I’ve learned more in my four-plus years as a blogger than I have in all my years of formal education.
He’s not talking about blogging as a teaching tool–he’s talking about blogging as a personal and professional development tool. And he’s saying that it’s been a better learning tool than all his formal schooling. How could that be?
It’s because, for Will and many others of us, to blog is to be engaged in really meaningful conversations about education. Indeed, the tools of Web 2.0 (or the “read/write Web”) often trigger a personal learning renaissance.
קודם כל, אמנם אינני יכול לקבוע עבור ויל ריצ’רדסון מתי וכמה הוא באמת לומד, אבל אני נוטה לחשוב שהקביעה שהוא למד יותר בארבע (היום כבר שש) שנים של כתיבה לבלוג מאשר הוא למד בכל שנות לימודיו הפורמאליים פשוט איננה נכונה. אין לי ספק שבמשך אותן ארבע שנים הוא חווה חוויית למידה אינטנסיבית ביותר, אבל אני בספק שהוא למד “יותר”. מפני שהלמידה שהתרחשה אצלו בארבע השנים האלו היתה למידה מאד ממוקדת, והתמקדה בתהליך הלמידה עצמו, התחושה היא של בחינה מתמדת של תהליכים שפעם היו לכאורה מובנים מאליהם. אולי מה שריצ’רדסון התכוון להגיד (ואני מתנצל על היומרה לחשוב שאני יכול להגיד טוב יותר ממנו את מה שהוא רוצה להגיד) הוא שהשנים של כתיבה לבלוג היו מלאות בצלילה לתוך ים של נושאים שהלך והתפשט ותפח.
אבל אין לי סיבה להתווכח בנקודה הזאת. הרי, אפשר להתרגש מההתרגשות שלו, ולהצטרף לחגיגה – כותבים לבלוג, ומתחילים ללמוד!
ובדיוק כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא בעייתית ודורשת התייחסות. בעקבות ריצ’רדסון, הרגדון קובע שהבלוג הוא כלי טוב יותר ללמידה מאשר הלימוד הפורמאלי. ומה הבעיה בקביעה כזאת? אולי בקביעה עצמה, לא כלום, אבל במה שלא נכתב, המון. ריצ’רדסון, הרגדון, ובלוגרים חינוכיים רבים אחרים בוודאי לומדים הרבה מההרפתקה של כתיבה בבלוג (ואני גם עד לכך). אבל הלמידה הזאת לא נובעת מהבלוג, אלא מהשילוב של השימוש בבלוג עם תובנות על כיצד אנחנו לומדים, עם יכולות רפלקטיביות מפותחות, ועם תשתית נרחבת קיימת של ידע.
מה שריצ’רדסון והרגדון כותבים כלל לא היה מפריע לי לו הם לא הסיקו, פעם אחר פעם, שהכוח נמצא בכלי עצמו, ולכן צריכים לשים את הכלי בידיהם של תלמידים, כדי שגם הם יוכלו ללמוד בדרך דומה מאד. עם כל הרצון להאמין, זה פשוט לא עובד כך.
הרבה יותר מאשר צריכים להנחות תלמידים בצדדים הטכניים של הכתיבה לבלוג, צריכים לעורר בהם התעניינות בעולם, להכשיר אותם בשאילת שאלות המובילות לגילוי, לרצון לדעת. צריכים לאמן אותם בתהליכים רפלקטיביים שדרכם הם יכולים להיות מודעים ללמידה של עצמם. בלי אלה, הבלוג הנוצץ ביותר עדיין יהיה חסר ערך מבחינת הלמידה (העצמית) של התלמיד.
אין שום חדש במשפטים האלה, ואולי אין בכלל סיבה לכתוב אותן שוב. אבל בהמשך המאמר של הרגדון הוא ממליץ שאנחנו נכוון את התלמידים שלנו לכלי חדש של social networking (הכוונה הפעם היא ל-Ning). הוא מסביר שהוא הכיר כלים דומים אחרים, אבל אלה לא אפשרו התפתחות של רב-שיח בין משתתפים בצורה מספיק טובה. עכשיו הוא מסביר, זה אפשרי, ולכן כל מה שצריכים לעשות הוא לפתוח קהילה עבור הכיתה.
ושוב, אנחנו פוגשים את אותה הגישה שפגשנו עם הבלוג – הטכנולוגיה תעשה את העבודה בשבילנו. אבל הצטרפות תלמידים לתוך קהילה של “רשת חברתית” לא הופכת אותם לשותפים ללמידה קבוצתית. דרושה הדרכה והנחייה, והרבה בחינה של הסביבה ושל עצמנו כדי להבין מה ניתן להרוויח מההצטרפות הזאת. בלי זה, הקהילה לא תהיה שונה מ-MySpace, סביבה שבעיני הרגדון איננה מתאימה לחינוך. אני בטוח שהרגדון יודע את זה, אבל כאשר הוא לא כותב את הדברים, הוא מכין את התשתית ל-“רשתות חברתיות” רבות מאד, אבל ריקות מערך חינוכי, שיכסו את הנוף החינוכי, וחבל.