הרהורים על רפלקציה

קורא ה-RSS שלי מכיל מספר די רב של בלוגים שאחריהם אני עוקב. הבלוגים האלה משקפים מגוון די רחב של דעות וגישות חינוכיות, ואני משתדל לשמור על הגיוון הזה. עם זאת, אני יודע שרבים מהבלוגרים החינוכיים שאני קורא קוראים רבים מהאחרים, כך שבאופן כמעט בלתי-נמנע הדעות שאני פוגש דרך הבלוגים האלה די הומוגניות. כדי לנסות למנוע את המצב הזה, אני גם מנוי על מספר פידים של מונחים חינוכיים. בדרך הזאת אני פוגש כותבים שאינם מוכרים לי שמתייחסים לנושאים שמעניינים אותי. אחד הפידים האלה הוא PLE – ראשי התיבות של “סביבת למידה אישית”.

הפיד הזה מביא לי מספר די רב של מאמרונים, ובדרך כלל הצצה חטופה בהם מספיקה לי כדי לזהות מה כדאי לי לקרוא ועל מה אפשר לפסוח. מאמרונים רבים מדי, למשל, הם של סטודנטים בקורסים לתקשוב חינוכי שהמרצים שלהם הנחו אותם לפתוח בלוג ולהתייחס לרעיון של ה-PLE. ברוב המקרים האלה אני קורא דברים נוסח “הקמתי את ה-PLE שלי אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות איתו”.

כל המבוא האריך הזה בא על מנת לציין שלפעמים אני נתקל בבלוג שלא הכרתי שממש תענוג לקרוא. היום, למשל, הגעתי לבלוג של אלן קאן, מרצה לביולוגיה באוניברסיטה באנגליה שעוסק גם בחקר הפדגוגיה. במאמרון חדש קאן כותב על רפלקציה אצל הסטודנטים שלו. ליתר דיוק, הוא שואל: Who needs reflection?. קאן מסביר שבקורסים שלו כל סטודנט אמור לבנות פורטפוליו דיגיטאלי, ולכן עליו להנחות את הסטודנטים לגבי מה שצריך להופיע בו:

… what is clear just one week into the term is that while collection of evidence is easy, reflection is hard.
קאן כותב על התכתבות בנושא הרפלקציה בינו לבין דייוויד אנדרו, מרצה בתחום הלמידה באוניברסיטה בלונדון. הוא מצטט את סיומו של מאמר של אנדרו ואחרים משנת 2002 בנושא שאנדו שלח לו:
Reflection as a concept should be abandoned in management educational practice because of:

  • Lack of consistent definition
  • Lack of operational value – we can’t tell students how to do it
  • Some minor, but potential dangers if we could tell students how to do it
  • Lack of necessity – we do not see how such an ill-defined concept is necessary for helping students to learn.
אני חש שקאן איננו רוצה לקבל את הקביעה הזאת של אנדרו, אם כי הוא מודה שהסטודנטים שלו אינם מבינים מה עליהם להכניס לתוך הפורטפוליו, והם אינם מרוצים מאי-הבהירות הזאת.

מרטין וולר מגיב למאמרון של קאן. הוא מדגיש שקשה מאד להגדיר מה זאת רפלקציה. הוא מוסיף שסטודנטים לומדים מהר כיצד לשחק את המשחק:

Students get fed up with this, and feel it is playing a game – they know if they say ‘I think I could have done better at this’, then they’ll get marks. Whereas if you said ‘I think I did everything right’ you won’t.
בתגובה נוספת, בלוגר חינוכי מניו זילנד שמזדהה רק בשם easegill, מעלה היבט מעניין נוסף – העובדה שרפלקציה איננה דבר שאפשר להתיישב ולעשות באופן מוצהר:
We don’t sit down at a keyboard and go “Um, time to reflect”. In fact we mull things over, move thoughts about in our heads, have ideas (and forget them) at the most mundane times – making tea, driving the car, walking to the shops. Recording these reflections, at least for me, becomes a set of notes or memos. It is later that they come together into a way of thinking about something and I may or may not have a reason to write it down more coherently – often it is just stored in the head.
כבר פעמים רבות כתבתי כאן שבשבילי הבלוג מהווה את הסביבה שבה אני יכול לשחק עם הרעיונות הרבים שאני פוגש – אם בקריאה, אם בעבודה, אם בסיור מקצועי, או בכל דרך אחרת. גם כאשר הכתיבה שלי כאן פסקנית וכאילו נוקטת עמדה ברורה, העיקר הוא הבחינה של רעיונות, הנסיון (שלעתים קרובות איננו מוצלח) לבחון לעומק את הסוגיות החינוכיות והתקשוביות שמעסיקות אותי. על פי רוב, אינני מסיק מסקנות, אם כי נדמה לי שיש מסקנה אחת שאני חייב להסיק, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך: מהנסיונות הרבים שלי לעודד אחרים לאמץ את הבלוג כדי לקדם, ואולי למסד, את הרפלקציה של עצמם, אני חייב להסיק שספק אם אפשר ללמד איך עושים את זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *