רוצה לכתוב בלוג? עור עבה לא מזיק

בתגובה למאמרון האחרון שהתפרסם כאן, ביילע מציינת, ובצדק, ש-“כאשר חושבים יותר מדי אז לא עושים כלום”. אכן, בלוגר שיבחן, הלוך ובוחן, כיצד יגיבו למה שהוא כותב, בסופו של דבר לא יפרסם כלום. או אולי עוד יותר גרוע, יכתוב דברים תפלים שאף אחד לא יתעניין לקרוא. רק טבעי הוא שאנחנו נרצה שיסכימו עם מה שאנחנו כותבים, אבל אם אנחנו מכוונים את הכתיבה שלנו ל-“טעם הקהל”, סביר להניח שה-“קהל” יאבד עניין.

עבור הדור שלי, הבעיה הזאת היא אכן בעיה. אפילו כתוצר של שנות השישים בארה”ב, החשיפה האינטרנטית איננה באה כל כך בקלות. אבל יתכן שעבור בלוגרים צעירים, החשיפה, ואדישות כלפי ההשתמעויות של אותה חשיפה, הן כבר מצב “טבעי”. במאמר מרתק מלפני שבוע בשבועון “ניו יורק” (Kids, The Internet, and the End of Privacy), אמילי נוסבאום מפגישה את הקורא עם מספר צעירים שאינם מתרגשים מהחשיפה הזאת, צעירים שגדלים לתוך עולם שבו ממילא כמעט בלתי-אפשרי לשמור סוד. נוסבאום כותבת:

And after all, there is another way to look at this shift. Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.

שוב, עבור בני הדור שלי, אפילו אם שכלית אפשר להבין את המצב הזה, קשה להפנים אותו. ובכל זאת, כדאי שמי שיבחר לכתוב בלוג ישלים עם העובדה שלא פעם הוא יפול על הפנים בפרהסיה. יהיו אנשים שיחכו שיפול כדי לצחוק עליו בציבור. אבל אפילו אם המעידות שלנו נשמרות לעד, לרוב הגדול ממש לא איכפת. יש, כנראה, יום-יום מספיק אנשים שנופלים כדי שהמעידות שלנו די מהר נעשות להיסטוריה. והמצב ההפוך, זהירות מוגזמת שמונע מאיתנו לנקוט עמדה, שעוצרת אותנו מלהסתכן, הוא עוד יותר גרוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *