדות מול מה שאני כותב, והעריכה המתמדת של הגרסאות, המחשבות נעשות – לפחות לעצמי – ברורות יותר.
אני מניח שלקוראים המעטים שלי כל זה איננו חדש. כבר כתבתי דברים דומים מספר פעמים. אבל דווקא בנוגע לכלי AI יתכן שיש מחלוקת ביני לבין הקוראים. יש לי ידידים שמספרים לי שהם נעזרים בכלי LLM במגוון תחומים ושהשימוש הזה חיובי ויעיל עבורם. אני מאמין להם, ושמח על הכדאיות אצלם, אבל כאשר מדובר בסביבה החינוכית אני ממשיך להיות ספקן. ואולי מיותר להוסיף שמרבית המאמרונים של השנה האחרונה התייחסו לכלי AI, ובעיקר כלי LLM.
במרחב החינוכי נדמה לי שההתייחסות לכלי LLM מתחלקת לשני מחנות – אלה שסבורים שהכלים יכולים לקדם את הלמידה, ואלה שמשוכנעים שהשימוש הכמעט בלעדי אצל סטודנטים הוא על מנת להתחמק ממאמץ לימודי רציני (או במילים אחרות, לתת לכלים האלה לכתוב עבודות עבורם). רבים כתבו, למשל, על קץ החיבור כאמצעי להערכת לומדים בעקבות יכולתם של כלי LLM לחולל עבודות סטודנטים. מדובר בסוגיה חשובה, אבל לא סוגיה שבאמת מעסיקה אותי. הרי כל דור והאמצעים שהוא מוצא כדי להמנע מלהשקיע בכתיבת עבודות. כלי AI אמנם מקלים על ההתחמקות הזאת, אבל בעיני לא מדובר בשוני מהותי ממה שהיה לפני הכלים האלה. (זאת ועוד: אם המטרה של מערכות הלמידה למיניהן היא הכשרת ה-"לומד" לקראת תעסוקה עתידית, אפשר לטעון שמי שמצליח לגייס את הכלים של היום כדי לזכות בציון טוב מבלי להשקיע מאמץ אכן "למד" משהו שחשוב מאד ללמוד.) מיקמתי את עצמי במחנה שלישית. לא התלהבתי מיכולות הכלים האלה בחינוך, אבל גם לא נחרדתי שעבודות הוכנו על ידיהם. במקום זה הבעתי את החשש שהשימוש בכלי LLM אצל סטודנטים פוגע ביכולת שלהם להתפתח כלומדים בעלי כישורי חשיבה ביקורתית.
מרבית מה שמופיע עד לשלב הזה של המאמרון הזה נכתב, בעריכה קצת אחרת, בסוף דצמבר 2025. הדברים, כמובן, לא הגיעו לפרסום. לא פרסמתי אותם מפני שהרגשתי שאני ממחזר את עצמי – שבאמצעות הנסיון לערוך סקירה רפלקטיבית דווקא הוכחתי לעצמי שכבר זמן רב אין לי מה לחדש, ולכן פרסום נוסף מיותר. חודש עבר – חודש שבמהלכו המשכתי, כמובן, לקרוא בתחום, וגם סימנתי לעצמי מספר כתבות שנראו לי ראויים להתייחסות כאן. אבל היה קשה לא לשאול את עצמי אם כבר אין לי משהו שונה להגיד. היתה זאת כתבה של איאן בוגוסט (Ian Bogost) ב-The Atlantic מלפני מספר ימים שדרבנה אותי לשבור את השתיקה, ותוך כדי כך גם אילצה אותי לבחון הנחה שעד עכשיו היתה די מבוססת אצלי.
בוגוסט כתב באופן כללי על המשבר הנוכחי בהשכלה הגבוהה בארה"ב. בכתבה הוא התייחס ל-AI בחינוך באופן אגבי בלבד. אבל כותרת המשנה של הכתבה הזכירה לי משהו שקראתי בתחילת חודש ינואר, משהו שגרם לי להרהר על היחס השלילי שלי כלפי השימוש בכלי LLM אצל סטודנטים. כותרת המשנה של הכתבה של בוגוסט היתה:
Go to a small liberal-arts college if you can.
בוגוסט הסביר שהאווירה באותם קולג'ים קטנים מאפשרת ומעודדת למידה טובה ואיכותית, ושהאווירה החיובית הזאת נעדרת ברוב מוסדות ההשכלה הגבוהה. הסכמתי איתו. אבל דווקא שלוש המילים האחרונות של המשפט הזה היו אלה שעוררו אצלי תגובה בעייתית. הרי למרבה הצער אפילו אם מדובר במצב רצוי, "if you can" איננה באמת אפשרות עבור הרוב המכריע של האנשים שפונים להשכלה הגבוהה. ולאור העובדה העצובה הזאת נשאלת השאלה – אם אינך יכול, מה כן?
