ג’יי קרוס מהרהר אם אולי, לאור מספר כלים חדשים שעומדים לרשותנו היום, הבלוג מפסיק להיות כלי יעיל. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב שייכים לתחום של lifestreaming – כלים שמאגדים כלל ההתבטאויות של אדם ברשת ומציג אותן באופן זורם. הוא מסביר שבאמצעות הכלים החדשים ניתן לרכז את ההתבטאויות שונות על גבי פלטפורמות שונות. בנוסף לאיגוד ההתבטאויות, קרוס מסביר שבדרך הזאת המדיונים המשותפים שמתרחשים ברשת נעשים לפעילים וערים יותר. הכלים האלה, לפי קרוס, מבשרים על שינוי משמעותי במרחב האינטרנטי:
Blogs are author-centric in a world that’s increasingly about relationships. Blogs are slanted toward me, me, me, me, me; the net is inexorably moving to us, us, us, us, us. Dialog trumps monolog.
כותרת המאמרון של קרוס הוא
Streams, not blogs?. סימן שאלה בכותרת איננה שם במקרה. הוא מסביר שהוא עדיין מתלבט – האם לזנוח את הבלוגים שלו לטובת הכלים שמאפשרים lifestreaming או לא.
אלן לוין מגיב למאמרון של קרוס, והוא איננו מתלהב מהכיוון החדש שעליו קרוס כותב. הוא משוכנע שיש עדיין רלוונטיות רבה לבלוג:
The blog space is the one I truly own, and as much as I agree there is a shift to a more of an “us” space, you cannot have worthwhile “us” with people who have a strong individuality.
The demise of blogging in the long form, the reflection, the working out of ideas like working dough, is a loss.
כצפוי, אני מזדהה עם לוין. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב מעניינים אותי מאד. נדמה לי שנגלה שיש בהם כדאיות רבה – גם במרחב החברתי, וגם במרחב החינוכי. (ה-Wave העתידי של גוגל מאד קוסם לי, אבל נדמה לי שעוד רחוק היום שבו שנוכל לבחון אותו בפועל). אבל קרוס טועה כאשר הוא מעמיד את ה-“אנחנו, אנחנו, אנחנו” כאילו שהוא מנוגד ל-“אני, אני, אני”. לדעתי, השניים אינם סותרים, אלא משלימים, זה את זה. כפי שלוין כותב, אין “אנחנו” איכותי בלי שהוא יהיה מורכב מ-“אני”-ים חזקים. המרחב האישי של הבלוג איננו מנוגד למרחב הציבורי, ובוודאי איננו מנותק ממנו, אלא מהווה תנאי הכרחי למרחב ציבורי תוסס.
מגיב נוסף מדגיש שכלי ה-lifestreaming מסירים את המסנן מהמחשבה של הכותב כך שקוראיו נחשפים לכל רעיון שקופץ לו לראש. לעומת זאת, באמצעות הבלוג הכותב (כמובן, במקרה הטוב) מעבד את המחשבה עד שהוא חש שהיא בשלה לפרסום. לעומת הנייר הבלוג הוא ללא ספק אמצעי מהיר וקל לפרסום, אבל הוא איננו “זרם התודעה”. בבלוג מופיעים הרהורים מזוככים, ודווקא בגלל זה אנחנו מרגישים שיש בו ערך.
קרוס עצמו, בתגובה לתגובות, מציין ששמה שהוא כתב היה בגדר הרהור, ושהוא לא החליט אם הוא יזנח את הבלוגים שלו לטובת ה-lifestreaming. נדמה לי שהתגובות למאמרון שלו די שכנעו אותו שחבל יהיה לעשות זאת.
Post Views: 75
זווית מאטפורית:
כאשר במשפחה נולד ילד חדש, שובב ונחמד אין אנו מוותרים על הילדים הקודמים. להפך, אומרים לנו הפסיכולוגים למינהם שצריך להשקיע יותר בילדים הקודמים.
אז מה אם יש טוויטר , הוא נחמד שובב ומלא חיים אבל הבלוגים הם “ילדים יותר יציבים ויותר קריאים” לרוב האנשים.
ההתפעלות הרגעית מתינוק חמוד אינה תחליף לתכונות האופי של הדור הקודם.
עמי סלנט
אחד שיש לו גם טוויטר וגם בלוג וגם תינוקות שובבים ( נכדות)