לפני כשבוע כתבתי כאן על מאמר של קתרין ינסי על “הכתיבה במאה ה-21”. כתבתי שינסי רואה בכלים האינטרנטיים החדשים מנוף לעידוד הכתיבה, ולהענקת מעמד מכובד יותר של הכתיבה בחיינו. אתמול אסתי דורון, בבלוג שלה, המשיכה את ההתייחסות למאמר. במרחב הבלוגי כל אחד מגלגל רעיון בציפייה, או בתקווה, שהוא יגיע לאחרים שיידעו לעבד אותו לצרכים שלהם. אני ציינתי שקראתי את המאמר של ינסי דרך קישור שנשלח אלי, ואסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר דרך הבלוג הזה. מאוחר יותר מצאתי מספר התייחסויות למאמר בבלוגים שאני בדרך כלל קורא, אבל בגלל עומס עניינים הגעתי אליהם רק בשבוע ויותר של איחור. כנראה שהמאמר הצליח להרשים רבים, וטוב שכך.
האם חשובה שרשרת המסירה? אישית, מחמיא שאסתי מציינת שהיא הגיעה למאמר של ינסי דרכי, אבל אם היא לא היתה עושה את זה, לא הייתי נעלב. העיקר הוא ההתייחסות, והחשיפה לחשיבה של אחרים. דרך תגובה למאמרון ההוא כאן הגעתי, למשל, לבלוג של ניקי אהרוניאן, בלוג שלא הכרתי בכלל, למרות שניקי, שכותבת באנגלית, גרה בארץ ועוסקת ברבים מאותם הנושאים שמעסיקים אותי. בבלוג שלה, גם ניקי כתבה על המאמר של ינסי, ובמאמרון שלה היא מעירה נקודה חשובה מאד:
As I experiment with blogging in the classroom, I am convinced that that has the potential to form part of a new curriculum which takes into account that writing has changed, is changing and that many of our students are actually writers.
נעים לי ללמוד שהשינוי הזה מתרחש אצל התלמידים שלנו – אבל כמובן שלא רק אצלם זה קורה. התגלגלות המאמר של ינסי, מקורא לקורא וממתייחס למתייחס, מצביעה על שינוי דומה אצל מבוגרים. השינוי אולי קטן, אבל הוא משמעותי. אסתי כותבת שמיד עם קריאת המאמרון שלי, היא התחילה ליצור התייחסות – התייחסות שנרקמה תחילה בראש שלה, אך הפכה, כמובן, למאמרון חדש בבלוג. אצל כולם ההתחלה הזאת די מוכרת – כולנו מגבשים לעצמנו תובנות לאירועים ולהתרחשויות סביבנו. אבל ההמשך עדיין איננו תופעה נרחבת, אם כי בעידן הדיגיטאלי היא נעשית יותר ויותר נפוצה. אסתי גיבשה את התובנות שלה דרך הכתיבה האישית/ציבורית של הבלוג. היא כותבת:
מניסיוני אוכל לומר, שהכתיבה בבלוגספירה העצימה אותי מאד, גרמה לי להתפתח מקצועית ולתקשר באמצעות הרשת עם אנשים שמעולם לא הכרתי העוסקים בתחומים המשיקים לשלי.
אנשים שאינם בלוגרים נוהגים לחשוב שיש משהו נרקיסיסטית בכתיבה הזאת, כאילו מי שכותב בלוג עסוק רק בעצמו. אבל אסתי מיטיבה לתאר את המרחב הבלוגי, מרחב שבו אנחנו קוראים וכותבים, ומגלגלים רעיונות על מנת לגבש את חשיבה של עצמנו ותוך כדי כך לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. וזאת בעצם הכתיבה שעליה ינסי כותבת במאמר שלה. אסתי מסיימת את המאמרון שלה בהבאת משאלה:
הייתי רוצה לראות עוד ועוד מורים שנכנסים למהלך, (ו)פותחים בלוגים …. הייתי רוצה לראות עוד מורים שחווים התפתחות מקצועית בעקבות הכתיבה, התפתחות שבוודאי תקרין גם על תלמידיהם.
אני, כמובן, משוחד. אבל אני משוכנע שהסיפור הפשוט הזה על גלגוליו של רעיון, ועל המקום שהכתיבה יכולה לתפוס בחיים שלנו, צריך לשכנע מורים שאכן כדאי להם להצטרף למרחב הבלוגי שעליה אסתי כותבת – גם בשביל תלמידיהם, וגם בשבילם עצמם.