פעמים רבות ציינתי שאני חסיד של הדף הלבן, אבל אם להודות באמת, צורת הכתיבה שלי כאן איננה באמת נגזרת מדף ריק. חלק גדול ממה שאני מפרסם כאן איננו תוצאה של חשיבה ישירות לתוך הדף הלבן. האמת היא שהכתיבה ניזונה מקרשי הקפיצה הרבים של הקריאה הרחבה שלי וכתגובה לאותה קריאה. אחת הכתבות שקראתי בתחילת חודש ינואר הופיע ב-Substack של ניק פוטקליצקי (Nick Potkalitsky) (שעד אז לא הכרתי) שכתב על:
פוטקליצקי מציין שברוב המכריע של המקרים ה-"if you can" של בוגוסט פשוט איננו קיים. הוא כותב שהלומד האוטונומי, הלומד שבונה לעצמו "שרירים קוגניטיביים" תוך פעילות עצמאית, הלומד שהוגים רבים אוהבים להרים על נס כאב-טיפוס של הלומד האולטימטיבי, כמעט ואיננו קיים. הוא מוסיף:
Students have always learned through assistance. From peers, from teachers, from resources, from the structured support of the classroom environment itself. … No one worries that these students are “cognitively offloading” onto their classmates. No one suggests that peer feedback on a draft represents cognitive dependency.
אבל הוא מדגיש שכאשר הסיוע נעשה באמצעות הבינה המלאכותית, מה שבמסגרות המסורתיות (הזמינות לאותם סטודנטים שיכולים ללמוד במוסדות יוקרתיים) נחשב לגיטימי פתאום מעורר חשד. מה שנחשבה לקוגניציה מבוזרת הופכת לחולשה אינטלקטואלית. פוטקליצקי מתאר את מה שאפשר לכנות ריבוד מעמדי – לרוב אותם סטודנטים ששוללים להם את השימוש בכלי AI הם אלה שעבורם הכלים האלה יכולים לשמש תיבת תהודה שמגיבה, בפעם הראשונה בחייהם כלומדים, לחשיבה שלהם. מדובר בלומדים שעד היום לא זכו למשוב אנושי בונה:
The students most likely to be denied AI assistance are the students who need scaffolding most. The students most likely to be granted access are the students who need it least.
וכאן עלי להודות שבמידה די גדולה פוטקליצקי חושף את מה שאני נאלץ להגדיר כגישה האליטיסטית, והמוטעית, שלי. אותו דף לבן שאני מרבה להלל (גם כאשר אני מודה שלעתים קרובות הוא איננו באמת ריק) יעיל ושימושי לי מפני שבמהלך השנים למדתי כיצד להפיק סיוע מחשבתי ממקורות רבים ומגוונים. פוטקליצקי מעמיד אותי על טעותי. הוא מתאר את הפריבילגיה שכבר מזמן עומדת לרשותי – פריבילגיה שבשם הערך של טוהר "האינטראקציה האנושית" (בלשון פוטקליצקי) הייתי מוכן לשלול מסטודנטים שעל פי רוב מכירים רק כיתות צפופות ומורים עמוסים כך שאין להם הזמן לקדם אותם ממש. אני מודה לו על כך שהוא מזכיר לי שיש רבים אחרים שעבורם הגישה לכלי LLM איננה בהכרח אמצעי להתחמקות מהתמודדות עם עולם הידע, אלא מהווה אשנב ללמידה קוגניטיבית שלא היתה זמינה להם לפני-כן.
מעורר מחשבה תודה
קראתי בעניין רב
אכן יש מי שמסוגלים להפיק המון מהכלים החדשים – בד״כ מי שמגיעים עם רקע רחב וסקרנות ומוכנות שלא לקבל את הדברים כמובן מאליו.
רבים יותר, עושים שימוש לקוי בהם בלא יכולת להבחין בין איכות לבין פסואודו איכות.
תודה על רוחב היריעה ג׳יי
ג'יי, מעניין ומעורר מחשבה כתמיד אבל הלכתי בסוף לאיבוד. מה המסקנה? (לפחות שלך)
מסתבר שיש כאלו שלומדים מ ai (אני בהם, כולל נושאים שפעם הייתי מסתפק בקצת לדעת כי לא היה את מי לשאול והיום יש)
יש כאלו שזה היה עשוי לסייע להם אבל זה נמנע מהם (לא הבנתי למה).
מצד שני אין כמעט לומדים אוטונומיים. משתמע שאלו שזה נמנע מהם לא יצאו נשכרים מ ai
אז איפה זה משאיר אותנו?
כתבה מעניינת